דיאנה ויסמן כבר נחשבת לאצנית הישראלית הטובה בכל הזמנים. לא עניין של מה בכך לספורטאית שחגגה הקיץ 21 בסך הכול. היא עלתה לכותרות כאשר שברה -ביולי 2018 את שיאה הישראלי המיתולוגי של אסתר רוט־שחמורוב בריצה ל־100 מטר לנשים, שיא שהחזיק מעמד במשך 46 שנים (מאז אולימפיאדת מינכן 1972), אבל בשנה האחרונה כבר הוכיחה בבירור שזה לא היה מקרי. ויסמן, שתייצג את ישראל באליפות העולם באתלטיקה שנפתחת היום בקטאר, פשוט שיפרה את השיא פעם אחר פעם.
למעשה, שבירת השיא הראשונית הייתה רק ההתחלה. בחודש יוני האחרון היא ניפצה שוב את שיאה שלה כשקבעה תוצאה של 11.35 שניות בתחרות נוספת שהתקיימה בארץ. ביולי קבעה שיא לאומי חדש בתחרות בצרפת, עם 11.29 שניות. זמן קצר לאחר מכן הפכה לאלופת ישראל בפעם השלישית ברציפות, אחרי שעצרה את השעונים על 11.27, ובתחילת החודש זכתה במדליית הכסף באליפות הבלקן עם שיא ישראלי נוסף, שעומד נכון לכתיבת שורות אלה על 11.25 שניות.
בסך הכול שברה את שיא ישראל ב־100 מטר חמש פעמים, ארבע מהן בשנה האחרונה. "אחרי ששברתי את השיא בפעם הראשונה הרגשתי ששברתי גם מחסום של הרבה מאוד שנים, והאמונה בעצמי ובגוף שלי, שזה הדבר הכי חשוב, רק הלכה וגדלה", מנתחת ויסמן. "אני מסתכלת כל הזמן על מה שקורה בעולם, התוצאות שם חזקות מאוד וידעתי שאני חייבת לשפר את שלי כדי שאוכל להתקדם ולקבוע את תנאי הסף לאליפות אירופה ולאליפות העולם. אני לא מסתפקת בכך שרק בישראל יתפעלו ממה שעשיתי, אני רוצה להגיע לבמות הגדולות וזה מה שנותן לי את המוטיבציה להמשיך לעבוד קשה".
אבל כדי להתקדם היה צריך קודם כול לשבור את המחסום הראשוני בדמות השיא של רוט־שחמורוב האגדית, ששרד במשך עשרות שנים. "הקושי לשבור את השיא היה יותר מנטלי מפיזי, כי מצד אחד האמנתי בעצמי שאני יכולה אבל מצד שני אמרתי: במשך 46 שנה אף אחד לא הצליח, אז למה שאני, הילדה הקטנה מאשקלון, אעשה את זה? במה אני שונה?"
עוד לפני יום הולדתה ה־20, ויסמן שיפרה את השיא הוותיק בשבע מאיות, כשקבעה 11.38 שניות ביולי 2018. "היה סימן שאלה גדול האם אני בכלל מסוגלת לעשות את זה. רבים לא האמינו בי ורציתי להוכיח לכולם שאני יכולה. כשזה קרה זה היה מדהים, במיוחד שזו הייתה ריצה במסגרת אליפות ישראל, התחרות הכי גדולה שיש לנו, עם הרבה אוהדים, אתלטים ובני משפחה ביציעים. גם רוט־שחמורוב הייתה באצטדיון, היא באה וחיבקה אותי וממש פרגנה לי. זה משהו שישב עליי תקופה ארוכה, ושמחתי לשים את זה מאחוריי ולהתמקד במטרות הבאות".
