"גם חוזה חדש מחיפה לא היה משאיר אותי בישראל"

בתקופה שבה הכסף הגדול מדבר, המושג "סמל המועדון" בספורט המקצועני הולך ונעלם. אם בעבר שחקנים רבים נשארו נאמנים לאורך כל הקריירה לקבוצה שבה גדלו, תוך כדי ויתור על פיתויים כלכליים או קידום מקצועי, היום התמונה שונה לחלוטין. אחד מאחרוני הסמלים הוא הבלם דקל קינן, שרשם 273 הופעות וכבש 21 שערים בשתי קדנציות שהתפרשו על פני 12 שנה במכבי חיפה. אבל לפני כמה שבועות ארז קינן את משפחתו – אשתו שירי, ושני ילדיו הקטנים, ועבר לארצות־הברית, שם חתם לשנתיים בקבוצת סינסינטי שמייצגת את העיר השלישית בגודלה במדינת אוהיו שבחוף המזרחי. "לא היה לי קל לעזוב את מכבי חיפה בתקופה לא טובה של המועדון, גם כי אני שחקן הבית המוערך, אבל הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לחוות דבר כזה בקריירה, ואני מאוד שלם עם ההחלטה".

לא ניסו להשאיר אותך בחיפה?
"היה ניסיון מצידם להשאיר אותי, אבל הם הבינו מהר מאוד עד כמה אני רוצה לעבור את החוויה הזו והלכו איתי. הייתי מעדיף לעזוב בסיטואציה אחרת, אבל מכבי חיפה גדולה יותר מכל שחקן ומכל תקופה, ואני מודה להם שנתנו לי ללכת למרות שהיה לי חוזה עד לסיום העונה. זו הצעה שלא יכולתי לסרב לה, כי אני כבר בן 33 והרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. גם חוזה חדש מחיפה לא היה משאיר אותי בארץ".

קבוצת סינסינטי, שצפויה לשלם לקינן 400 אלף דולר בשנתיים הקרובות, הוקמה לפני שלוש שנים בלבד, והיא כרגע חלק מליגת ה־UCL, ליגת המשנה בכדורגל האמריקני. "בשלוש השנים האחרונות התחלתי לגלות עניין בכדורגל האמריקני שהולך ומתפתח", מספר קינן, "יצרתי קשר עם סוכן בשם איתמר כנען, שהחל לייצג אותי בארצות־הברית, ומאז הגיעו אליי כמה הצעות שנפלו בסופו של דבר בשל חוסר התאמה.

"כשהגיעה ההצעה הנוכחית בדקתי אותה לעומק וגיליתי שלמועדון יש כבר תשתית אוהדים גדולה של קרוב לעשרים אלף מנויים, שהם בונים אצטדיון חדש, ושמטרת העל שלהם היא להפוך בסופו של דבר להיות חלק מ־MLS, הליגה הבכירה המדינה".

שיקול נוסף שסייע לו להיכנס להרפתקה הנוכחית היה העובדה שאלאן קוך, מאמן הקבוצה, הגיע בנובמבר החולף לחיפה כדי לעקוב אחריו. "הוא הגיע לאימונים ולמשחקים, רצה להתרשם מהאופי שלי. הגישה הרצינית שלו הרשימה אותי מאוד. במקביל יצרנו קשר עם משפחות של ישראלים בסינסינטי כדי לבדוק בנוגע לגנים לילדים ולכל התנאים מסביב. התחושה הייתה שהפעם הכול מסתדר ושזה גם צעד נכון ומתאים לשלב שבו נמצאת הקריירה שלי, והחלטנו ללכת על זה".

משפחת קינן נחתה בארצות־הברית בתחילת ינואר, באחד החורפים הקשים ביותר שידע החוף המזרחי מזה שנים. "אני חי כל השנים בצפון, ומזג אוויר היה הדבר האחרון שחששתי ממנו. הגענו לפה לפני תחילת האימונים כדי להתחיל את תהליך ההתאקלמות, להיות עם הילדים בגנים החדשים בימים הראשונים, להכיר את הסביבה ולהרגיש הכי בנוח שאפשר. המועדון כאן מאורגן מאוד, וכשהגענו חיכו לנו דירה ורכב, ואת נושא גני הילדים סגרנו כבר בארץ. ברגע שאני יודע שהמשפחה שלי מרגישה בנוח, זה מקל עליי ומאפשר לי להיות מרוכז אך ורק בכדורגל. אנחנו גרים באזור שהוא כמו קיבוץ, והקהילה הישראלית והיהודית פה מחבקת אותנו מהרגע הראשון שהגענו".

