דורון פרקינס לא תכנן לפרוש מכדורסל בעיתוי שבו זה קרה, אבל לפעמים, כמו שהוא למד לא פעם על בשרו בקריירת המשחק שלו, הדברים לא בדיוק הולכים כמתוכנן. "היה לי קשה מאוד לפרוש אבל לא קיבלתי את ההצעות שציפיתי להן, למרות שיכולתי להמשיך לשחק באסיה או באירופה. האפשרות שנפתחה בפניי להתחיל בקריירת אימון גרמה לי ללכת על זה בכל הכוח. אני שמח מאוד מהבחירה שעשיתי, מהעבודה החדשה שלי ומהעובדה שאני עכשיו אני יכול לגור קרוב למשפחה", אומר פרקינס בן ה־36, שכיכב בליגה הישראלית במשך שלוש עונות (2008־2011), והפך בחודשים האחרונים לעוזר מאמן וחלק ממחלקת הפיתוח של קבוצת ברוקלין נטס מליגת ה־NBA.
"חלק גדול מהתפקיד שלי הוא עבודה אישית עם השחקנים, שבמהלכה אני עוזר להם לפתח את יכולת הקליעה, ההתנהלות עם הכדור, שמירה נכונה וקליטת ריבאונדים, נוסף על פיתוח יכולת אישית במשחק של אחד על אחד ושניים על שניים", הוא מספר. "אני משחק הרבה מול השחקנים שאני מאמן, ואני עדיין מסוגל לעלות על המגרש ולהציג להם את מה שאני מבקש ללמד אותם. העובדה שהייתי שחקן עוזרת לי מאוד".
ברוקלין צפויה להפוך לכוח משמעותי בליגה בשנים הקרובות, בעקבות ההצטרפות של קיירי אירווינג וקווין דוראנט בפגרה הנוכחית. דוראנט, שקרע את רצועות הברך בסדרת הגמר במדי גולדן־סטייט לפני מספר חודשים, יוכל לחזור למגרשים ככל הנראה רק לקראת סוף העונה הקרובה, אם בכלל. "בשנים האחרונות עשו בברוקלין עבודת בנייה טובה, שבזכותה הקבוצה חזרה לפלייאוף בעונה שעברה. מדובר בארגון מצוין, ובזכות זה הסכימו להגיע לפה שחקנים בקליבר הזה", פרקינס מנתח את התמונה. "פגשתי את דוראנט ואירווינג כבר כמה פעמים ובירכנו זה את זה לשלום במסגרת ימי אימון שהיו לנו ומפגשי קבוצה, שנערכים בשלב הזה של טרום העונה למטרות גיבוש. לדוראנט יש עוד דרך ארוכה לעבור בתהליך השיקום מהפציעה, אבל מדובר במקצוען ברמות הגבוהות ביותר, עם רעב בלתי נגמר לעשייה והצלחה. אני בטוח שהוא יחזור בריא וביכולת גבוהה. המטרה השנה היא לבנות כימיה טובה בין הרבה שחקנים חדשים שהגיעו, להפוך מאוסף כישרונות לקבוצה. אני מאמין שתהיה לנו עונה טובה".
תמיד האמנת שתהפוך למאמן בסיום הקריירה?
"כן, אבל לא ידעתי באיזה אופן זה יקרה, איפה אתחיל ולאן זה יוביל. אני נהנה מאוד לאמן, זו עבודה קשה שדורשת הרבה שעות, אבל אני אוהב כדורסל, אז אני לא מתלונן. חלק גדול מהקיץ העברתי עם הקבוצה בליגת הקיץ בלאס־וגאס. זו הייתה חוויה עמוסה, עם הרבה משחקים בהרבה ימים, אבל נהניתי מאוד".
אתה חושב שיש משהו שיצליח להחליף את הריגוש שחווית כשחקן?
"העובדה שאני משחק כרגע באימונים מול כמה מהשחקנים הטובים בעולם עוזרת לי להתגבר על העובדה שכבר לא אהיה שחקן פעיל. חלק מהם מוכיחים לי שכנראה עשיתי את הבחירה הנכונה. העובדה שאני עדיין חלק מעולם הכדורסל עוזרת לי לא לפתח געגועים. אני ממש שמח על הקריירה שהייתה לי, וזה הזמן להמשיך קדימה".
