בשנים האחרונות צומחת ומתפתחת בהוליווד קהילת יוצרים ישראלים מצליחה: שחקנים, כותבים, במאים ומפיקים שעושים חיל בעיר הסרטים. אחת הבולטות שבהן – על אף שהשם שלה פחות מוכר לציבור הישראלי – היא המפיקה והשחקנית הישראלית לי ברודה, שכבר הייתה שותפה להפקת שלל סרטי קולנוע בכיכובם של שחקנים מובילים בתעשייה. חלק מהסרטים היו מועמדים לפרסים וזכו להקרנות בפסטיבלים היוקרתיים ביותר בעולם, עובדה שהעניקה לה, כבר בגיל 32, מעמד נכבד בתחום.
"אני חושבת שהעשייה שלי פחות מעניינת את התקשורת בארץ כל עוד אין בה משהו צהוב או רכילותי", מסבירה ברודה את האנונימיות היחסית שלה בישראל, "בלוס־אנג'לס מתקשים להבין איך מישהי בגילי הפיקה ארבעים סרטים בשש שנים, אבל בארץ החלו לפרסם ידיעות בנוגע אליי רק אחרי שלימדתי את ג'ון האם (כוכב "מד מן", ד"מ) עברית לטקס, או כשיצאתי עם מישהו מוכר. כשהגעתי השנה לגלובוס הזהב עם 'מלחמה פרטית', על העיתונאית המנוחה מארי קולווין, סרט שאני גאה בו מאוד והיה מועמד לשני פרסים, אף אחד מהעיתונאים הישראלים לא שאל אותי אפילו שאלה אחת בנוגע אליו, והתעניינו רק בשאלה מי לבש מה".
אל הסרט הגיעה במקרה כאשר המפיקים איבדו חלק מהמימון בדיוק לפני הצילומים וביקשו שתעזור להם לגייס עבורו כסף. "התאהבתי מהר מאוד בסיפור של מארי קולווין, אלו בדיוק הסיפורים שאני רוצה לספר בקולנוע. סיפור אמיתי על גיבורה טרגית, אבל עם משמעות וערך. שרליז ת'רון הייתה אמורה בתחילה לשחק את התפקיד הראשי, ואהבתי מאוד את צוות ההפקה. נלחמתי על הסרט שמונה חודשים, הוא נפל כמה פעמים בגלל בעיות תקציביות, אבל היה לי חשוב לספר את הסיפור הזה וניהלתי מלחמה פרטית משלי כדי להיות חלק ממנו. זה גם היה צעד משמעותי מבחינת הקריירה שלי. אני שואפת לעבוד יותר עם נשים ולספר על דמויות משמעותיות. אני שמחה שגם נתנו במה למה שקורה בסוריה, ולמה שקורה לעיתונאים באזורי מלחמה.
"אני מאמינה מאוד בדרך של קולווין, ללכת עד הסוף עם דברים. אולי לא עד המוות, אבל כן לתת קול לאנשים ולסיפורים שאף אחד לא מכיר. יש לי זוג חברים, שנאלץ לברוח מסוריה והשאיר משפחות מאחור, דרכם אני שומעת מה באמת קורה שם, וחשוב שבכל העולם ישמעו. אני חושבת שהגיעה לרוזמונד פייק מועמדות לאוסקר, אבל המפיץ שם לא עשה את הקמפיין שצריך לעשות כדי לקבל דבר כזה. אני מרוצה מאוד מהדרך שבה הסרט מתקבל בעולם. זה אחד הסרטים הראשונים שהוביל אנשים לשלוח לי מיילים ולהודות לי על הפרויקט הזה. כל זה מרגש מאוד מבחינתי".
שחקי אותה אמריקנית
ברודה נולדה וגדלה בנס־ציונה. הקשר הראשון שלה עם עולם הבמה נוצר דווקא באמצעות ריקוד. "הייתי טום בוי, ילדה פעילה מאוד שמטפסת על עצים ומשחקת כדורגל. מצד שני, בגיל ארבע התחלתי לרקוד בלט. למשחק ולשירה הגעתי בגיל 11, כשהצטרפתי ללהקת נוער מקומית שהציגה הרבה מחזות זמר. הופענו בארץ ובפסטיבלים בינלאומיים בחו"ל. תמיד אהבתי והתרגשתי להיות על במה ורציתי מאוד להופיע. הריקוד עזר לי להביע את עצמי במשחק, ובגיל 16 עשיתי מכינה של שנה לנוער בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב'. מצד שני, כתלמידת בית ספר אהבתי כימיה ופיזיקה, ויש בי גם צד עסקי חזק. היום אני שמחה לשלב בין כל האהבות שלי".