ויסמן באה לאליפות העולם עם התואר המחייב "האישה המהירה בישראל". "ההתקדמות שלי לא מגיעה סתם. אני לא משחקת משחקים, אלא עובדת קשה בכל יום בשביל זה. כל תחרות שלי היא כמו אימון ואני ניגשת אליה עם מטרה ברורה ויודעת מה אני רוצה להשיג", היא מספרת. "אנחנו מצלמים כל ריצה ומנתחים כל צעד שלי באמצעות תוכנת מחשב מיוחדת, וככה אני לומדת את הטעויות שלי ויודעת מה אני צריכה לשפר. שבירת השיא זה הפרס שאני מקבלת על הדרך הקשה והארוכה שאני עוברת ועל האימונים שבהם אני סובלת, מתעצבנת ובוכה. אני מתאמנת שישה ימים בשבוע, לפעמים פעמיים ביום ולפעמים בשילוב חדר כוח. יש ימים שבהם אני חוזרת הביתה כל כך עייפה, שאין לי כוח לעשות את הדברים כמו שצריך, ויום למחרת אני באה לאימון הפוכה לגמרי. אני מדברת עם עצמי כל הזמן ומכריחה את עצמי לעבוד נכון, כי רק ככה מגיעות התוצאות ששוות את הכול".
יש רגעי משבר באימונים, תחושה שאי אפשר יותר?
"יש הרבה משברים באימונים. הגוף הוא כמו כלי רכב, צריך לטפל בו. לפעמים מרוב מאמץ הוא כואב מאוד וצריך לדאוג לו ולמנוע שחיקה, שגורמת לפציעות מיותרות. חשוב לעשות טיפולים, דיקורים ולנוח כמה שיותר. אני אוהבת מאוד ללכת לים ולשחרר את המחשבות. אני עושה שם מדיטציה ומצליחה להרגיע את עצמי".
עד הקצה
מי שמלווה את דיאנה בדרכה המיוחדת היא אמהּ, אירינה ויסמן, אתלטית עבר בעלת תואר שני בחינוך גופני, שמאמנת אותה מהרגע שהחלה לרוץ. "זה מורכב מאוד, לעבוד כל כך צמוד עם אמא שלך", מודה הבת, "הרבה פעמים אנחנו קמות בבוקר, הולכות לאימון, ואז יש עוד אחד בצהריים – כך שאנחנו כל היום יחד. היא קשוחה מאוד איתי, דוחפת אותי לקצה, דורשת ממני הרבה, מקפידה על התזונה שלי וצועקת עליי אם אני לא מתקנת את הטעויות שלי או לא מבצעת את הדברים כמו שצריך. אני בוטחת בה ויודעת שהיא מבינה מה הבעיות שלי ומה אני צריכה לעשות. רוב הזמן אני מנסה לא להגיב ומשתדלת לבצע את מה שהיא מבקשת, אבל קשה לי מאוד כשצועקים עליי ולפעמים אני מתעצבנת, מתחילה לבכות ונוצר בינינו ויכוח. אני יודעת שהיא עושה את זה בשבילי ואין לי ספק בכלל שאם היא הייתה מוותרת לי לא הייתי מגיעה למקום שאני בו היום, אבל לפעמים אני כבר לא יכולה יותר. עם הזמן למדתי להרגיע את עצמי, לחזור לפוקוס ולהמשיך באימון".
ואז אתן חוזרות יחד הביתה. אפשר לבצע את ההפרדה הזאת?
"למדנו לעשות את ההפרדה וגם לדבר ולהשלים כשצריך. אנחנו מתאמנות בראשון־לציון והדרך הביתה לאשקלון מספיק ארוכה כדי לשנות אווירה. הרבה פעמים אנחנו מגיעות חזרה כאילו לא קרה כלום. הכול נשכח מהר מאוד, גם אם רבנו קודם לכן. אנחנו יושבות לאכול והכול בסדר. אמא שלי נותנת את הכול בשבילי. היא גם מנהלת חדר כושר במכללת אשקלון ועובדת בבית ספר, אבל השנה לקחה שנת שבתון, במטרה להביא אותי לאולימפיאדה".