במה זה מתבטא?
"היינו כבר במרכז היהודי, מזמינים אותנו לארוחות שישי ונראה שהילדים מתחילים להתאקלם. אנחנו לא משפחה דתית, אבל צירפנו אותם לגנים יהודיים, כי חשובה לנו המסורת ושהם ילמדו מנהגים וערכים. קבלת הפנים החמה שקיבלנו הקלה עלינו מאוד".

אתה נתקל גם בקשיים?
"ברור שיש גם דברים שעדיין לא פשוטים, כמו העובדה שהלימוד כאן באנגלית, והילדים עוד לא שולטים בשפה. זה משהו שלקחנו בחשבון. יש להם כבר כמה חברים, ואני מניח שהם יתפסו את השפה במהירות. בכל מקרה אנחנו לא מהמפונקים ונתמודד עם כל מה שצריך".

בשבוע שעבר החל קינן את האימונים בקבוצתו החדשה. הליגה תיפתח בחודש מרץ ותימשך עד לנובמבר. "יש לנו 15 שחקנים חדשים בסגל, רובם אמריקנים וקנדים, וכמה זרים מאנגליה והולנד. זו הסיבה שהתחלנו להתאמן מוקדם משאר הקבוצות, כדי שיהיה לנו זמן להתחבר. יש לנו מתחם אימונים יוצא מהכלל, שכולל תנאים נהדרים, עם כמה סוגי מגרשים וחדרי כושר. המתקן נמצא בתוך אוניברסיטה, ומשמח אותי שאנחנו לא באיזה מקום מבודד, ויכולים לראות קצת את החיים מסביב. אנחנו נמצאים במועדון מהבוקר עד אחר הצהריים, ועד עכשיו אני מתרשם מאוד לטובה מהחבורה שנמצאת איתי. המאמן שלנו מקפיד גם על פעילות מגבשת מחוץ למגרש, וכבר עכשיו שיחקנו יחד באולינג ועשינו אימון איגרוף".

איך אתה מרגיש עד עכשיו באימונים?
"אני מרגיש טוב והעובדה שהגעתי מליגה שכבר רצה עוזרת לי מבחינת הכושר. ועדיין, אני נמצא פה במבחן כמו כולם, וצריך להיות טוב בכל יום ולהוכיח את עצמי כדי לזכות באמון המאמן ולשחק. בתחילת פברואר ניסע למחנה אימון של שבועיים בפלורידה".

מה דעתך על רמת הכדורגל?
"עד עכשיו אני מאוד נהנה ומתרשם, אבל עד שלא אשחק כאן משחק ליגה, יהיה לי קשה להביע דעה על הרמה. ההרגשה שלי שהיא תהיה טובה".

זה נכון שאין עליות או ירידות בליגה שתשחק בה?
"כמו בכל ספורט אמריקני, גם בליגה הזו אין עליות או ירידות, ואם אתה מסיים ראשון, אתה פשוט זוכה באליפות. עד עכשיו החוויה בשבילי ובשביל המשפחה נהדרת, ואני מרגיש שאני במקום הנכון".

איך ההתרשמות מסינסינטי עד עכשיו?
"אנחנו כרגע בעיקר בין גנים, חוגים ואימונים, אבל ממה שהצלחתי להתרשם העיר מאוד ידידותית. אף פעם לא הייתי מאנשי העיר הגדולה, שיוצאים ומבלים כל הזמן, והרושם הוא שזה מקום נוח לגור בו ולגדל משפחה".

