סוכן חשאי מגיע למדינת אויב. המשימה שלו היא להתחבב שם על בכירי הממשל ולגרום להם לבטוח בו, כדי שיגלו לו את סודותיהם הכמוסים ביותר. אחר כך ילך לדירתו המבודדת, ובחסות הקירות ישדר את המידע שהשיג למולדתו, כדי להציל את אזרחיה. אבל הכול עתיד להסתבך בדרך. בשלב הזה, כמעט בא לנו לומר שאנחנו לא רוצים לעשות לכם ספוילר, אלא שמדובר בסיפור ישראלי אמיתי, שכולנו כבר מכירים את סופו – סיפורו של המרגל הישראלי אלי כהן שנתפס ונתלה בדמשק בשנת 1965.
סיפורו עובד על ידי היוצר הישראלי גידי רף למיני־סדרה הטלוויזיונית "אלי", או "The spy" בלעז, שעלתה בחודש שעבר לנטפליקס. דמותו של כהן דוברת אנגלית צחה במבטא ים־תיכוני, עובדה שתקל על הצופים האמריקנים, שלא רגילים לעקוב אחר תרגום, להתוודע אל דמותו המורכבת, בגילומו של הקומיקאי היהודי סשה ברון כהן.
כיום, צופים רבים ברחבי העולם מכירים גם את עלילות המאבק בין דורון קביליו לאבו סיף אל־מקדסי, הדמויות המרכזיות בעונה השנייה של "פאודה". בעוד הסדרה של רף נוצרה בארה"ב, פאודה משודרת בנטפליקס כמו שהיא, בעברית ובערבית, כבר מסוף שנת 2016. אבי יששכרוף, שיצר אותה עם ליאור רז, עדיין נפעם כשהוא מדבר על הצלחתה העולמית.
"מה שקורה עם פאודה זה מטורף", מתאר רז, "אנחנו מקבלים תגובות מכל כיוון אפשרי, כולל ממדינות ערב, ויש אדפטציה לפאודה בהודו ובבריטניה. צוותים אמריקניים ובריטיים מגיעים לישראל, וזו ההסברה הכי טובה שיכולה להיות: באחד מסבבי ההסלמה עם חמאס בעזה, היה פה צוות אמריקני. הם ישבו איתנו בתל־אביב ולא הצליחו להבין כיצד ייתכן שיש מלחמה אבל במקום שבו הם נמצאים הכול מתנהל כרגיל. אתה מוצא את עצמך מסביר להם את המורכבות, זו שאינה משתקפת דרך שידורי החדשות בחו"ל או אפילו בפאודה, אך בעצם זה שהם מבקרים פה כל הזמן – אתה כבר לא נדרש להסברים".
דנה שטרן, מנהלת "יס סטודיו", הזרוע הבינלאומית של חברת yes, מספרת שהעולם גילה את "פאודה" כמעט במקרה. "בשנת 2015, כחודש וחצי אחרי שפאודה עלתה לאוויר, התקיים בירושלים כנס הנוגע לסדרות טלוויזיה בשיתוף גורמים בינלאומיים. זה היה כנס שקשת ארגנה ואנחנו התחננו שפאודה תזכה שם לאיזושהי במה. צירפו אותנו על הדרך לפאנל של HBO בנושא אחר, שבו ישב גם ריצ'רד פלפלר, שהיה אז עדיין המנכ"ל של HBO. אבי יששכרוף השתתף בפאנל, הקרנו שם קטע מהסדרה, וריצ'רד הסתכל על המסך ואמר: 'וואו, למה זה לא אצלנו?'. זה הצחיק אותי מאוד, כי אני באופן אישי שלחתי לו את הסדרה כחודשיים קודם לכן".
אם פלפלר כל כך התלהב, למה באמת הסדרה לא שודרה בסוף ב־HBO?
"מול HBO הייתה מחשבה לעשות לפאודה אדפטציה, שלבסוף לא יצא ממנה כלום. אבל מישהי מערוץ AMC שישבה בקהל באותו כנס פנתה אלינו בהמשך ושאלה אם אפשר לראות עוד פרקים ועוד פרקים, ובאיזשהו שלב פנו אלינו מהערוץ שלה ואמרו שהם רוצים לשדר את הסדרה כמו שהיא".
כיצד הגבתם?
"נדהמנו מכך, אך ברגע שאתה מקבל הצעה כזו אתה אומר: 'אוקיי, רגע, מישהו אחד רוצה, מי עוד יכול להיות טוב?'. בנטפליקס הסדרה הגיעה לבחור יהודי חם שיודע קצת עברית, הוא אהב את זה ואשתו אהבה את זה עוד יותר. הם צפו בכל הפרקים פחות או יותר בלילה אחד ומשם הדברים כבר התגלגלו".
