"ימים נוראים": רצף של סטריאוטיפים

"ימים נוראים" היה יכול להיות סרט חשוב מאוד. מפרספקטיבה של חצי יובל לאחר רצח רבין, יכול היה סרט שעוסק ברוצח לנסח תובנות משמעותיות עבור החברה הישראלית, עבור המגזר הדתי לאומי ועבור הקולנוע הישראלי. לסייע לנו להבין את עצמנו טוב יותר. אך למעשה, במהלך הצפייה ב"ימים נוראים" חיכיתי בקוצר רוח שהסרט יסתיים.

סרט יכול לנחם, להכאיב, ליצור קתרזיס או להעמיק את המבוכה. הוא גם מסוגל להעניק משמעות, שחשובה כאוויר לנשימה במקרה של טראומה קולקטיבית מפרקת כל כך כמו רצח רבין. אבל "ימים נוראים" מתעלם מהכלים האמנותיים שעומדים לרשותו, ומשכפל אחד לאחד את הסטריאוטיפים שהתקשורת ייצרה בעשרים השנים האחרונות. ומכיוון שסטריאוטיפים אינם מרגשים, הסרט מכסה את האימה והכאב בפלקט חדשותי חדגוני. האסתטיקה שלו ריאליסטית, שמרנית במובן הרע של המילה, והשילוב של קטעי הארכיון בסצנות המבוימות איננו תורם מאומה לחוויית הצפייה.

בנוסף, זהו סרט של דיבורים. לכל אורכו חוזר יגאל עמיר על אותם רעיונות לעוסים בפני בני משפחתו, בפני חבריו, בפני הרבנים, ומצטייר כאדם של דיבורים בלתי פוסקים. קשה להאמין שמי שמדבר כל כך הרבה קם בסופו של דבר ועושה מעשה. יגאל עמיר של הסרט הוא גיבור פסיבי (מלבד הפעולה הטראגית בסיום), מה שמעלה את התמיהה מדוע דווקא הוא נבחר כפרוטגוניסט. הוא בעצם קורבן, כולם עושים לו: המשפחה האשכנזית של אהובת ליבו מפנה לו עורף, הרבנים רומזים לו מה לעשות, ביבי משכנע אותו כשהוא מנצל את פיגועי הטרור למאבק פוליטי, אמא שלו נוטעת בו נרקיסיזם אינפנטילי שהוא לא מסוגל לעמוד בפניו. ומכיוון שמשקל האשמה מועמס על כתפי הציבור הדתי לאומי ומנהיגיו, ועל כתפי בנימין נתניהו, יגאל עמיר נותר ללא רצון אמיתי של גיבור קולנועי. מצטרפת לכך העובדה שאין לעמיר כל קונפליקט, מאפיין הכרחי בעבור דמות המניעה עלילה קולנועית.

כל אלה מובילים לתחושה כי "ימים נוראים" מטפל באופן גס ורשלני בטראומה לאומית שעודנה מדממת. במקום לעורר מחשבה, לאתגר, להכאיב, לרגש ולהכעיס, הוא מצרף את כל הסטריאוטיפים התקשורתיים המוכרים לפאזל שאורכו שעתיים, בתוספת כמה פרטי תחקיר אנקדוטליים, לעיתים שגויים.

נרטיב שגוי של החברה הדתית

כך, באחד הקטעים, נראה יגאל עמיר כשהוא פונה לרבנים דתיים לאומיים ומבקש את עצתם לפני שהוא ניגש לבצע את זממו. סצנה אחר סצנה, רומזים לו הרבנים בדרכים שונות כי דינו של רבין מיתה. אין ולו חריג אחד (!) שיזהיר אותו מלשלוח יד בנפשו של ראש הממשלה. בכך מקבע הסרט במזיד נרטיב שגוי, הסוטה לחלוטין מסיפורה של החברה הדתית על רצח רבין.