אהבת נעוריו

זו הפעם השנייה שקינן משחק מעבר לים, לאחר שב־2010 חתם לשנתיים בבלקפול האנגלית, שעלתה אז לפרמייר ליג. הבלם הישראלי רשם רק שש הופעות בקבוצה, עבר לקארדיף סיטי מליגת המשנה, הושאל לקריסטל פאלאס ובריסטול סיטי לתקופות קצרות, וחזר בתום שנתיים לארץ ולחיפה. "מאוד נהניתי לשחק באנגליה, התאמתי לכדורגל שם בליגה השנייה ורציתי עוד, אבל נאלצתי לחזור בגלל שנגמר לי רישיון העבודה. מאוד רציתי לצאת שוב לחו"ל, כי שחקן כדורגל רוצה לחוות עוד דברים במהלך הקריירה שלו ואני שמח שהצלחתי".

אשתו של קינן, שירי, מצטרפת לשיחה: "המעבר הפעם מורכב בגלל שהגענו עם שני ילדים קטנים, אבל חלק גדול כבר מאחורינו. בסיטואציות כאלה, כשהבעל משחק בקבוצה בחו"ל, רוב הנטל נופל על בת הזוג וכרגע הפוקוס שלנו בעיקר על הילדים. ההרגשה כבר טובה, אבל ברגע שההתאקלמות שלהם תושלם הכול יהיה מצוין".

דקל קינן נולד וגדל בקיבוץ ראש הנקרה. בגיל שמונה החל לשחק כדורגל בהפועל מטה אשר וארבע שנים לאחר מכן, עבר למחלקת הנוער של מכבי חיפה. "אהבתי כדורגל מגיל צעיר, ושיחקתי המון בקיבוץ ועם המשפחה. לא חשבתי שיום אחד אבנה קריירה ואתפרנס מזה. גם בתקופות פחות טובות שהיו לי בקריירה, תמיד זכרתי שבפנים יש עדיין את הילד הזה, שאוהב כדורגל".

אחרי שעבר את כל הדרך במחלקת הנוער, ערך קינן את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת במאי 2003. עונה לאחר מכן זכה עם הירוקים באליפות ראשונה, ובשנתיים לאחר מכן הושאל למטרת התחשלות בקבוצות בני סכנין ומכבי נתניה. בעונת 2006/7 חזר קינן לחיפה והפך לשחקן הרכב קבוע. בעונת 2008/9 היה אחד המצטיינים בקבוצה, שזכתה באליפות. שנה לאחר מכן, העפיל עם הירוקים לליגת האלופות, ואת העונה סיים עם הפסד אליפות דרמטי להפועל תל־אביב.

לאחר הקדנציה באנגליה חזר קינן למציאות אחרת בקבוצת נעוריו. בינתיים, חיפה, שהייתה רגילה לאוויר פסגות, איבדה את ההגמוניה בכדורגל הישראלי למכבי תל־אביב ולהפועל באר־שבע, כשהיא לא מפסיקה להיכשל, לפטר מאמנים ולהחליף שחקנים.

"הדבר שמועדון כמו מכבי חיפה הכי זקוק לו זה יציבות והיררכיה בסגל, וכשיש תחלופה כל כך גדולה של מאמנים ושחקנים זה פשוט בלתי אפשרי. קשה לבנות שלד של שמונה־תשעה שחקנים יחד כמה שנים טובות", אומר קינן, "אני בעד תחרות על ההרכב, אבל שחקנים צריכים לשחק עם ביטחון, בידיעה שמאמינים בהם, ושלא כל טעות קטנה תוציא אותם מהמגרש. כשאני עליתי לבוגרים, היו שם שחקנים כמו אריק בנאדו, אלון חרזי, ניר דוידוביץ' וג'ובאני רוסו, שהיו חבורה נהדרת, שאפשר היה ללמוד מהם הרבה על כדורגל, ואיך להפוך להיות ווינר. כשיש לך שלד כזה, אתה יכול לצרף אליו צעירים ושחקנים זרים איכותיים. לזכותה של מכבי חיפה אפשר לומר, שהם לא מפסיקים לנסות".