לא חסרו שנים שבהן הוליווד ורשתות הטלוויזיה העולמיות לא גילו עניין רב בסיפורי הביון והצבא הישראליים. מאז "מבצע יונתן" שהפיק מנחם גולן ב־1977 והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, תשומת הלב הבינלאומית למציאות הישראלית התבטאה בעיקר במהדורות החדשות. במאים ישראלים אמנם זכו בפרסים בינלאומיים על סרטים שעוסקים במציאות המיליטריסטית בארץ, אבל לא הצליחו לפרוץ למסכים ברחבי העולם. באותו זמן, ישראלים שהפציעו בהוליווד או בסדרות אמריקניות עם חלום להיות ג'ק באואר בסדרת האקשן "24" מצאו את עצמם מגלמים במקרה הטוב את המחבל שבאואר היה צריך להרוג, ובמקרה הרע בתפקיד גופה.
אבי יששכרוף, מיוצרי "פאודה": "לפעמים אתה רוצה לקחת דמות של גיבור ו'ללכלך' אותה. לעשות את הגיבור שלך דפוק, וכזה שעובר על החוק או מרביץ לחפים מפשע. לא בגלל שאתה בא לדפוק את מדינת ישראל חלילה, אלא כי אתה רוצה לעשות את הדמות שלך שלמה ועגולה, מעניינת ומרתקת"
בשנתיים־שלוש האחרונות, התמונה השתנתה: יותר ויותר ישראלים מעורבים בהפקות המיועדות לגופי תוכן בינלאומיים ולטלוויזיה האמריקנית, וסדרות פרי עטם זוכות לעיבוד מחדש או משודרות כפי שהן. במרבית הסרטים והסדרות גם משחקים שחקנים ישראלים, והיוצרים הישראליים הם חלק מצוות הפיתוח, מתוך מחשבה שהם ידעו טוב מכולם לספר את סיפורי המוסד ועלילות השב"כ על מלחמות ישראל ועל מבצעי צה"ל. "פאודה", "אלי", "הנערים", "אתר הצלילה בים האדום" ו"המלאך" הם רק רשימה חלקית.
"כוחות הביון הישראליים מתמודדים עם היקפים של טרור ואיומים שאין להם אח ורע בעולם", אומר עדי כרמי, בכיר לשעבר בשב"כ. "מספר נקודות שיא יכולות לעזור להבין עם מה אנחנו נאלצים להתמודד: בשנת 2018 שירות הביטחון הכללי סיכל למעלה מ־500 פיגועים אפקטיביים, שזו כמות פנומנלית. שיא נוסף היה החשיפה של ראש הממשלה בפומבי את גניבת ארכיון הגרעין האיראני על ידי אנשי המוסד. היא הראתה לעולם יכולות בלתי רגילות, והמידע הוביל את ארה"ב לנסיגה מהסכם הגרעין ולסנקציות נגד איראן. אחרי שממנפים את הסיפורים למהלך מדיני, ממנפים אותם גם לקולנוע. פעמים רבות הציבור הישראלי נבהל מעצם השיח על הפעלת סוכנים, אבל אני לא חושב שהסרטים והסדרות האלה משמשים גורם משפיע על מידת הפקת הלקחים של היריב".
אבי יששכרוף: "ישבתי לאחרונה עם איש מוסד ואמרתי לו: 'אני לא מבין איך המוסד הצליח להרים את ארכיון הגרעין האיראני'. ניסיתי לחשוב אם הייתי מצליח לכתוב על זה משהו ואני אומר לך בשיא הכנות: הדמיון שלי כתסריטאי לא מצליח לעוף כל כך רחוק"
"מספר הסדרות לנפש שיוצאות מישראל הוא עצום", אומר יששכרוף. "אני מייחס את זה לחוויות שחווינו בצבא ולרצון של הישראלים לשבור מוסכמות וגבולות. ואולי זה קשור לזה שאנחנו עם של מספרי סיפורים?
"ישבתי לאחרונה עם איש מוסד ואמרתי לו: 'אני לא מבין איך המוסד הצליח להרים את ארכיון הגרעין האיראני. איך מביאים דבר כזה ממדינת אויב ובאילו שיטות פעולה בלתי מוכרות משתמשים לשם כך?'. ניסיתי לחשוב אם הייתי מצליח לכתוב על זה משהו ואני אומר לך בשיא הכנות: הדמיון שלי כתסריטאי לא מצליח לעוף כל כך רחוק כמו הדברים שהם עושים במציאות".
מרוץ מול ארון ספלינג
הסיפור הציוני ומערכות ישראל היו מאז ומתמיד קרקע פורה לתסריטים מסעירים. אלא שהסרטים שנוצרו כאן לא תמיד הצליחו לממש על המסך את הפוטנציאל הסיפורי שלהם. בשנת 1955 היו אלה צילומי הסרט "גבעה 24 אינה עונה" על מלחמת העצמאות, ששלהבו את המדינה הצעירה. "בשבועות הקרובים יסקרו 'מגלי פרצופים' את החוגים הדרמטיים והלהקות השונות של חובבי ואנשי קיבוצים ברחבי הארץ, וינסו בצנעה, מבלי להתבלט ומבלי להפוך את העניין ל'מסע צלב הוליוודי', למצוא כ־300 איש ואישה, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר פניהם אופייניים לטיפוסים שמהם מורכבת האוכלוסייה הישראלית", תואר במעריב ב־29 בספטמבר 1953 הליך חיפוש שחקני המשנה והניצבים לסרט.