דיאנה ויסמן נולדה במינסק כבת יחידה לוולדימיר ואירינה. הם עלו לארץ והתמקמו באשקלון כשהייתה בת שנתיים. "נסעתי לבלארוס בפעם הראשונה לפני כמה שנים במסגרת מחנה אימון וביקרתי את סבתא ודוד שלי, שעדיין גרים שם. רוב הקרובים שלנו נפטרו ואנחנו משפחה קטנה למדי, וכשראיתי מה קורה שם הבנתי עד כמה אני שמחה שעלינו לישראל. זה עולם שלישי במצב לא טוב, וקשה מאוד לחיות שם. זה מקום חשוך ומפחיד והלוואי שיכולתי להביא את סבתא שלי לגור איתנו, אבל זה נושא קצת מורכב".
העיסוק בספורט ליווה אותה משלב מוקדם בחייה. "תמיד אהבתי לשחק וחיפשתי אתגרים. בכל שנה בחודשי הקיץ אמא הייתה לוקחת אותי להתנסות במשהו אחר. התנסיתי בין השאר בטניס, שיחקתי כדורסל בנבחרת בית הספר וגם שחיתי. מאז שנולדתי ועד היום אני ילדה היפר־אקטיבית, כזו שלא מסוגלת לשבת במקום עשר דקות מבלי לזוז, לצחוק ולהשתגע. כמעט ולא שיחקתי בבובות בילדות, ומגיל צעיר העדפתי להשתולל ולחפש אקשן".
לאתלטיקה היא התגלגלה לראשונה בגיל תשע. "לאמא שלי היה חוג באשקלון והלכתי לשם בשביל הכיף. זה התחיל במחניים, בכדורעף ובכל מיני משחקי אתלטיקה בסיסיים. התחלתי בהדרגה לרוץ, השגתי תוצאות יפות לגילי ואמא שלי הבינה שיש לי פוטנציאל לעשות דברים יפים. כבר בגיל תשע היא רשמה אותי, עם אישור מיוחד, לאליפות ישראל עד גיל 11, וזכיתי בתחרות. מאז הדברים הפכו להיות רציניים יותר משנה לשנה, ובכל פעם זכיתי באליפויות השונות: לגילי 13, 15, קדטים ונוער. עד גיל 12 שילבתי את הריצה עם התעמלות אמנותית, אבל החלטתי לעזוב את זה ולהתמקד בריצה כי אהבתי אותה הרבה יותר, ומאז שהתחלתי, בכל שנה הקריירה שלי במגמת עלייה".
בגיל 15 הפסיקה ויסמן להתאמן באשקלון ועברה למועדון שהיא מייצגת עד היום, מכבי "הישגים" ראשון־לציון. "עד אז התאמנתי באשקלון באצטדיון בתוך אולם ספורט של בית ספר בגודל של 300 מטר, בלי מסלול ועל דשא, אבנים, עצמות של חיות וחול עם גרגירים. באותה תקופה שיחקה שם קבוצת כדורגל, אז למזלי היו גוזמים את הדשא. היום הוא בגובה כזה שאפשר להתחבא בו", היא צוחקת. שנה לאחר המעבר לראשון־לציון, בגיל 16, היא זכתה לראשונה באליפות ישראל לבוגרות ב־200 מטר (סיימה שנייה ב־100), נתון שבמבט לאחור דווקא לא מרגש אותה במיוחד. "באותה שנה השתתפתי באליפות העולם לקדטים בקולומביה, שזה מבחינתי הרבה יותר מרגש ומיוחד מאליפות ישראל. עליתי שם לחצי הגמר וסיימתי במקום ה־11 הכללי בריצה ל־100 מטר, וזו הייתה תוצאה מכובדת מאוד ברמה הזאת. זו אליפות שנחשבת עד היום לאיכותית ביותר שהתקיימה אי פעם בגיל הזה והזוכה שם קבעה תוצאה מדהימה של 10.98 שניות".