את חצי העונה האחרונה בחיפה החל קינן תחת שרביטו של המאמן גיא לוזון, שפוטר זמן קצר לאחר שמו אלאך, מנהל מקצועי מהולנד, הוחתם במועדון לשנים הבאות. אחרי תקופה בלי איש מקצוע בכיר על הקווים, הוחתם בשבוע שעבר פרד רוטן ההולנדי למשרת המאמן. "גיא הוא אדם ישר ואמיתי, שאומר לך את הדברים בפנים. הוא מאוד חרוץ ולמדתי ממנו כמה דברים שאני לוקח איתי הלאה. ושוב, אחת הסיבות שהוא לא הצליח זה בגלל שנבנה סגל רחב מדי ולא נוצרה היררכיה".

איך אתה מסביר את ההחלטה להחתים שני עוזרי מאמן בחיפה, לפני שידעו מי יחליף את לוזון? זו ממש חלמאות.
"אני לא באמת יודע מה מקור ההחלטות האלה, אבל אני מניח שמו אלאך לא רצה לקבל החלטות תחת לחץ ולמצוא את מי שהוא רוצה שיאמן, בלי מגבלת זמן. יש אנשי מקצוע טובים בחיפה".

מה בנוגע לבעלים יעקב שחר, יכול להיות שהוא התעייף?
"יש ביענקל'ה רעב גדול ובלתי נגמר לנצחונות והישגים. לאורך השנים הוא הגיע אלינו כמה פעמים למתחם האימונים לנזוף בנו ואולי זה לא נעים, אבל כולנו הערכנו את התשוקה שיש לו לעניין. לראיה הוא לא מפסיק לנסות וממשיך להשקיע. גם שחקנים שעזבו, יודעים שאין מקום טוב יותר ממכבי חיפה".

אתה בטוח בזה? בשנים האחרונות זה לא נראה ככה.
"ברגע שלא מנצחים ויש כישלונות ברור שלא כיף. במקצוע שלנו אנחנו נמדדים במבחן התוצאה, ובשנים האחרונות התוצאות רעות. אבל מבחינת תנאים, מקצוענות ויציבות כלכלית, במכבי חיפה מספקים לשחקן את כל מה שהוא צריך".

הקבוצה חלשה ובתחתית. איך אתה מסביר את העובדה שבשבוע שעבר, פתאום הם הבריקו לערב אחד והעיפו את מכבי תל־אביב מהגביע?
"למרות הכול, גם היום יש במכבי חיפה שחקנים טובים ואני בטוח שהם הבינו טוב מאוד שזה משחק שעלול היה לגמור להם את העונה, מבחינת הסיכוי להילחם על תארים. ברגע שהדברים ינוהלו מקצועית טוב יותר, המועדון יתקדם ויחזור למאבקי האליפות".

לנגוח בבטון

בסופו של דבר, זכה קינן בשתי אליפויות עם הירוקים בנוסף לגביע המדינה וגביע הטוטו, ושימש לסירוגין גם בתור קפטן הקבוצה. ברוב שנותיו בחיפה היה שחקן הרכב מוביל, אבל לפני שעזב הפך לשחקן ספסל. "אני בטוח שאם הייתי נשאר במועדון הייתי חוזר גם להרכב, כמו שקרה לי כמה פעמים בעבר. זו לא הסיבה שהחלטתי לעזוב", הוא טוען, "חיפה זה לא מקום קל לשרוד בו לאורך שנים, ובשורה התחתונה, אצל כל המאמנים שהגיעו למועדון בסוף שיחקתי. לא קיבלתי הקלות כי אני שחקן בית או בחור טוב. קיבלתי הצעות לאורך השנים מקבוצות אחרות בארץ, אבל תמיד אמרתי שכל עוד במכבי חיפה ירצו אותי, אני רוצה להישאר שם. הנאמנות שלי עמדה במבחן כמה פעמים, ולא סתם יש לי קשר כל כך טוב עם המועדון".

פקטור נוסף שאיתו צריכים שחקנים בחיפה להתמודד הוא התקשורת המקומית, הרדיו והעיתונות, שנחשבים לאגרסיביים במיוחד. "לשחקן כדורגל אסור לתרץ את הכישלון בעובדה שכתבו עליו משהו לא נעים בתקשורת. בעידן המודרני, כשאני עולה על המגרש, אני צריך להיות ממוקד במשחק ובלהצליח. נכון שהרבה פעמים יש ביקורות שהן לא ענייניות ולא רלוונטיות, גם אצלנו בחיפה, אבל זו לא סיבה".