כבר פגשת שחקן שהזכיר לך את עצמך משלבים מוקדמים בקריירה?
"לא פשוט למצוא היום שחקנים כמוני, כי אני לא הייתי אנוכי ובמציאות של היום קשה מאוד לבלוט אם אתה לא אנוכי. אם אתה עדיין לא ב־NBA, אתה חייב להוכיח כל הזמן כמה אתה טוב ולדחוף את עצמך קדימה. זה קשוח מאוד, להיות כדורסלן מקצועני, ורק הופך לקשה יותר ויותר. ועדיין, פגשתי כמה שהזכירו לי את הגרסה הצעירה שלי".
תחנת האימון הראשונה של פרקינס הייתה בעונה שעברה, אז מונה לעוזר המאמן של לונג־איילנד נטס, קבוצת הבת של ברוקלין המשחקת בליגת הפיתוח. "עברתי איתם חוויה נהדרת, משלב הדראפט ועד לגמר הפלייאוף שבו הפסדנו. זה היה מסע מצוין ושנה מעולה. הייתה לנו תוכנית מנצחת, למדתי המון ותמיד טוב לעבוד בסביבה כזאת ולעזור לפתח שחקנים צעירים ומוכשרים. האמת שגם הופתעתי מהרמה בליגה הזאת, שהיא טובה למדי. זה לא כמו ה־NBA, אבל ה־G ליג מורכבת מצעירים אתלטיים עם הרבה כישרון שעובדים קשה, והאיכות מזכירה את הרמה בליגות באירופה וגם בליגה הישראלית".
בין חיפה לתל–אביב
פרקינס נולד ב־1983 בעיר אנקורג' באלסקה. "לגדול ולחיות במקום כמו אלסקה זה משהו שונה לגמרי. זה מקום מבודד למדי, רחוק משאר חלקי ארצות־הברית, אבל לא הייתי מחליף את הילדות שלי בשום דבר אחר. זה הפך אותי למי שאני. ההורים שלי עדיין גרים שם חלק מהזמן, אבל אני כבר לא ארצה לחזור לשם בשום מצב. אני עובד בניו־יורק אבל הבית שלי בלאס־וגאס. בחרתי בדיוק את ההפך מהמקום שגדלתי בו, חמים לי ונעים לי שם".
לספורט הגיע פרקינס בשלב מוקדם מאוד בחייו. "הקשר שלי עם ספורט נוצר מהרגע שבו נולדתי, ובתור ילד שיחקתי בכל ענף שהוא", הוא נזכר, "בגילים הצעירים הצטיינתי בעיקר בפוטבול, אבל אבא שלי חשש שאיפצע והעדיף שאבחר בענף אחר. במקביל שיחקתי לאורך השנים גם בייסבול, כדורגל וכדורסל. במקום קר ומושלג כמו שגדלתי בו, תמיד אפשר היה להיכנס לאולם ולשחק כדורסל. עזבתי את הפוטבול כשעברתי לתיכון והחלטתי להתמקד בכדורסל, למרות שעדיין הייתי נמוך מאוד וזו לא הייתה בחירה אידיאלית בזמנו. בגילים האלה גם לא חשבתי להיות מקצוען, פשוט רציתי לשחק ולנצח. גם כשהחלטתי לנסות, הדברים קרו לי בקצב איטי ובכל תקופה התקדמתי צעד אחר צעד".
לאחר שסיים את לימודי התיכון, כשהוא מתפקד על המגרש כקלע וכרכז, עבר פרקינס לשחק בקולג' קהילתי באורגון. "בסיום התיכון הייתי עדיין ממש נמוך ואף קולג' משמעותי לא הציע שאבוא לשחק עבורו, אז נאלצתי ללכת לקולג' קהילתי. בסופו של דבר זה היה לטובה כי הייתי מצוין שם, זכיתי פעמיים ברצף בתואר השחקן המצטיין של העונה ובינתיים גבהתי, התחזקתי והשתפרתי מאוד בתור כדורסלן".