שנות השישים הביאו איתן פריחה נוספת בתחום. הסרט "אקסודוס" (1960) בכיכובו של פול ניומן עסק בסיפור ההעפלה ובהקמת המדינה. שנת 1966 הייתה פורה במיוחד עם שלושה סרטים מהז'אנר: "מבצע קהיר" של מנחם גולן, שעסק במרוץ החימוש הישראלי־מצרי; "הטל צל ענק" שמתרחש בימי ההכרזה על תוכנית החלוקה, בכיכובם של קירק דאגלס, ג'ון ויין, יול ברינר והזמר פרנק סינטרה; ו"יהודית", בכיכובה של סופיה לורן האיטלקיה, שהגיעה לארץ כדי לצלם את הסרט שעסק ביהודייה שנישאה לאיש שלימים הפך לנאצי, ומנסה להסתגל לחיי הקיבוץ.
מיד לאחר מבצע אנטבה בקיץ 1976, ובעוד העולם נפעם מגבורתם של לוחמי סיירת מטכ"ל שהגיעו לחלץ את החטופים, רצו השותפים מנחם גולן ובן דודו יורם גלובוס להפיק סרט על האירוע – אך כמעט והפסידו את הסרט להוליווד. "נודע לנו שיצחק רבין הבטיח לארון ספלינג את 'מבצע יונתן'", סיפר גלובוס לידיעות אחרונות ב־15 באוגוסט 2014 לאחר פטירתו של גולן. "ספלינג קיבל הבטחה לשיתוף פעולה של צה"ל עם ההפקה שלו, תמורת תשלום כמובן. זה הכעיס מאוד את מנחם ואותי. התחלנו לעשות רעש. מה זה? איך לא נותנים את זה לישראלים?
יפתח רייכר–עתיר, סגנו של יוני נתניהו ז"ל במבצע אנטבה: "אותי 'מבצע יונתן' של מנחם גולן ריגש מאוד. אני לא זוכר עד כמה הסרט ההוא היה נאמן לאמת ההיסטורית, אבל הוא בוודאי לא היה איזו טעות דרסטית"
"מפה לשם אנחנו באל־איי. מגיע טלפון בשלוש לפנות בוקר. רבין על הקו. 'תקשיבו. ארון ספלינג מכר את החברה שלו לוורנר בראדרז, והם החליטו לעשות מזה סרט טלוויזיה קטן, באולפן בהוליווד', הוא אומר לנו. 'הם ויתרו על צה"ל. אז בואו להציל את הכבוד של המדינה!'… נכנסנו למרוץ… תוך שלושה חודשים, היינו ראשונים עם 'מבצע יונתן' בוורסיה אנגלית ועברית".
הסרט הוא שיר הלל לגבורה הישראלית במבצע. "אותי הסרט של מנחם גולן ריגש מאוד", נזכר איש הביון לשעבר, הסופר יפתח רייכר־עתיר, מי שהיה סגנו של יוני נתניהו ז"ל במבצע אנטבה. "הקטע שבו הלוחמים יורדים מהמטוסים היה מרגש במיוחד והחלקים הדרמטיים שהוא הצליח לייצר, המלווים בשירה של יהורם גאון, נגעו לליבי. אני לא זוכר עד כמה הסרט היה נאמן לאמת ההיסטורית, אבל הוא בוודאי לא היה איזו טעות דרסטית. זה היה סרט טוב".
רייכר־עתיר עצמו מעדיף לעסוק בסיפורים שלא קרו באמת. ספרו המצליח והבדיוני "המורה לאנגלית", שמביא את קורותיה של לוחמת מוסד במדינת אויב עלומה, עובד על ידי יוצר הקולנוע הישראלי יובל אדלר ("בית לחם") לסרט הוליוודי שיעלה בקרוב לאקרנים בכיכובם של דיאן קרוגר ומרטין פרימן כסוכני מוסד, לצד שחקנים ישראלים. רייכר־עתיר עצמו, מי שהיה בתפקידו האחרון מפקד מערך המבצעים המיוחדים באגף המודיעין, לא גדל במוסד, אך תחקר אנשי מוסד לספרו והגיש בזמנו את הספר לקבלת אישור מהצנזורה.