לקראת הגיוס ברודה הייתה מועמדת להשתלב בגלי צה"ל, אך לבסוף שירתה בתור מאבחנת פסיכומטרית. הלב כל הזמן נמשך רחוק משם: "מאז שהייתי ילדה חלמתי להגיע לארצות־הברית. תמיד אהבתי אנגלית, במשך שעות הקשבתי לזמרות אמריקניות, הייתי יושבת על הרצפה ומנסה לכתוב שירים באנגלית".
אחרי הצבא ביקשה להגשים את חלומה ונסעה לארצות־הברית בתור מדריכת ריקוד מטעם הסוכנות היהודית במחנות קיץ בלוס־אנג'לס. "בשלושת הימים הראשונים פחדתי לדבר אנגלית, אבל קיבלו אותי יפה ובסופו של דבר הכרתי שם הרבה אנשים טובים. זו הייתה חוויה מעניינת, ועבורי זה היה סימן שזה המקום שבו אני צריכה להיות".
בהמשך יצאה ברודה לטיול בארה"ב שבסיומו נחתה בניו־יורק. "לקחתי שם שיעורי ריקוד וחיפשתי בית ספר למשחק, אבל בשלב מסוים הייתי חייבת לחזור לארץ בגלל ענייני ויזה. עשיתי מבחנים לבית ספר לדרמה בלוס־אנג'לס, נסעתי לכמה חודשים לאירלנד, ואחרי שהתקבלתי ללימודים וקיבלתי ויזת סטודנט, חזרתי ללוס־אנג'לס והתחלתי ללמוד".
הקשרים הטובים שרקמה בביקור הראשון בקליפורניה סייעו לה מאוד להתאקלם בביתה החדש. "בשנתיים הראשונות גרתי עם משפחה יהודית שפגשתי כשליחת סוכנות. הם פתחו לי את הבית ואת הלב ואנחנו בקשר עד היום".
ובכל זאת, ההשתלבות לא הייתה נטולת קשיים. "שלטתי בשפה מגיל צעיר, אבל כשמדובר במחזות של צ'כוב ושייקספיר זה לא דבר פשוט. הייתי צריכה לתרגם את שייקספיר לאנגלית בסיסית ואז לעברית כדי להבין כל מילה שאני אומרת. זה אחרת, לשחק באנגלית. המילים לא באמת נוגעות בי באותה טבעיות ועליי לעשות עבודה כדי להתחבר לדמות. בנוסף, הייתי צריכה גם לכתוב מאמרים בנושאי תיאטרון ופילוסופיה. הכריחו אותנו לקרוא המון, ובזכות זה האנגלית שלי היום כל כך טובה.
"במקביל, הייתי חייבת להתפרנס אז מלצרתי, לימדתי ריקוד ורקדתי בלהקה. לא ישנתי הרבה בשנים האלה, זו הייתה תקופה לא פשוטה עם הרבה התמודדויות והרבה משברים".
אחד מהמשברים הגיע בשנת הלימודים השנייה של ברודה, כשהתבשרה שאמא שלה חלתה ועליה לעבור ניתוח. "נאמר לי שאם אסע אליה יעיפו אותי מבית הספר", היא נזכרת, "נלחמתי מאוד קשה לשרוד את התקופה שם וההורים שלי אמרו לי שהכל בסדר ושלא אבוא, אבל זה היה מאוד קשה בשבילי כי אני מאוד קרובה אליהם".
אחרי שלוש שנים וחצי, כשבכיתת הלימוד שלה נותרו שבעה תלמידים בלבד, סיימה ברודה את לימודי המשחק. "התחלתי ללכת לאודישנים. בהתחלה ניסיתי להיטמע בסביבה, במטרה לשחק כמו כל אמריקני אחר. אבל עדיין היה לי מבטא, הייתי זרה ושונה וזה לא היה פשוט. עבדתי בעבודות מזדמנות, נאבקתי כלכלית וקיבלתי הרבה תשובות שליליות, אבל גם בימים פחות טובים הייתה לי הרגשה פנימית שהכול יהיה בסדר.