השיפור והיכולת הגבוהה הובילו את אוניברסיטת סנטה קלרה מדרג המכללות הבכיר להציע לו ב־2004 מלגת לימודים, והוא החליט לעבור אליה. "גם שם הצגתי יכולת מצוינת, נבחרתי פעמיים לחמישיית העונה במחוז המערבי, וב־2005 זכיתי בתואר מלך החטיפות של הליגה. גדלתי במקום קטן, ולא הבנתי אז מה באמת נדרש כדי להגיע ל־NBA, אבל האמונה שאני יכול לעשות את זה ולהפוך למקצוען ברמות הכי גבוהות הפכה עבורי למשהו מוחשי". למרות היכולת המרשימה, פרקינס לא שמע את שמו בדראפט הליגה בקיץ 2005, והיה צריך לחפש לעצמו אלטרנטיבה. "עד אותו רגע לא ידעתי כלום בנוגע לכדורסל האירופי, ולאחר שלא נבחרתי קיבלתי הצעות מיפן ומצרפת. בחרתי לנסוע לטוקיו".
פרקינס שיחק ביפן בקבוצת אוסקה אווסה, והביא לה תואר אחרי שהצטיין במשחק האליפות עם 19 נקודות, 11 ריבאונדים ו־6 אסיסטים. הוא גם נבחר לשחקן המצטיין של העונה. "בשלב הראשון החוויה ביפן הייתה מוזרה ומפחידה עבורי, אבל מהר מאוד התחלתי ליהנות. החברים שלי בקבוצה עזרו לי וטיפלו בי. פשוט הלכתי אחריהם והתקדמתי משם, ובסופו של דבר זו הייתה עונה גדולה בשבילי. בסיומה שיחקתי במדי לוס־אנג'לס לייקרס בליגת הקיץ, אבל לא הצלחתי להתקבל לקבוצה. משם עברתי לשחק בגרמניה אצל אולדנבורג, בעוד עונה שאני מגדיר כמוצלחת מאוד".
התחנה השלישית של פרקינס בקריירה המקצוענית הייתה בבלגיה, שם הוביל את קבוצתו ברי לגמר הליגה, רשם ממוצעים מרשימים וזכה בתואר שחקן העונה. שם הוא גם היה מלך האסיסטים והחטיפות של הליגה. בבלגיה שיתף פרקינס פעולה עם ד'אור פישר, שעונה לאחר מכן חתם לראשונה בישראל והצטרף למכבי תל־אביב. "באותו הזמן לא ידעתי כלום על ישראל, אבל ברגע שד'אור, שהפך לחבר קרוב, חתם אצלכם, הבנתי שגם אני בהחלט יכול לעשות את זה".
פרקינס, שקיבל הצעה ממכבי חיפה, החליט להשיב עליה בחיוב ולצאת להרפתקה רביעית בארבע שנים. "עד שהגעתי לישראל לא ידעתי את ההבדל בין חיפה לתל־אביב. רק בשדה התעופה, כשהבנתי לאן אני צריך לנסוע, נפל לי האסימון. מהר מאוד גיליתי איזה מועדון עצמתי זה מכבי תל־אביב". פרקינס הציג עונת בכורה חלומית בארץ במדי הירוקים, עם 15.8 נקודות, 5.6 אסיסטים ושלוש חטיפות בממוצע למשחק, שהקנו לו שוב את תואר החוטף המצטיין. הוא היה נהדר בפלייאוף, עם מספרים אפילו גבוהים יותר, והוביל את חיפה לגמר פיינל־פור ראשון והיסטורי.