נראה שמד הלחץ אצלכם מקשה מאוד על השחקנים צעירים.
"העיר שלנו מאוד רעבה להצלחה, וכשדברים לא עובדים טוב, הביקורות מגיעות. אני בטוח שלשחקנים צעירים קשה יותר להתמודד עם זה, ותפקידם של הוותיקים לכוון אותם כל הזמן להתעסק בעיקר. גם אני נאלצתי להתמודד לאורך השנים עם ביקורת לא נעימה, שגם אם אתה מתנתק ממנה, היא פוגעת במשפחה שלך ואנשים סביבך וחוזרת אליך".

מה דעתך על היחס של הקהל בחיפה ליוסי בניון?
"אני ביחסים טובים עם יוסי, והוא שחקן שהיה ברמות הכי גבוהות, ועדיין משחק עם תשוקה בלתי נגמרת למשחק. אני זוכר שהוא עלה אצלנו פעם למשחק בגביע הטוטו, אחרי שהוא קיבל זריקות. אני מאוד מעריך אותו, הוא אדם נהדר ואני פחות יודע מה הוא עבר מול ההנהלה והקהל, ולא רוצה להיכנס למקומות האלה. לא הייתי אף פעם בנעליים שלו, ואני לא רוצה לשפוט אף אחד".

יש עוד סיכוי שתחזור לחיפה בעתיד?
"קשה מאוד לתכנן דברים בכדורגל, אבל להיות שוב חלק ממכבי חיפה בעתיד – בשבילי זה יהיה הישג".

כאשר מראיינים את קינן קשה שלא לשים לב לפער הגדול בין ההתנהלות שלו על המגרש לבין החיים עצמם, שם הוא מופנם ושקט למדי. "שחקנים אומרים לי שאני האדם שהכי שונה על המגרש ומחוצה לו שהם פגשו", הוא צוחק, "בוא נודה על האמת – אני לא השחקן הכי מוכשר בעולם, לא הכי חזק ולא הכי אתלט, אבל אני תמיד הכי רעב, וכשאני על המגרש אני אעשה הכול כדי לנצח. בחיים אני פחות רגיש".

יש משהו שלא תעשה?
"אני לא אלך אף פעם לשחקן במטרה לפגוע בו, אבל אני כן אכנס לתאקל, כן אשים את הגוף שלי ואנגח בקורה אם צריך כדי למנוע שער, גם אם משחקים על בטון או אספלט. אלו דברים שאני עושה על אוטומט, אני לא באמת חושב על זה".

אתה משחק המון שנים, איך תסביר את הרעב הבלתי נגמר הזה?
"זה מגיע קודם כול מאהבה גדולה לכדורגל, למרות שאני סולד מכל הביצה שמסביב, מכל האינטרסנטים והרכילויות. אני אוהב את הדריכות לפני משחקים, את ההכנות, המתח ואפילו את הווידאו שמראים לנו על היריבה. אני תמיד רוצה לנצח, גם אם זה במשחק בשכונה עם חברים, ובעיקר שונא להפסיד. אני אדם מאוד תחרותי ושמחת הניצחון עבורי מאוד מספקת ושווה הכול".

אתה מאלה שלוקחים איתך את המשחק הביתה?
"כן, אני לא יודע לנתק את עצמי, בעיקר אחרי הפסדים כי זה כואב לי. אלו דברים שאני עדיין צריך לעבוד עליהם".

מה רגע השיא שלך בקריירה?
"בגלל כל מה שעברנו בשנים האחרונות, מבחינת התרגשות ושמחה טהורה, הרגע הכי גדול עבורי זו הזכייה בגביע המדינה לפני שנתיים, אחרי ניצחון בגמר מול מכבי תל־אביב".

ומה הרגע הקשה ביותר?
"ב־2010, בעונה שבה איבדנו את האליפות בגלל שקיזזו לנו חצי מהנקודות לפני הפלייאוף. זו הייתה עונת שיא, עם השתתפות בליגת האלופות ושיא של 16 שערים בלבד שספגנו, אבל זה היה רגע מאוד קשה עבורי לאבד את התואר".