המוסד נגד שפילברג
כך או כך, מאז מבצע יונתן הפכה ההתעסקות בסיפור הקוממיות הישראלי למורכבת ומרובדת יותר. פרופ' אילן אבישר מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ולשעבר יו"ר הרשות השנייה, מנסה לעמוד על מורכבות זו. "בהתפתחות של המדינה שלנו, היו ניסיונות בשלבים מסוימים של הציונות לטפח את גיבורי האומה. אך בהדרגה, הסוגיה המרכזית שהפכה להיות דומיננטית בחוגי היוצרים לא הייתה המאבק של ישראל לקיום מול כוחות שרוצים להרוס אותה, אלא השליטה שלנו בפלסטינים והמשוואה שלפיה אנחנו הכוח המדכא ויש קורבנות רבים שסובלים מהכיבוש. יוצרים ישראלים כבר מספר עשורים נרתעים, אם לא סולדים, ממגמות של הרואיזציה של דמויות. מאז מבצע יונתן, הם כבר לא מטפחים את הגיבורים ויש להם ביקורת כלפי כל מה שנוגע בעיניהם ללאומנות ולמיליטריזציה".
גם יוצרים בינלאומיים, בבואם לעסוק בסיפור הישראלי, מאמצים גישה ביקורתית או מביאים את האמירה היצירתית שלהם, שלא תמיד תואמת את האתוס הישראלי. העניין שמגלים גם יוצרים בינלאומיים בסיפורי המוסד ברור וכמעט לא זקוק להסבר, ובכל זאת, אבישר סבור שחבוי בהתעסקות הזו ממד נוסף, פחות מדובר. "אני חושב שההתעניינות העולמית בפעולות המוסד קשורה גם בעמדות אנטישמיות קלאסיות: הכוח של היהודים לשלוט בעולם דרך פעילות חשאית ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. המקום שהמוסד תופס בדמיון העולמי והייחוס של כל מיני כוחות־על שיש למוסד, קשורים בין היתר לכמה רעיונות אנטישמיים באשר לעוצמה היהודית: זה לא ה־CIA הישראלי, אלא מוסד יהודי שמראה שהיהודים נמצאים בכל מקום וצוברים מידע".
פרופ' אילן אבישר: "הסיפור של אלי כהן הוא מסעיר ומטלטל בין היתר מכיוון שהקונפליקט בין הישראלים לערבים עדיין קיים, אך לו הסיפור היה מתרחש באלג'יריה ולא בדמשק, הסדרה הזו לא הייתה נוצרת. סוריה היא במרכז השיח העולמי"
הסקרנות סביב המוסד הובילה לשורה של סרטים על לכידתו של אדולף אייכמן. נושא נוסף שעורר עניין הוא חיסולי המוסד בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבהם מתמקד הסרט "מינכן" (2005) של סטיבן ספילברג. עם עליית הסרט, נמתחה עליו ועל יוצרו ביקורת נוקבת, בעיקר מטעם אנשי מוסד, שטענו שלצורך התחקיר לסרט נעשה שימוש באנשים שלא שירתו זמן ארוך דיו במוסד, וכי הוא מציג את אנשי המוסד כחובבנים.
אך יששכרוף סבור כי הציפייה מסרט הוליוודי או מסדרת דרמה להתאים במדויק למציאות היא דרישה בלתי הגיונית. "אני מנסה עד היום להבין על מה כועסים על ספילברג, ולא מצליח. גם פאודה לא משקפת מציאות. אנחנו גם צריכים לעמוד בתקציב וגם לבנות דמויות שיהיו מרתקות לא רק עבור אנשים ששירתו ביחידת דובדבן, אלא עבור אנשים בכל העולם.
"לפעמים אתה רוצה לקחת דמות של גיבור ו'ללכלך' אותה. לעשות את הגיבור שלך דפוק, וכזה שעובר על החוק או מרביץ לחפים מפשע. לא בגלל שאתה בא לדפוק את מדינת ישראל חלילה, אלא כי אתה רוצה לעשות את הדמות שלך שלמה ועגולה, מעניינת ומרתקת. העידן של גיבורי העל הוא מצוין אולי לסרטים של מארוול, אבל הוא פחות רלוונטי לסדרות ולסרטים של היום שעוסקים במתח, ריגול וביון".
"בפאודה יש גם קווי עלילה אמיתיים וגם דמיוניים", אומר כרמי, כמי ששירת בעצמו בשב"כ. "כל עוד זה מכבד ולא עושה דה־לגיטימציה – זה לגיטימי. כשהייתי בשב"כ, לא היה לי זמן להתעסק בסדרות שעוסקות בעבודה שלי, כי עסקנו בפרקטיקה, במציאות היומיומית. ראיתי פה ושם סרטי פעולה הוליוודיים, אבל אני מעדיף קומדיות רומנטיות. אם חברים לא היו מכריחים אותי לצפות בפאודה, לא הייתי צופה. לא בגלל שאני לא מפרגן להם אלא כי חייתי את זה מספיק. חברים מתלהבים ואומרים לי למשל שאני חייב לראות איך ביצעו מעצר למישהו בסדרה. אז יש לי איזו תמונה שאני נמצא עם כאפייה בפז'ו 404 בסיור שטח ברצועת עזה, אני מראה להם את התמונה ואומר: 'חבר'ה, כבר הייתי בסרט הזה'".