גם בערב הגמר הציג יכולת נפלאה עם 25 נקודות, ושבר שיא ליגה כשסחט 18 עבירות. הוא נשלח לזרוק 24 פעמים מקו העונשין. בסופו של דבר זכתה מכבי תל־אביב בתואר, אבל פרקינס נבחר גם אצלנו לשחקן העונה בליגה. "התקופה בחיפה הייתה מהנה עבורי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני רוצה להגיע למכבי תל־אביב ולחבור לפישר. מעטים האמינו אז שאני מתאים לרמה הזאת, ובכל העונה התמקדתי במטרה להיות הכי טוב שאפשר כדי להוכיח שאני מסוגל לשחק שם. בחיפה הייתה לנו קבוצה מצוינת ולצערי הפסדנו בגמר בישראל, אבל הצלחתי להוכיח את האיכויות שלי".
זיכרונות טובים ורעים
אחרי התצוגה האדירה מולה, ההצעה ממכבי תל־אביב לא איחרה לבוא. פרקינס, שקיבל הצעות גבוהות יותר מבחינה כלכלית מקבוצות באירופה, בחר להישאר בארץ ולחתום אצלה. "בקיץ בין העונות, פישר ואני בילינו בלאס־וגאס וישראלים היו באים אליו כל הזמן, מדברים איתו ושואלים לשלומו. אותי אף אחד לא זיהה, למרות שזכיתי בתואר שחקן העונה בישראל, ורציתי מאוד לעבור למקום כזה, שמכירים ומעריכים אותך בו".
ההתחלה עבור פרקינס ביד־אליהו לא הייתה פשוטה, ובתחילת הדרך הוא בילה את מרבית זמנו על הספסל. "באותה עונה מכבי החתימה הרבה שחקנים חדשים ואני חושב שהמערכת לא האמינה שאצליח להיות שחקן בולט. הייתי צריך להוכיח את עצמי. פיני גרשון אימן אותנו, ידעתי שהוא אחד המאמנים הבכירים באירופה, ועבדתי קשה מאוד באימונים כדי להוכיח לו שאני מתאים. למדתי המון וניצלתי לטובה כל רגע שקיבלתי על המגרש. עם הזמן הצלחתי לרכוש את האמון שלו וקיבלתי יותר דקות משחק". פרקינס סיים את עונת 2009/10 כאחד השחקנים המובילים והאהובים על הקהל, כשבין השאר הוא מראה יכולת מעולה בהגנה, אבל העונה ההיא הסתיימה באיבוד תואר האליפות. "האוהדים הם הסיבה שמכבי תל־אביב הוא מועדון כל כך מיוחד ושונה ממועדונים רבים אחרים באירופה. הם דורשים מהשחקנים שישחקו ברמה מסוימת, וכשזה קורה אתה זוכה מהם להרבה כבוד. נוצר ביני ובין האוהדים קשר מיוחד, אבל זה היה קל כי הם מעריכים עבודה קשה".
בעונתו השנייה של פרקינס במכבי, החליף דיוויד בלאט את גרשון על הקווים. "אהבתי את דיוויד כמאמן, הוא אחד היחידים שממש הבין אותי ונתן לי לעשות את מה שאני מבין. הוא ידע שאני עושה הכול כדי לעזור לקבוצה והיה בינינו אמון. היה נהדר לפגוש אותו, כשאימן בקליבלנד, בסדרת הגמר מול גולדן־סטייט. הצטערתי לשמוע לאחרונה על מצבו הבריאותי, אני מאחל לו בריאות וימים טובים".
לאחר שנתיים וחצי מצוינות בישראל, כשמכבי דוהרת לכיוון הפיינל־פור של היורוליג והוא רגע לפני חוזה חדש וגדול, נפצע פרקינס במהלך משחק מול ויטוריה ביד אליהו. אובחן כי הוא סבל מקרע של שתי רצועות הברך, נוסף על קרע במניסקוס, מה שסיים עבורו את העונה באופן טרגי. "זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי שלקחה אותי אחורה הרבה צעדים וחייבה אותי להתמודדות גדולה. תהליך השיקום היה ארוך ומבחינתי ההתמודדות הקשה ביותר הייתה לראות את החברים שלי ממשיכים לשחק עונה אחריי, כשאני עדיין בחוץ, מעביר את רוב זמני בתרגילי שיקום בחדרים סגורים. זו הייתה עבודה מפרכת, אבל אני אוהב את המשחק והחלטתי לעשות הכול כדי לחזור לשחק כדורסל".