"אולגה לנסקי ואני חברות"
ב־2012 כבר נראה היה לרגע ששיאה של אסתר רוט־שחמורוב נשבר בידי אולגה לנסקי, שקבעה אז תוצאה של 11.42 שניות. אלא שלמרות החגיגה והכותרות, השיא הזה נפסל כעבור כמה ימים ולנסקי הושעתה מפעילות למספר חודשים, לאחר שלא התייצבה לבדיקת סמים שנקבעה לה, בטענה תמוהה שעליה היה לנסוע לבקר בדחיפות את סבתה באוקראינה בשל מצבה הבריאותי. ויסמן, שמשתפת פעולה עם לנסקי בנבחרת השליחות (ארבע כפול מאה) יחד עם גל קדמון ודניאל פולסטר ואפילו שברה איתן השנה שיא לאומי, מבקשת לא להרחיב בנושא הזה. "אין לי קשר לסיפור הזה ולמה שקרה שם", היא אומרת, "ביני ובין לנסקי והרצות האחרות בנבחרת יש קשרי חברות טובים. הייתה לנו שנה מדהימה, עם שלושה מחנות אימונים משותפים ומוצלחים והמון שעות יחד. טיילנו, צחקנו ושברנו את השיא בזכות העובדה שאנחנו מגובשות, כיף לנו יחד ואנחנו נהנות מהדרך. אם לא היינו גרות כל כך רחוק זו מזו בארץ, אני בטוחה שהיינו נפגשות ומבלות הרבה יותר. על המסלול אנחנו יריבות ודוחפות אחת את השנייה להצלחה, אבל בחוץ אנחנו חברות ואפילו מייעצות ועוזרות זו לזו".
מה היחס שלך לשימוש בחומרים אסורים בספורט?
"זו רמאות לכל דבר ואין בזה שום היגיון, כי רוב הספורטאים שעושים את זה בשביל לשפר תוצאות נתפסים בסוף. עושים לנו בדיקות כל הזמן, בתחרויות ובאימונים. יש בדיקות פתע שבהן מגיעים הביתה ומתקשרים מדקה לדקה, ואחרי כמה שעות צריך להגיע למקום מסוים. אני באמת לא מצליחה להבין ספורטאים שעושים את זה, בשעה שאחרים נותנים את כל מה שיש להם בחיים בשביל להגיע לתוצאות טובות. זה משחק לא הוגן ולא נקי".
ההצלחה של ויסמן כבר הפכה אותה לדמות מוכרת. "אני אוהבת את החשיפה התקשורתית ואת העובדה שזה עוזר לאתלטיקה. אני מאמינה שההצלחה שלי היא זו שהביאה כל כך הרבה קהל לאליפות ישראל האחרונה בריצת ה־100 מטר, התלהבתי שזה קרה וזה נתן לי כוח. התחילו גם לזהות אותי ברחוב, באים אליי ומחמיאים לי. כיף שמפרגנים ותומכים, ואני אוהבת את עם ישראל שאני פוגשת ברחוב".
לאורך השנים מרבה ויסמן להתחרות ולהתאמן ברחבי העולם, מה שמצריך לא מעט נסיעות ושהייה הרחק מהבית. "קשה לי לנסוע בכל פעם, לישון במקום אחר, להתרגל לאוכל שונה ולהיות רחוקה מהמשפחה ומהחברים – חוץ מאמא שלי כמובן – אבל לומדים להסתגל לכל מצב".
איך הצלחת לשלב לימודים עם כל כך הרבה נסיעות, תחרויות ואימונים?
"היה לי קשה מאוד לשלב לימודים עם האתלטיקה, האימונים ולוח הזמנים הצפוף שלי. התוצאה הטובה שלי שילבה אותי כבר בגיל 16 בנבחרת השליחות של הבוגרות ונסעתי איתן לתחרויות רבות בחו"ל. כשהיה לי זמן, הייתי מגיעה לכמה שעות לבית הספר. בסך הכול עזרו ופרגנו לי, אבל עדיין, המודעות שם לצרכים של ספורטאים מקצועניים לא הייתה גבוהה מספיק ולדעתי הם לא הבינו עד הסוף במה מדובר. הייתי צריכה לבוא כל פעם ולהסביר מה אני עושה, שאני מייצגת את המדינה ועובדת קשה בשביל זה. בסופו של דבר חסרים לי כמה דברים קטנים להשלמת תעודת הבגרות. לא תהיה בעיה להשלים את זה בהמשך".