אפילו את הסיפור על מבצע אנטבה ההרואי ניתן לספר מזווית קצת אחרת: כזו שבה דמותו של מפקדו, יוני נתניהו, מוצנעת יחסית, וכזו שמסתכלת על המחבלים האירופאים שאחראים להשתלטות על המטוס כדמויות מורכבות שביצעו חטיפה כדי להביא לסדר היום העולמי את הסוגיה הפלסטינית. התוצאה: סרט הקולנוע הבריטי "7 ימים באנטבה" (2018) שביים הברזילאי ג'וזה פדיליה ("נרקוס"), בהשתתפות שחקנים ישראלים כמו ליאור אשכנזי בתפקיד יצחק רבין ואנחל בונני בתפקיד יוני נתניהו.
לא רק ישראלים שהם שחקנים לקחו חלק בהפקת הסרט, אלא גם ותיקי סיירת מטכ"ל. רייכר־עתיר: "בסרט הזה חבר'ה מהיחידה נלקחו כיועצים לשטח בחלקים של ההסתערות והירי. ואכן, הם חושבים שמהבחינה הזו היוצרים נשמעו להם ועשו עבודה טובה. אך סיפור הירי הוא דקות בודדות בלבד בתוך הסרט, והחברים התאכזבו מזווית הראייה בסרט, שהתמקדה במחבלים ועשתה מהם בני אדם מורכבים ועגולים".
פייט לסיינפלד
ובאשר לטלוויזיה. עוד בשנות התשעים, כאשר נכנסו לתמונה "הוט", "יס" וערוץ 2 כערוץ המסחרי הראשון, קבע הרגולטור מכסת שידורים של תכנים והפקות בעברית. אבישר, שהיה גם חבר במועצת הכבלים והלוויין והיה יו"ר הרשות השנייה, נזכר: "באמצע שנות התשעים, כולם רצו לצפות בסיינפלד ובחברים. לכן, מהפרספקטיבה שלי כרגולטור, החרדה הייתה מדומיננטיות יתר של הסדרות האמריקניות בטלוויזיה הישראלית. לכן קבענו מכסה שבערוצים המסחריים לפחות חמישים אחוז מהתוכניות חייבות להיות בעברית. חברות הכבלים והלוויין חויבו להשקיע שמונה אחוזים מהתקציב שלהן בהפקות מקור. בהתחלה הן חשבו שזה ימוטט אותן, אבל אז הן גילו שיש קהל לסדרות הישראליות וכדאי מאוד להשקיע בהן".
בשלב ההוא החלה ההתעניינות מחו"ל בפורמטים הישראליים. בתחילה נמכרו סדרות בידור ושעשועונים. נקודת המפנה הגיעה כאשר השחקנית נועה תשבי, המתגוררת כבר שנים בלוס־אנג'לס, צפתה בסדרה "בטיפול" (2005) של חגי לוי. המבנה הייחודי של הסדרה – שבו כל פרק הוא פגישת טיפול עם מטופל אחר – שבה את ליבה, והיא החליטה לנסות לנצל את קשריה ולתווך בעסקת מכירה של פורמט הסדרה ל־HBO. התוצאה: סדרת אדפטציה אמריקאית שנקראה "In Treatment". הסדרה זכתה בשני פרסי אמי ובפרס גלובוס הזהב, ופתחה את הדלת ואת הקשב של המפיקים האמריקנים לסדרות ישראליות וליוצרים הישראלים. אחריה הגיעה גרסה אמריקנית, גם היא ב־HBO, לסדרה "מרחק נגיעה" (2007) שהביאה את סיפור אהבתם של בחורה חרדית ובחור חילוני.
"'מרחק נגיעה' היא הסדרה הראשונה שנעשתה על הנושא הדתי־חילוני, וכל השאר היסטוריה", אומר צפריר קוחנובסקי, מיוצרי הסדרה, "הניצוץ שיצרה הסדרה 'בטיפול' בטלוויזיה האמריקנית יצר באזז סביב הנושא של ישראל ודרמות. יש משהו מסתורי בכלל במהות שלנו, בחיים שלנו, ואני מקווה שאנחנו לא אופנה חולפת. שלא יגלו פתאום את הטלוויזיה האיראנית ויעברו הלאה".
ישראלי נוסף שפרץ את הדרך עבור השאר הוא הבמאי גידי רף, שהסדרה הישראלית שלו "חטופים" (2010) זכתה לגרסה האמריקנית "הומלנד" המשתרעת כבר על פני שמונה עונות – האחרונה מתוכננת להיות משודרת במהלך שנת 2020. למרות העובדה שרף היה מעורב גם בגרסה האמריקנית, הומלנד התרחקה מאוד מסיפור המסגרת של "חטופים", והצליחה בזכות עצמה יותר מגרסת המקור.
מעבר לסדרה "אלי", חתום רף השנה גם על הסרט "אתר הצלילה בים האדום" שמביא את סיפור העלאתם של יהודי אתיופיה בחשאי דרך מועדון צלילה פיקטיבי ששימש תחנת מעבר גורלית בהברחת העולים לארץ. אבישר סבור כי העיסוק הקולנועי בסיפור העלאת עולי אתיופיה נובע מהעניין העולמי בהגירה ובסיפור חייהם של כהי העור.