אילו היו היוצרים תרים אחר סיפור העומק ולא אחר הדימוי התקשורתי, אולי היו מגלים כי שניים מהאלמנטים היסודיים באתוס של החברה הדתית לאומית הם מיתוס הממלכה ומיתוס האדמה. המשגתו של הרב קוק את מדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם" מעניקה קדושה של ממש למוסדות המדינה ולעומדים בראשה. זו הסיבה שחלקים רבים בציבור הדתי לאומי ממלכתיים מאוד ומחויבים בקשר שגובל בהערצה למדינה ולמוסדותיה. זו גם הסיבה שהפגיעה האנושה בממלכה יצרה גלים של זעזוע ואבל בחלקים נרחבים בציבור הדתי לאומי, לעיתים דווקא באזורים האידיאולוגים יותר. את תחושות ההלם והחורבן ביטאו בעוצמה רבני הזרם המתון וישיבות הקו גם יחד.

לצד זאת יצר הרב קוק האנשה ממשית של אדמת הארץ, אשר "קשורה בקשר חיים עם האומה". אלמנט זה יצר את ההתנגדות האידיאולוגית הנחרצת להסכמי אוסלו. כאשר הממלכה איימה על אדמת ארץ ישראל, נוצר בציבור הדתי לאומי מתח עצום בין שני הקטבים האידיאולוגיים (מתח דומה – שהוכרע לקוטב ההפוך – נוצר בתקופת ההתנתקות). הנאמנות לממלכה או לאדמה: זהו הקונפליקט הדתי־לאומי שניתן היה לחשוף.

קונפליקט זה ניצב ביסודו של המתח שבין אשמה לחפות, שנוכח בציבור הדתי לאומי מאז הרצח. חפות – כיוון שהמחאה כלפי רבין הייתה בבסיסה לגיטימית. תחושת האסון שימיטו הסכמי אוסלו הייתה מעוגנת לא רק ברמה התיאולוגית של קדושת הארץ, אלא גם ברמה הביטחונית הפרקטית, שלפיה היוו ההסכמים סיכון קיומי לתושבי יהודה, שומרון ועזה, כמו גם לשאר תושבי ישראל. ואשמה – כי בסופו של דבר הרוצח יצא מהערוגה שלנו.

מאבק זועם ותחושת אשמה

אני ובני דורי היינו אז ילדים צעירים, חמישית־שישית בישיבה תיכונית דתית־לאומית בירושלים, רבים מאיתנו ילידי ההתנחלויות. שמענו את רבין קורא לנו "פרופלורים", "הם לא מזיזים לי", "אני ראש ממשלה של 98 אחוזים מהעם". על הפרק עמדו גירוש מהבית, פירוק הקהילות בהתנחלויות; הנשקים שהעבירה הממשלה לרשות הפלשתינית הופנו וירו באנשים שהכרנו: אבות, אימהות, ילדים קטנים. לא היה צורך בצלצול כדי להשכים אותנו בפנימייה שבה גדלנו: הפיצוצים במרכז ירושלים עשו זאת טוב יותר, כמו גם יבבות האמבולנסים השועטים אל מחוזות הדם והקטל.

חשבנו שהפגנות יוכלו לעזור: יצאנו מהפנימייה להפגנות שארגן בחור צעיר בשם משה פייגלין. צעדנו בכיכר פריז בידיים קשורות מעל הראש. פייגלין הסביר לנו שבאמצעות מרי אזרחי בלתי אלים הצדק שלנו יזרח למרחוק. הוא חזר שוב ושוב על התפיסה היסודית שלו, שהניצחון טמון בחוסר אלימות מצידנו. אבל החלומות התבדו: רבין שלח כוחות משטרה שריסקו עצמות עם אלות, רמסו נשים תחת פרסות סוסים, היכו בנו עם זרנוקי מים כואבים. הייתה שם אלימות שמעולם לא הכרנו, הפגנה אחרי הפגנה, והיא כוונה כלפינו באופן אישי מאוד. נוצר אצלנו זעם. אבל בדיוק כמו שרבים בשמאל הישראלי מתעבים עד שונאים את ראש הממשלה המכהן, אך רחוקים מלייחל למותו, גם אנחנו לא שיערנו שדבר כזה יכול לקרות. עד כאן חפות.