בצבא שירתה ויסמן כספורטאית מצטיינת במחנה בר־לב ליד קריית־מלאכי. "הדרכתי שם בחדר כושר והיה לי מפקד מדהים, ממש זכיתי. תמכו בי ועזרו לי מאוד, וגם עקבו אחריי כשיצאתי לתחרויות ולמחנות אימונים, וידעו על כל תוצאה שהשגתי".
לסיים את החודש
בחודש יולי האחרון השתתפה ויסמן באליפות אירופה עד גיל 23 והעפילה לגמר בריצה ל־100 מטר, אבל דווקא שם קבעה תוצאה רחוקה משיאה האישי, 11.48 שניות, מה שמיקם אותה במקום הרביעי – מרחק נגיעה של שלוש מאיות השנייה ממדליית ארד. "הרגשתי שאני יכולה לזכות שם באחד המקומות הראשונים, מה שכנראה הלחיץ אותי וגרם לגוף שלי להתכווץ. כנראה רציתי את זה יותר מדי, במקום פשוט לרוץ כמו שאני רגילה. עשיתי טעות, למדתי ממנה הרבה ועכשיו אני מתקנת".
ההזדמנות לתקן תגיע ממש בקרוב, ועוד על הבמה היוקרתית ביותר בעולם, לאחר שהתבשרה סופית לפני מספר שבועות כי למרות שהתוצאה הטובה ביותר שלה הייתה רחוקה מאית שנייה מהקריטריון המבוקש, היא תייצג את ישראל לראשונה באליפות העולם לבוגרות. האליפות, כאמור, תחל היום בדוחא שבקטאר. "לפי השיטה שנקבעה, 48 נשים מרחבי העולם יכולות להשתתף באליפות העולם והתוצאה שלי במקום ה־40, מה שמקנה לי את הזכות להשתתף בה. מרגש אותי מאוד להשתתף בתחרות כזאת, אבל אני לא מפחדת מכלום ויודעת שאני צריכה קודם כול לעשות את העבודה שלי, כאילו אני רצה בבית ואין לידי אף אחד".
העיסוק של ויסמן כרוך בעלויות גבוהות, מה שהטריד אותה עד לחודשים האחרונים, אז אימצה אותה חברת קומסיין העוסקת בתחום החתימה האלקטרונית. "אני שמחה שהפכתי להיות חלק מהמשפחה שלהם, מדובר באנשים מדהימים ואני מודה להם שהסכימו לאמץ אותי, כי עבורי מדובר בהקלה גדולה", היא אומרת בקשר לספונסר. "עד שזה קרה, כל הזמן הייתי צריכה לחשוב איך אצליח לצאת למחנה אימון או לתחרות בחו"ל, איך אשלם על טיסות, לינה ואוכל. לא ידעתי איך אצליח לסיים את החודש, איך אתדלק את המכונית שלוקחת אותי לאימונים ואיך אשלם על ביטוחים. הראש שלי היה עסוק בזה המון. עכשיו הוא רגוע יותר, ואני יכולה להתמקד אך ורק בריצה. כרגע אני לא צריכה לחשוב על כלום חוץ מאשר איך להגיע לאולימפיאדה".
כדי להגיע לטוקיו 2020 היא תהיה חייבת לבצע עוד קפיצת מדרגה, מאחר שתנאי הסף שנקבע למשחקים האולימפיים ב־100 מטר לנשים הוא קביעת תוצאה של 11.15 שניות. "זה הקריטריון הכי קשוח שנקבע אי פעם. לריו 2016 התוצאה שלי כבר הייתה מספיקה. לאנשים מבחוץ נראה שקל לרוץ בעשר מאיות מהר יותר. בפועל זו משימה קשה מאוד, אבל אני מאמינה שאעמוד בה".
מה עדיין חסר לך כדי להתקדם?