"אף פעם לא הרגשתי שהתייחסו אליי אחרת כי אני ישראלית, אבל הבנתי מהר שאני צריכה להשתמש ביתרונות שלי, כמו העובדה שאני יודעת לדבר ערבית, שפה ששמעתי ולמדתי בילדות בבית של סבא וסבתא. אני ממוצא מצרי, סורי ופולני, והבנתי שאין סיבה להילחם במקומות שאין לי בהם סיכוי. ואז צבעתי את השיער מבלונד לשחור והתחלתי לקבל תפקידים. כל מה שאתה צריך בהוליווד זו דלת שתיפתח, ניסיתי דרך אחרת והיא עבדה".
במקביל לאודישנים, ברודה החליטה לפעול גם במישור אחר. "בשלב הראשון אחרי הלימודים רציתי מאוד להשיג כרטיס חבר באיגוד השחקנים, מה שנחשב למשימה קשה. אף פעם לא האמנתי בלשבת בבית ולחכות. אני אדם אקטיבי, יוזם וסקרן, והחלטתי להפיק סרט קצר. במהלך הלימודים נוצרה לנו קהילה שבמסגרתה עזרנו לחברים בה בהפקות, אז ביקשתי מחבר לכתוב תסריט והשקעתי בו כלכלית, כדי שיהיה לי מה להראות לסוכנים וכדי שאתקבל לאיגוד. לא ידעתי אז איך באמת מפיקים פרויקט מההתחלה ועד הסוף, אבל העשייה והטעויות לימדו אותי, ועם הזמן התקדמתי. בדיעבד הבנתי שתמיד הייתי מפיקה, אני טובה מאוד בלהפגיש אנשים וליצור שיתופי פעולה, ולמדתי ליצור לעצמי הזדמנויות בלוס־אנג'לס בתור שחקנית".
ב־2013 קיבלה ברודה את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלה, לאחר שלוהקה לשחק בפרק של NCIS, אחת מסדרות הדרמה המשטרתיות הפופולריות ביותר מזה 16 שנה בארה"ב. "זה היה יום מאושר. הכול קרה מהר. קיבלתי את האודישן יום קודם, ואחרי שעתיים הודיעו לסוכנת שלי שאהבו אותי וביקשו שאחזור. אז היה לי אודישן שני מול כל המפיקים. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהתפקיד שלי, ויומיים אחר כך כבר צולמתי על הסט. ברגעים כאלה מבינים שהחיים שלך פה יכולים להשתנות ברגע. זה יכול לשגע אבל גם לתת תקווה, תלוי איך מסתכלים על הדברים".
בפרק עצמו היא שיחקה דמות של אמא אפגנית, מה שהוביל לשרשרת טעויות מצד ההפקה. "היה לי קואוצ'ר לתפקיד שלימד אותי בטעות את השפה הלא נכונה, ומאוחר יותר הייתי צריכה לחזור לאולפנים ולהקליט מחדש את הסצנה, שחצי ממנה נשארה בחדר העריכה כי ראו אותי בצילום מדברת בשפה אחרת. זה היה התפקיד הראשון שלי בטלוויזיה. צילמנו במדבר, זו הייתה סצנת אקשן והייתי צריכה לצרוח. עד אז עשיתי בעיקר תיאטרון, ובכל צילום נתתי את כל כולי. תוך שעתיים איבדתי את הקול, עוד לפני שעשינו את הקלוז־אפ. זו הייתה חוויה מלמדת, ממש חיובית וטובה בסך הכול".
לא לדיקפריו
במקביל לקריירת המשחק המתפתחת, החלה ברודה לעסוק ב־2011 גם בליהוק, בתחילה בעיקר של סרטים קצרים, ובמקביל העמיקה את פעילותה בתחום ההפקה. "באחד הימים במהלך 2012, קראתי תסריט לסרט שמאוד אהבתי בנושא השואה. ניסה לקדם אותו מפיק ותיק ומוערך בשם ג'ף רייס. הגעתי אליו ואמרתי שאני רוצה להיות חלק מהפקת הסרט הזה, שאני מוכנה לעשות הכול, גם אם אצטרך להתנדב. הוא לא חזר אליי אבל התעקשתי ובסופו של דבר התחלתי לעבוד איתו. במשך הרבה זמן לא הרווחתי כסף, אבל למדתי את רזי עולם ההפקה ומשם הכול החל להתגלגל".