עם עלייתה של "אלי" עלו הטענות כי היא לא נאמנה למקור. בין המבקרים היו גם אלמנתו של כהן, נדיה. אבישר: "הסיפור של אלי כהן הוא מסעיר ומטלטל בין היתר מכיוון שהקונפליקט בין הישראלים לערבים עדיין קיים, אך לו הסיפור היה מתרחש באלג'יריה ולא בדמשק, הסדרה הזו לא הייתה נוצרת. סוריה היא במרכז השיח העולמי בגלל המלחמה שמתחוללת שם. מסקרן לחשוב איך פעם הישראלים הצליחו להכניס לתוך הגיהנום הזה מרגל ישראלי בשם כהן שהצליח להגיע לעמדות בכירות מאוד".
לצד המגמה המתמשכת של עיבוד חו"לי לסדרות ישראליות, צוברת תאוצה המגמה לשדר סדרות ישראליות בחו"ל כמו שהן, ובשפות המקור. עוד לפני פאודה, גם "בני ערובה" (2013) בכיכובה של איילת זורר שודרה כמו שהיא בבריטניה, וכמוה גם הסדרה "כפולים" של היוצר עמית לוי, שמתכתבת עם חיסול בכיר החמאס מוחמד אל־מבחוח בדובאי. זו הייתה הסדרה הראשונה שאינה דוברת אנגלית ושודרה כמו שהיא ברשת FOX העולמית.
קוחנובסקי: "בתחילה האמריקנים חשבו שמרגע שהם קונים פורמט של סדרה ישראלית, הם לוקחים על הסדרה שליטה מוחלטת. עם השנים הם הבינו שפורמט הוא לא משוואה בנקאית: אם אין לך את היוצרים ואת האנשים שבאמת מכירים את הסדרה עד הפרט האחרון – האדפטציות הללו לא זוכות להצלחה".
עוד שיא נשבר השנה עם עלייתה לאוויר של "הנערים", סדרה שיצרה קשת עם HBO. הסדרה דוברת עברית וערבית, וכך היא משודרת בכל העולם. במקרה של "הנערים", היוזמה הייתה דווקא של HBO שפנתה אל חגי לוי, איש "בטיפול" ו"הרומן". בריאיון שנערך עם לוי באוגוסט במקור ראשון, סיפר לוי שאנשי HBO שלחו לו קישור לכתבה בניו־יורק טיימס שעסקה במשפטם של רוצחי הנער מוחמד אבו־ח'דיר, ושאלו אם יהיה מעוניין ליצור סדרה על בסיס האירועים האלה.
"אנשי HBO היו למעשה הצופים האמריקנים הראשונים שלנו, והבנו כמה מסובך לצפות בסדרה מנקודת המבט שלהם", סיפר לוי בריאיון, "כי יש בה ניואנסים שרובם זרים גם לצופה ישראלי ממוצע. לך תסביר לאנשים ב־HBO מה זה היישוב אדם – התנחלות אבל לא אידיאולוגית מאוד, מזרחית, שהתושבים שלה הם על הספקטרום הדתי־לאומי־חרדי. אלה ניואנסים של ניואנסים, כשמבחינת האמריקנים אלה פשוט מתנחלים. היינו צריכים להסביר דברים כאלה, ועשינו לא מעט צעדים לקראת הקהל הזר".
מרבית הסדרות והסרטים שבהם מעורבים יוצרים ישראליים משודרים בנטפליקס. אפילו "שטיסל" המגזרית מאוד זוכה בה להצלחה. "נטפליקס שינתה את כללי המשחק והעלתה את הביקוש העולמי לתוכן, כי ברור שצריך לספק למיליוני הצופים סדרות וסרטים 24/7", מנתח יששכרוף.
אנחנו על המפה
במסגרת הצורך המתמיד הזה לייצר תוכן, זוכות להצלחה סדרות רבות שלא משודרות דווקא באנגלית. "גומורה" האיטלקית ו"בית הנייר" המשודרת בספרדית הן הדוגמאות המפורסמות ביותר למגמה. בניסיון להיות מובילים בחזית הזו, הקימו רשתות הטלוויזיה וחברות הכבלים והלוויין הישראליות מחלקה או זרוע בינלאומית.
"המגמה היא ליצור סדרות שמבוססות על אירועים אמיתיים ולאו דווקא לחפש את היצירה בפיקציה גורמת לישראל להיות נוכחת", אומר אבישר. "זו לא נוכחות מי יודע מה, אלא שאנחנו עסוקים בשלנו ומתרגשים מכל דבר. זה לא שהטלוויזיה הבינלאומית נשלטת על ידי נושאים שקשורים לישראל, אלא שבשפע העצום של ערוצי הטלוויזיה וספקיות התוכן שבו כולם מחפשים חומר וכולם יוצרים סדרות דרמטיות, יש סדרה ספרדית על שוד של בנק, וסדרה על טרוריזם בישראל".