בסיום העונה, מכבי תל־אביב לא האריכה את החוזה של פרקינס והוא עזב את ישראל. "זה לא היה קשה עבורי שמכבי שחררה אותי בסוף העונה, כי כשישבנו אצל הרופא, הוא אמר לנו שלא אוכל לשחק יותר כדורסל לעולם. ואמר לי שאם אצליח ללכת בצורה נורמלית, אני צריך להיות אסיר תודה. זו באמת הייתה פציעה קשה, אבל לא ויתרתי. את תקופת השיקום הראשונה עשיתי יחד עם מכבי תל־אביב, ומשם נסעתי לארצות־הברית ועברתי באופן רשמי לווגאס, שם השלמתי את השיקום".
אהבת את התקופה בישראל?
"אהבתי את ישראל מהרגע הראשון. המשפחה שלי נהנתה שם, קיבלו אותי בצורה חמה וטובה וזו הייתה ההתאקלמות הכי קלה שהייתה לי לאורך כל הקריירה. הרגשתי בישראל כמו בבית והייתי שמח לסיים בה את הקריירה, אבל זה לא קרה בסוף. יש לי המון זיכרונות טובים מישראל אבל לצערי גם כמה רעים מאוד, כמו הפציעה כמובן. מעטים זוכרים, אבל כששיחקתי בחיפה מכונית פגעה בי בפנים ושיחקתי כמה שבועות עם מסכה. עבורי זה משהו שתמיד אזכור".
מכבי תל־אביב אי פעם הציעה לך לחזור?
"מכבי מעולם לא הציעה לי לחזור אליה. אולי כי הם חשבו שלא אוכל למשוך את הקריירה לאורך זמן, למרות שבסופו של דבר שיחקתי במשך תשע עונות אחרי הפציעה. פעם היה משהו על הפרק מהפועל ירושלים, אבל עבר זמן רב וקשה לי להיזכר בפרטים. אני רק מניח שמשהו לא עבד עבור שני הצדדים במשא ומתן ולכן זה לא יצא לפועל, כי לא הייתה שום סיבה אמיתית שלא ארצה לשחק שם".
להפסיק עם הנדודים
כחלק מתהליך השיקום הארוך, החל פרקינס לשחק שחמט. "אחרי הניתוח היו תקופות שבהן לא יכולתי לזוז. יש גבול לכמות משחקי הווידאו שאתה יכול לשחק, ואבא שלי התחיל לשחק איתי שח. זה משחק שאני ממש אוהב, השתפרתי מאוד באותה תקופה, והוא עזר לי להירגע ולשכוח קצת מהפציעה. עד היום אני ממשיך לשחק". לאחר תקופת החלמה ארוכה חזר פרקינס למגרשים בפברואר 2012, לאחר שחתם בקאנטו האיטלקית ששיחקה אז ביורוליג, אך התקשה להציג את יכולתו הישנה. "בסופו של התהליך הרגשתי בריא במאה אחוז רק שנתיים ואפילו שלוש אחרי שעברתי את הפציעה. אני תמיד נותן מאה אחוז מעצמי, אבל בשלב הראשון התחושה הייתה כאילו יש לי רגל חדשה, והייתי צריך להתחיל הכול מהתחלה. גם מבחינה מנטלית עברתי תהליך ארוך עד שהגעתי למצב הרצוי מבחינתי".
המציאות הובילה את פרקינס בחזרה לנדודים בין מדינות וקבוצות שונות. באוגוסט 2012 חתם בדונייצק האוקראינית, שוב לצידו של פישר, אבל הרומן החזיק רק ארבעה חודשים. "כשהגעתי לאוקראינה שיחקנו בליגה המקומית, ביורוקאפ ובליגת ה־VTB, רק חזרתי מהפציעה והיה עלינו עומס אדיר. כמעט לא התאמנו, היו המון נסיעות והמון משחקים, והיה קר מאוד. זה היה קשוח ובשלב מסוים המשכתי הלאה". משם עבר לקבוצה בסין, חזר ליורוליג במדי אולימפיאקוס היוונית ונדד גם לטורקיה ולספרד. "הקושי הגדול ביותר שהייתי צריך להתמודד מולו בקריירה היה להוכיח בכל תחילת עונה שהברך שלי בסדר. אולי מאחר שגדלתי באלסקה, והגעתי בלי שם ומשום מקום, לאורך כל הקריירה, מההתחלה, הייתי צריך להוכיח את עצמי בכל רגע. בגלל זה אני מאמין שאימון הוא טוב בשבילי, כי בכל קבוצה יש כאלה שהחיים קשים יותר עבורם, ואני אוכל להזדהות עם הבחורים הצעירים האלה שתמיד צריכים להוכיח שהם ראויים".