במקביל היא החלה לעבוד גם באופן עצמאי. "לפני שמונה שנים באו אליי ואמרו לי שמחפשים כסף לסרט בשם "Dark Places", בכיכובה של שרליז ת'רון, ושאלו אם אוכל לעזור להם לגייס תקציב. הייתי אז בת 24, הכרתי רק שחקנים תפרנים, אבל החלטתי ללמוד מה צריך לעשות. הלכתי לפסטיבלים, נפגשתי עם מפיקים ובסוף פגשתי בסנטה־מוניקה איש עסקים שהשקיע שני מיליון דולר בסרט. האכזבה שלי במקרה הזה הייתה שחברת ההפקה לא עמדה במילה שלה ולא הסכימה לתת לי קרדיט של מפיקה בסרט, כמו שהובטח לי מראש, ורק שילמו לי על העבודה וכתבו את שמי בתודות.
"בהוליווד יש קטע כזה שהרבה יותר קשה לקבל קרדיט מאשר כסף. קרדיט זה הרזומה שלך וככה אתה בונה פה את עצמך. אם השם שלך לא נמצא על הפוסטר או בסרט עצמו, כאילו לא עשית כלום. להרים פה סרט לוקח בין שלוש לעשר שנים. עובדים פה קשה מאוד על כל פרויקט, וכדי לקבל קרדיט אתה באמת צריך לתרום משהו משמעותי להפקה שלו. המקרה הזה הכאיב לי מאוד אבל גם לימד אותי, ובחיים לא אחזור על זה. לפני שנה ביקשו ממני לגייס עשרה מיליון דולר לסרט של דיקפריו, וסרבתי כי לא התחייבו לתת לי קרדיט".
שיתוף הפעולה בין רייס לברודה הפך כעבור כמה שנים לשותפות עסקית, וב־2015 היא הקימה חברה עצמאית בשם LB ENTERTAINMENT. "גם כשהפכנו לשותפים, עדיין הייתי בצל של רייס כי הוא מוכר מאוד ואני הייתי צעירה. העובדה שאני אישה לא עזרה לי בהכרח, כי בהוליווד יש מעט מאוד נשים בתפקידים פיננסיים ובמשך שנים הייתי הבחורה היחידה בפגישות. גדלתי בבית שכולם בו היו שווים ובהתחלה לא חשבתי שהעובדה שאני אישה זה חיסרון, אבל לאחרונה הבנתי שכן. אני עושה היום עסקים ומשא ומתן עם הרבה מאוד גברים, חלקם ותיקים בתעשייה ועשירים מאוד, ולרובם ממש קשה כשאני אומרת להם מה לעשות".
גם בשטח ברודה נתקלת לפעמים בבעיות על רקע מגדרי. "היה לי מקרה על סט שבו מפיק ותיק בעיר לא אהב דברים שאמרתי. בפועל, לי יש כבר יותר ניסיון ממנו בהפקת סרטים ורציתי שנעבוד יחד לטובת פרויקט מסוים, אבל הוא בחר לגרום לבמאי להבין דברים לא נכונים, ובסופו של דבר הייתי צריכה להניח את הפרויקט הזה בצד. אחרי שנה, כשהבמאי גילה מה באמת קרה, הוא בא והתנצל והמשכנו להתקדם. אם הייתי גבר, בחיים לא היו מדברים אליי ככה. זה פוגע, אבל למדתי להתמודד ולעמוד על שלי, ולהגיד לאנשים באופן ברור לא לדבר אליי יותר בצורה מסוימת. זה משהו שקורה מדי פעם וזה חלק מהתהליך שאני עוברת פה".
עד כמה השתנתה האווירה בהוליווד מאז שנוסדה תנועת MeToo?
"מה שהשתנה הוא שכולם היום מפחדים. במציאות שלי אני פחות מרגישה שינוי, אבל לשמחתי בשטח מחפשים לעבוד עם יותר במאיות ועל יותר סיפורים על נשים. יש משהו שורשי מאוד בדינמיקה בין נשים לגברים, ודרושה עבודה יותר מעמיקה וארוכה עד שיהיה שינוי אמיתי".
היה לך קשה לגשר על הבדלי התרבות בין ישראל לארה"ב?
"כבר בלימודים החברים שלי אמרו לי שאני יותר מדי אגרסיבית וישירה, וחשבתי הרבה מה לעשות עם זה. עברתי תהליך כדי ללמוד איך לעבוד עם האמריקנים. יש כאן עניין של דיפלומטיה, צריך לדעת איך להציג דברים וללמוד להתאים את עצמך. היום כשאני עובדת מול ישראלים, הישירות הזאת לפעמים קצת מרתיעה. יש שביל אמצע וצריך לדעת ללכת בו. לפעמים ישראלים באים בגישה שאתה חייב לעזור להם רק בגלל שאתה ישראלי".