הנגישות להוליווד מתאפשרת גם הודות ליוצרים ישראליים שחיים באמריקה או נמצאים בה חודשים רבים בשנה. אם זה הבמאי יוסף סידר שהעתיק את מגוריו לניו־יורק, או גידי רף בלוס־אנג'לס. דמות נוספת שמרבה להחתים דרכון היא היוצר רון לשם, האיש שהשתתף ביצירת הסרטים "בופור" ו"ימים נוראים". האחרון העוסק ביגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, ייצג אותנו בתחרות האוסקר הקרובה. לשם הוא גם היוצר של הסדרה הישראלית "אופוריה", ששודרה בארץ ב"הוט" בשנת 2012 ועוסקת בעולמם של בני ה־17 מדור ה־Z. הפורמט נרכש על ידי HBO והיא הפיקה ממנו סדרה קשה ונוקבת שעלתה השנה וזוכה להצלחה רבה.
הבמאי אריאל ורומן חי בלוס־אנג'לס שנים ארוכות ועוסק לרוב בנושאים אמריקניים או בינלאומיים. ורומן חתום על סרטים כמו "אייסמן" ו"קרימינל", אך בשנה שעברה יצא "המלאך" – הסרט הישראלי הראשון שהופק עבור נטפליקס. הסרט מגולל את סיפורו של אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר, שפנה למוסד בהצעה לשמש מרגל וסיפק מידע איכותי על ההכנות הצבאיות המצריות טרום מלחמת יום הכיפורים.
מעל לסרט מרחפת האמירה שמרואן היה סוכן כפול, דבר שלא הוכח מעולם. במציאות, אחרי שאלי זעירא, ראש אמ"ן בזמן המלחמה, חשף את דבר קיומו של מרואן בזכרונותיו, החלה זהותו מתבררת בהדרגה, עד שנחשף בשמו המלא על ידי העיתונאי אהרון ברגמן. מפעילו של מרואן, ראש המוסד לשעבר צביקה זמיר, גינה את חשיפת שמו ברבים ואף פנה לבית המשפט. בשנת 2007 נקבע כי זהותו הודלפה לעיתונות על ידי זעירא. זמן לא רב לאחר מכן, נפל מרואן בנסיבות עלומות ממרפסת ביתו ונהרג.
הסרט – עיבוד לספרו של אורי בר־יוסף "המלאך: המרגל המצרי שהציל את ישראל" – דובר ערבית, אנגלית ומעט עברית, וצולם במצרים ובאנגליה. קוחנובסקי, מפיק הסרט, מספר: "אני זוכר שראיתי בעיתון כתבה על אשרף מרואן ועל איך שהוא 'נפל במקרה' ממרפסת ביתו, ואמרתי שזה נשמע לי סיפור מרתק, גם כי זה לא מרגל רגיל שמונע ממניעים כלכליים. הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק, כמי שהיה החתן הדחוי של נאצר. גם מערכת היחסים בין מרואן למפעיל שלו ריתקה אותי. מה שעוד היה מאוד מעניין לגלות זה שאצלנו לפעמים הניצחונות הם במקרה. אשרף מרואן צלצל פעמיים למוסד והשיבו לו ב'לך ושוב' עד שקיבלו אותו לפגישה".
אריאל ורומן, במאי הסרט "המלאך" המספר את סיפורו של אשרף מרואן: "אני חושב שקורה פה שיעור היסטוריה כוללני שבו התודעה הישראלית נכנסת לתמונה, אבל אני מכתיר את הסיפורים הישראליים לא כהצלחה של מדינת ישראל והסיפורים שלה, אלא של היוצרים המוכשרים שלה"
איך זה הפך לסרט בינלאומי?
"התחברתי לחברה צרפתית, וזה אפשר לנו לכתוב תסריט. החברה הצרפתית פנתה לנטפליקס ואז התחלנו לעבוד מולם.
"ב'המלאך' עסקתי בשחצנות הישראלית פוסט מלחמת ששת הימים", אומר ורומן בשיחה טלפונית מלוס־אנג'לס, "אנשים שבאים עם האף הכי גבוה באוויר ועם ההרגשה ש'אף אחד לא יכול להתעסק איתנו'. סיפרתי על דמות מצרית של בחור בן 29 שהיה לו חזון לשלום והוא השיג את זה בצורה הכי מופרעת שניתן לחשוב עליה – והכול נעשה דרך פיסת נייר, ותמונה, עוד מספר טלפון ועוד פגישה".
למרות התגובות הפושרות בארץ, ולמרות שבמצרים דרשו להחרימו, זכה הסרט לתשומת לב רבה במזרח התיכון. ורומן: "היו לנו צפיות שיא במזרח התיכון, היינו תשעה שבועות במקום הראשון בטבלאות שם ועבור נטפליקס זו הייתה הצלחה מסחררת. הסרט בעיקר פנה לקהל הערבי ולמערכות היחסים בין ישראלים לערבים, כשהמסר היה בסופו של דבר שלא משנה איך תסתכלו על הדרך, אם יהיה שלום – אנחנו ננצח.