מה דעתך על הכדורגל הישראלי?
"סך הכול אני חושב שיש לנו כדורגל טוב בארץ, עם שיפור דרמטי בשנים האחרונות בכל נושא המתקנים, מה שעוזר להכול להצטלם טוב יותר. חשוב מאוד בעיניי שיש לנו אנשי מקצוע כמו ג'ורדי קרויף ומו אלאך, שיכולים לעזור מאוד בקידום הענף, וחשוב שימשיכו להגיע זרים טובים, שיעזרו לקדם צעירים. כמובן שתמיד יש מקום לשיפור".

לאורך השנים שיחק קינן בכל נבחרות ישראל, החל מנבחרת הנוער, דרך הנבחרת הצעירה שם שימש כקפטן, ועד הנבחרת הבוגרת, שבה הופיע 27 פעמים. "מגיל צעיר אהדתי את הנבחרת והלכתי למשחקים, ותמיד חלמתי להגיע למעמד הזה כשחקן, לשמוע את התקווה מול מגרש מלא ולעלות לשחק. יש משהו מאוד מספק בלהיות בנבחרת".

איך אתה מסביר שהנבחרת איבדה את הרלבנטיות בשנים האחרונות?
"ברגע שיחזרו לנצח משחקים, האוהדים יחזרו למשחקים ותחזור ההתלהבות. ככה זה עובד".

השמועות אומרות שבשנים האחרונות השחקנים ממש סובלים שם.
"כשנכשלים מתחילים לשמוע ריכולים וסיפורים. אני באופן אישי לא סבלתי שם אף פעם, ותמיד הרגשתי גאווה להיות חלק מזה, גם כשהייתי רק חלק מהסגל ולא שיחקתי".

מאז נולדו ילדיו, היום בני חמש וחצי ושלוש, קינן משתדל להיות אבא מעורב. "בתור כדורגלן אתה הרבה באימונים, טיסות ונסיעות, ועיקר הנטל נופל על אשתי, אבל אני משתדל להיות איתם כמה שאפשר. מבחינתי, חלק מרכזי בחינוך הילדים זה בדוגמה האישית שאתה נותן להם. לפני כמה שנים הייתי בים עם הבן שלי שחר, וראינו אנשים בחולצות כתומות, מחוברים לאנשים עיוורים. הוא ביקש שנברר מה זה, וגילינו שאלו מתנדבים של עמותת אתגרים. באותו רגע החלטתי להצטרף ולהתנדב אצלם פעם בשבוע. זה משהו שהוא ראה ולמד ממנו".

מהם החלומות שלך?
"להמשיך לשחק את המשחק שאני הכי אוהב ולהתקדם כאן בארצות־הברית. אני רוצה לנצח כמה שיותר, לספוג כמה שפחות ולקחת תארים, ובנוסף להמשיך בפעילות קהילתית. לשחקנים כמוני, שזכו להצלחה והכרה, יש הרבה כוח בידיים ומחובתנו להחזיר לחברה, ולהשתמש בו ולעזור בקידום צעירים ובני נוער".

יש כבר מחשבות לעתיד שאחרי הכדורגל?
"אני לא רואה את עצמי פורש אחרי השנתיים שלי פה ונכון לעכשיו אני מתכחש לעובדה שהקריירה שלי תצטרך להסתיים באיזשהו שלב, ומעדיף לא לחשוב על זה. זה מה שאני עושה מגיל אפס וקשה לי לראות את זה נגמר. ועדיין, אני מאמין שאשאר בתחום גם בעתיד, ואעבוד עם בני נוער".

למה אתה כבר מתגעגע בארץ?
"לאופניים שלי, לים ולמשפחה, למרות שהיום קל מאוד לשמור על קשר ורק הגענו לפני כמה שבועות".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"המשפחה שלי מתאקלמת טוב, אנחנו לקראת חוויה חדשה, הילדים עומדים ללמוד שפה ולהכיר תרבות ספורט ברמה הכי גבוהה שיש, ומבחינתי הכול מצוין. הסיבה היחידה שהתשובה היא ארבע וחצי, היא רק בגלל שעדיין יש פגרה וחסרה לי שגרת המשחקים, אבל גם זה יחזור בקרוב".