בשנים האחרונות ברודה הייתה שותפה במגוון מרשים של הפקות. "ב־2015 הפקתי את "Experimenter", סרט חשוב ומעניין שהוצג בפסטיבל חיפה ובסאנדנס; ב־2017 את "The Forgiven", שצילמנו בדרום־אפריקה ועסק בתקופת האפרטהייד; וב־2018 את הגרסה האמריקנית ל'גננת' של נדב לפיד, שהיה גם ההפקה הראשונה שבה עבדתי עם במאית אישה, מה שהיה מרגש מאוד עבורי. בחודשים האחרונים צילמנו סרטים עם איתן הוק ("Tesla"), ברוס ויליס ("The Long Night"), אנדי גרסיה ("Big Gold Brick") ורבים אחרים. יש כבר שלושה סרטים בעריכה שיֵצאו בשנה הבאה, ועוד חמישה פרויקטים שמתכוננים לצאת לצילומים.
"אחד מהם הוא 'לנסקי', על המאפיונר מאיר לנסקי. אני עובדת על הפרויקט הזה כבר במשך חמש שנים והוא יצולם באוקטובר. יש לו קאסט מדהים אבל אסור לי עדיין לדבר עליו. כל הפקה היא סיפור בפני עצמו ועל כל פרויקט אני נלחמת לא מעט, כשהתפקיד שלי משתנה מסרט לסרט. יש סרטים שאני מעורבת בהם יותר מבחינת התסריט, הליהוק ומציאת אתרי הצילום. יש כאלה שאני מפיקה בפועל או קשורה לגיוס התקציב שלהם, ואני יכולה לעזור מבחינת הפצה וכיוצא בזה".
את מרגישה היום שהמקום שלך בטוח בתעשייה?
"זו תחושה שמשתנה. הדברים זזים היום יותר בקלות, ועדיין, יש ימים שבהם אני מרגישה שהמקום שלי מעורער יותר. למדתי כאן עם הזמן שהדרך היחידה לשרוד פה מיום ליום היא שהעבודה הפנימית שלי תהיה חזקה יותר מהעבודה על הקריירה. קודם כול חשוב שאהיה אדם שמח, בלי קשר להישג זה או אחר. המשחק בעולם הזה גדול מכולנו, אף אחד לא באמת יודע את החוקים וכולם מאלתרים. חשוב מאוד למצוא מנטורים ולהקיף את עצמך באנשים שחולמים כמוך ועם אנרגיה טובה. השהות כאן לימדה אותי סבלנות, משהו שלא היה לי בעבר".
נראה שהוליווד הוא מקום שהצלחה בו יכולה לבלבל מאוד. זה משהו שאת מתמודדת איתו?
"אתה נמצא כאן סביב המון כסף, סטטוס וכוח, והגבולות מיטשטשים. נוצרת אשליית כוח, רק כי אנשים סביבך גורמים לך להרגיש שיש לך אותו ואולי תוכל לתת להם הזדמנות. יש כאלה שמאבדים את זה, נופלים לסמים ואפילו מתאבדים, אבל אם אתה יודע לשמור על פרופורציות, אתה מבין שבעולם האמיתי זה הכול שטויות".
את עדיין מתרגשת להיות חלק מעולם הזוהר?
"אם אני לא חלק מאירוע או צריכה לקדם משהו, אני כבר לא אלך סתם למסיבה. אבל אני מתרגשת מאוד בפסטיבלים, בטח כשהמשפחה שלי באה ויש לי עם מי לחלוק את הדברים. יש לנו דימוי שהעולם הזה כל כך רחוק מאיתנו, אבל כשאתה חלק ממנו אתה מבין שבגדול זה אותו הדבר. ועדיין, אני זוכרת שנכנסתי לשירותים ומול המראה עמדו שרליז ת'רון ולידה פנלופה קרוז תיקנה את האודם שלה, וזו הייתה סיטואציה הזויה אבל כיפית. הצחיק אותי לראות בגלובוס הזהב את הכוכבים הגדולים מתרגשים בעצמם לדבר עם מריל סטריפ או כוכב אחר ולעשות איתם סלפי".