את השנים האחרונות בקריירה בילה פרקינס בקבוצות באיראן ובקוריאה, עד שהחליט לפרוש ממשחק פעיל. "היה קשה להמשיך לנדוד ממקום למקום, למרות שבכל מדינה פגשתי אנשים נהדרים, הכרתי תרבויות ואני בסך הכול בר מזל שזכיתי לראות כל כך הרבה מקומות בעולם. אני אבא לשלושה ילדים, זו אחריות גדולה. מדי שנה נהיה קשה יותר ויותר להיות רחוק מהם והתחלתי להרגיש תחושת מיצוי. האבהות שינתה אותי מאוד ועכשיו אני איתם כל הזמן, רואה אותם גדלים ויכול ללמד אותם על החיים. אני אוהב לבלות את הזמן הפנוי שלי עם המשפחה". פרקינס, שהחל מהשנה עובד כאמור ב־NBA, סיים קריירה בלי לשחק בליגה הטובה בעולם. "כשהייתי צעיר יותר, חלום ה־NBA היה דבר משמעותי וחשוב, שחשבתי עליו לא מעט וקיוויתי לו. רוב החברים שלי בתחום הגיעו לשחק שם ויש אכזבה מסוימת שלא הצלחתי לעשות את זה. אבל גם היו הרבה יתרונות במשחק מחוץ לארצות־הברית, שאי אפשר להחליף אותם בשום חוויה אחרת".
מה דעתך על הרמה של ה־NBA בשנים האחרונות?
"אני אוהב את הכיוון שהליגה הולכת אליו. היא הופכת יותר ויותר למוצר בידור משובח עבור הקהל. יש בה היום הרבה שחקנים מצוינים ומגוונים שיכולים לשחק במספר עמדות שונות, המשחק מהיר, יש תחרות ועניין. עומדת להיות לנו עונה נהדרת".
במבט לאחור, היית עושה משהו אחרת בקריירה?
"אני בטוח שיש דברים שהיום הייתי עושה אחרת, ודאי בתקופה שבה עדיין לא הייתי מספיק בוגר כאדם, אבל בשורה התחתונה אני מסופק מאוד ממה שעברתי".
אם תקבל הצעה, תסכים לאמן אצלנו בישראל?
"זו שאלה קשה. מעניין אותי לעשות דבר כזה, אבל העונה לא הייתי לוקח על עצמי אתגר מהסוג הזה כי אני עדיין לא מרגיש מוכן. בעונות הבאות אני מאמין שזה אתגר שאשמח להתמודד איתו".
על מה אתה חולם?
"לחיות באחוזה בבוורלי־הילס. מעבר לזה, אני חי את החלום שלי בכל יום ורק רוצה להמשיך אותו, כי אין לי חלום מוגדר בתחום האימון, מעבר לאפשרות להיות חלק מארגון טוב ומקבוצה שעובדת יחד ורוצה לזכות בעתיד באליפות. אני מקווה שאמשיך לבנות את השם שלי גם בתור מאמן, ומשם כבר הדברים יתגלגלו לאן שצריך".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. הדבר היחיד שיכול היה לקרות לי שהוא טוב יותר ממה שקורה עכשיו הוא שהייתי ממשיך לשחק, אבל אני אסיר תודה על המקום שבו אני נמצא. ברוקלין זה ארגון נפלא עם כמה מהשחקנים הטובים ביותר בעולם, ואני מאוד שמח עם כל מה שקורה".