"מה שעדיין חסר בארץ הוא ציוד אלקטרוני מתקדם, שקריטי להתפתחות של אתלטים. אמא שלי רכשה בשבילנו לפני שנה מכשיר אחד שעוזר לי מאוד, אבל עדיין צריך עוד מכשירים".
מה דעתך על מצב האתלטיקה בישראל?
"אני חושבת שצריך להשקיע יותר בפרסום של הענף, לעשות פרויקטים בבתי ספר ובמכללות להעלאת המודעות, כדי שאנשים יבינו שהאתלטיקה היא מלכת הספורט. יש לנו הרבה כישרונות בארץ, שזקוקים לתמיכת הקהל בתחרויות. את השיא ששברתי באליפות הארץ האחרונה עשיתי הרבה בזכות הקהל הגדול שהגיע ודחף אותי להצלחה הזאת".
החשיפה וההצלחה מביאות איתן גם ציפיות גבוהות. זה מלחיץ אותך?
"לא אכפת לי מה מצפים ממני. מה שחשוב לי הוא שאמא שלי ואני נהיה מרוצות ממה שאני עושה".
שיא העולם לנשים ב־100 מטרים עומד על 10.49 שניות. לאיזו רמה את מאמינה שתצליחי להגיע?
"אין מה לדבר על זה בכלל. אני רוצה להמשיך להתקדם כמו שעשיתי עד עכשיו, משנה לשנה, מדרגה אחרי מדרגה. אני משקיעה את כל המאמצים במטרה להגיע לתחרויות בצורה הטובה ביותר, לרוץ הכי מהר ולייצג את המדינה בכבוד. עד היום עמדתי במטרות שלי ואני מקווה לסיים גם את אליפות העולם בתוצאה טובה. בהמשך ארוץ באליפות העולם ב־60 מטר ומבחינתי הכול פתוח, נחיה ונראה. אני מאמינה שהכול יהיה בסדר".
השראה מהנסיכה דיאנה
את זמנה הפנוי המועט משקיעה ויסמן בעיקר בטיפול בבעלי חיים, נושא שקרוב מאוד לליבה. "אני אוהבת להציל בעלי חיים. לא מזמן חברה שלי מצאה כלב במצב נורא, הוא בילה אצלי יום שלם והתחיל להתאושש. פרסמנו בנוגע אליו ובערב כבר מצאנו לו בית מאמץ, ואני בקשר עם הבחורה שלקחה אותו. קשה לי להאמין לפעמים שיש כאלה אנשים רעים בלי לב, שיכולים לשלם אלפי שקלים על כלב ואז לנטוש אותו ככה סתם ברחוב.
"מעבר לכך אני פעילה מאוד בתחום ברשתות החברתיות, קונה אוכל יבש, מאכילה חתולי רחוב ומביאה להם בכל יום מים נקיים וטריים, כי בחום אצלנו זה קריטי להישרדות שלהם. אני מוכנה לעזור ולתרום בכל דבר שאני יכולה, וזה עושה לי טוב בלב. אני חושבת שההשראה הראשונה שלי הייתה מהנסיכה דיאנה, שגם כן אהבה בעלי חיים. הם חסרי ישע, ואם אנחנו לא נעזור להם, לא יהיה מי שכן".
על מה את חולמת?
"אני רוצה שהאתלטיקה תתפתח בארץ, לפחות לרמות אירופיות, ושאגיע לכל תחרות בארץ עם יציעים מלאים. אני חולמת להגיע לאולימפיאדה בשנה הבאה, רוצה מאוד לפתח בעתיד את הספורט באשקלון ואולי גם לפתוח יום אחד עמותה למען בעלי חיים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בחמש. כיף לי במה שאני עושה. אני מודה להורים שלי שעושים בשבילי הכול והביאו אותי לעולם עם גנים כאלה טובים, שהפכו אותי למיוחדת ולבעלת יכולת לרוץ ברמה גבוהה. יש לי משפחה תומכת שאוהבת אותי ונותנת לי הכול, חבר מדהים, מועדון נהדר וספונסר חדש, שעוזרים לי מאוד. טוב לי ואני שמחה". 