תפקיד גדול בעולם
העשייה הפורייה של ברודה בשנים האחרונות זיכתה אותה השנה בשני פרסים. הראשון הוא פרס המפיק העצמאי של השנה, אותו קיבלה בפסטיבל ונוס הבינלאומי לסרטי פעולה, שהתקיים השנה בלאס־וגאס. את הפרס השני קיבלה על חלקה בייסוד ארגון נשים בשם WCC – Women Creating Change, שמקשר בין ישראליות לערביות שעוסקות בקולנוע.
"הרגשתי שמחובתי לעזור לעוד נשים, לא בגלל שהן עזרו לי, אלא בגלל שעבדתי בעיקר עם גברים ולא אהבתי את השיחות ששמעתי בחדרים. תמיד עניין אותי הקשר הערבי־ישראלי. היה חשוב לי שפשוט נשב, נדבר ונכיר. הארגון קיים כבר שנתיים, בכל חודש יש לנו פעילות וכבר נוצרו אצלנו חברויות. לצערי היו כמה מקרים פחות נעימים, כמו במאית מתוניס שנאלצה לעזוב בגלל שאני ישראלית, ופאנל שהייתי צריכה לוותר עליו בסעודיה בגלל אותה סיבה".
העובדה שהיא ישראלית מושכת לא מעט אש כלפיה. "בכל מקום שאני מגיעה אליו אני נתקלת בהרבה תגובות ושאלות בנוגע לישראל ולשירות הצבאי שלי. זה גרם לי להבין כמה חשוב שיבינו מה באמת קורה אצלנו, על הדברים היפים. שיבינו שאנחנו גם הומניטריים, כי לאנשים רבים יש מידע מוטעה. בלי לבחור, אני מרגישה לפעמים שהפכתי לשגרירה שלנו".
מעבר לפעילות הענפה בתחום ההפקה היא ממשיכה לפתח על אש קטנה את קריירת המשחק שלה.
"שיחקתי לאחרונה בסרט שצולם בניו־יורק ובפרויקט שחברים שלי יצרו, ונהניתי מאוד. יש לי עדיין סוכן ומנהל אבל היום ההפקה ממלאת אותי, ומכורח הנסיבות המשחק לקח צעד אחורה. אני אלך להיבחן לתפקיד רק אם ממש ארצה אותו. לאנשים בהוליווד גם קשה לעכל את העובדה שמי שמפיקה סרטים בתקציבים כאלה היא שחקנית בעצמה. בשנים האחרונות גם חזרתי לכתוב, יצרתי סדרה עם עוד שתי כותבות, וכשנפיק אותה אשמח לגלם את אחד התפקידים".
מה הסיכוי שתחזרי לארץ?
"זו שיחה יומיומית שאני מקיימת עם אמא שלי ואם זה היה תלוי בהורים כבר הייתי חוזרת. לאורך השנים המשפחה והחברים הם הסיבה היחידה ששקלתי את זה ברצינות, כי הזמן עובר, ההורים מתבגרים ופספסתי הרבה דברים, כמו את בר המצווה של אחי ואת כל ההתבגרות שלו. גם כשחשבתי שאני לא צריכה אף אחד ואני יכולה להסתדר בעצמי, מגיעים הרגעים האלה שאתה צריך מישהו לידך והמחשבות לחזור עולות. מצד שני, חשוב להיות נאמן לעצמך, תמיד הרגשתי שיש לי תפקיד טיפה גדול יותר בעולם ואני רוצה ליצור דברים טובים. כאן יש לי פלטפורמה ומקום שמאפשר את זה.
"היצירה שלי היא מעבר לשפה האנגלית או העברית וכאן אני יכולה להתפתח. זו בחירה שעשיתי אבל יש בזה גם משהו שהרגשתי שהוא מובן מאליו. קשה לי לדעת מה יקרה כשתהיה לי משפחה וילדים. אני מבקרת הרבה יותר בישראל בשנים האחרונות, אבל המקום שלי פה מבוסס".
על מה את חולמת?
"חלומות לא חסרים לי. אני רוצה לזכות באוסקר, למרות שעם הזמן הבנתי כמה פוליטיקה מעורבת בזה. אני מתגעגעת לבמה ועובדת בימים אלה על חזרה לתיאטרון, ובמקביל אני עובדת על שני ספרי שירה חדשים, אחד מהם בעברית".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע. קמתי היום בבוקר עם געגוע למשפחה שלי, אהיה איתה בארץ בחגים וזה משמח אותי מאוד". 