"במהלך עשיית הסרט עשינו מבחני צפייה לישראלים וערבים. הסתכלנו עם משקפות לילה לתוך הקהל וגילינו משהו מצחיק ואותנטי. בחצי הראשון של הסרט, הצופים הישראלים יושבים עם כתפיים למעלה, מחייכים כשהמוסד מתקשר אל מרואן ותופס אותו חזק. לעומתם, הערבים מזועזעים.
"בחצי שני של הסרט, כשאשרף מרואן פתאום הולך ועושה תרגיל על כולם, או לפחות מהאמונה שלי על פי התחקיר זה מה שקרה, אתה רואה את הישראלים מתכווצים ואת הערבים מתמתחים ופתאום מחייכים. כשמגיעים לסוף הסרט, ערבים וישראלים מסתכלים אחד על השני ומהנהנים זה לזה, כאילו אומרים: 'וואלה, הוא עבד על כולנו'".
איך מקבלים אותך כישראלי בתעשיית הסרטים ההוליוודית?
"אני לא יוסף סידר או שמוליק מעוז מ'פוקסטרוט'. במאים כאלה, כשהם מגיעים לאל־איי, הם נחשבים ל'יוצרי הסרטים המדהימים מישראל'. אני פה כבר שנים רבות ומגיע מהתעשייה האמריקנית. כל החברים שלי הם אנשים שגדלתי איתם פה, אם אלה מפיקים, במאים או סוכנים".
ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעיסוק הבינלאומי בסיפורי הצבא והביון הישראליים. רון לשם ועמית כהן עובדים כבר כעשור על סדרה בשם "שעת נעילה" המיועדת לשידור בערוץ כאן 11. הסדרה תעסוק במלחמת יום הכיפורים, וישוחזרו בה קרבות הבלימה ברמת הגולן בשלל אמצעים פירוטכניים שמושכים תשומת לב בינלאומית.
דנה שטרן, yes: "הכול מתחיל ונגמר בסיפור טוב. אף גורם בינלאומי לא אומר שבגלל שסדרה היא ישראלית, היא בטוח תצליח. השיחה היא הרבה יותר מעמיקה. את כל הדלתות אנחנו יודעים לפתוח, אבל איכות התוכן היא מה שיקבע"
גם יששכרוף עובד בנטפליקס על פרויקט שנמצא בשלבים ראשוניים ונוגע לסיפורו של הטרוריסט עימאד מורנייה, מי שנחשב לרמטכ"ל החיזבאללה ונהרג מפיצוץ מכונית תופת בדמשק, המיוחס – על פי תחקירים בארה"ב – לשיתוף פעולה בין המוסד ל־CIA האמריקני. גם "קשת אינטרנשיונל" עובדת עם העיתונאי רונן ברגמן על מיני סדרה שתתבסס על ספרו של ברגמן "השכם להורגו", על מבצעי חיסול הגדולים של המוסד והשב"כ.
"אין בריף כזה של 'תביאו לי את המבצע של המוסד שעוד לא נחשף'", אומרת שטרן מ"יס". "מדברים על קהלי יעד, מדברים על פלטפורמות חדשות שעומדות לקום ולאילו קהלים רוצים לפנות, אבל בסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בסיפור טוב. אף גורם בינלאומי לא אומר שבגלל שסדרה היא ישראלית היא בטוח תצליח. השיחה היא הרבה יותר מעמיקה. את כל הדלתות אנחנו יודעים לפתוח, אבל איכות התוכן היא מה שיקבע".
קוחנובסקי אף הוא מפתח באנגליה סדרה שנוגעת בנושא ישראלי, וגם ורומן מגלה שאחד הפרויקטים הבאים שלו צפוי להיות בעל נגיעה לסיפור ישראלי, עם קשר כלשהו לבחירות שהיו בישראל.
ורומן: "אם מסתכלים על הסרטים שנעשו על מבצע אנטבה, על לכידת אייכמן, על אלי כהן, על אתר הצלילה בים האדום ואפילו על 'המלאך', רואים שאנחנו סוג של אנדרדוג שמנסה לשרוד באותו עולם שמוקף אויבים, וכל הסיפורים הם אותו סיפור: אתה צריך לעשות את זה למען המדינה.
"אני חושב שקורה פה שיעור היסטוריה כוללני שבו התודעה הישראלית נכנסת לתמונה, אבל אני מכתיר את הסיפורים הישראליים לא כהצלחה של מדינת ישראל והסיפורים שלה, אלא של היוצרים המוכשרים שלה. אם הפרויקטים הנוכחיים יצליחו, זה יביא לעוד פרויקטים, ואם לא – יכול להיות שהם מהווים סוף לעידן מסוים. כל עוד הקולנוע והטלוויזיה הישראליים ימשיכו ליצור פרויקטים מעולים כמו הסדרה 'אופוריה', יהיה מקום גם לספר סיפורים על בן־גוריון".