אבל לצידה, כמובן, תחושת אשמה עזה. נכון שהייתה לנו כל הלגיטימציה לצעוד ברחובות ולהפגין נגד רבין, בטח כשהמוטו היה מאבק לא אלים, אבל בסוף קם אחד יגאל עמיר וירה בו. ויגאל עמיר השתמש בטרמינולוגיה שהכרנו. הוא למד בבר אילן, בכרם ביבנה, הוא היה הסדרניק. אחד משלנו. ההצדקה המפורשת שלו לרצח הייתה ההלכה. ההלכה שלנו. איך פותרים את המתח הזה? "אבל אשמים אנחנו" או "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

"ימים נוראים" רחוק שנות אור מן השאלה הזו, כמו משאלות יסוד אחרות. הוא פלקט קולנועי. ואחרי כל זאת, למן הרגע שבו יגאל עמיר מתייצב למרגלות המדרגות היורדות מבמת כיכר מלכי ישראל לא הצלחתי לעצור את דפיקות הלב המאיצות בחרדה, מקווה שאולי באורח פלא יהיה סוף אחר לסיפור.

מי העוקד ומי הנעקד

מעט לאחר שיצאתי מאולם הקולנוע הרהרתי באחת הסצנות שדווקא הותירה בי צריבה של משמעות: תפילת "עת שערי רצון להיפתח" בראש השנה בבית הכנסת התימני. חלק ניכר מילדותי ביליתי בבית כנסת כזה, כך שברגע שבו הקהל כולו קורא בקול, צועק ממש, "עוקד והנעקד והמזבח" מופעלות אצלי דמעות מתקופת הילדות. בסרט נראה אביו של יגאל עמיר כשהוא עולה לתיבה ומתפלל "שיחו לאימי כי ששונה פנה/ הבן אשר ילדה לתשעים שנה/ היה לאש ולמאכלת מנה/ צר לי לאם כי תבכה ותתייפח". בין המילים הוא שולח מבט אל בנו, שבימים הקרובים ישים קץ לחייו של ראש הממשלה. יגאל מחזיר לו מבט, ובין המבטים ביניהם שולחת המצלמה מבט לעזרת הנשים, שבה מתפללת אימו, גאולה עמיר.

למי מכוונות המילים שנושא אביו של יגאל, כשהוא קורא "היה לאש ולמאכלת מנה"? ברגע הראשון מבט המצלמה הטעה אותי לחשוב שהאב מתכוון לבנו הממשי, ולאם גאולה שתתייפח עליו. אבל רגע אחרי זינקה מן הסיפור המקראי אל ההווה משמעות אחרת: הבן הנעקד איננו יגאל, אלא יצחק, בעקדה כמו במציאות. האם איננה גאולה עמיר כי אם הציונות, שברגע האחרון של ההיסטוריה היהודית ילדה לתשעים שנה את היהודי חדש, המגולם בדמותו של יצחק רבין, הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר. ומי הוא העוקד? הבן, יגאל עמיר, או האב הנבגד של הציונות, היהדות?

שאלה זו משפיעה על הנרטיב כולו, רטרואקטיבית: האם רצח רבין היה סיפור רצח אב אדיפלי (ובו הבן יגאל עמיר הוא הרוצח), או סיפור עקדה (ובו היהדות שיגאל עמיר טען שבשמה פעל היא האב הקדום העוקד את הציונות)? ואולי זהו בכלל מרחב ביניים שבין אדיפוס לאברהם, כפי שטוענת חוקרת הספרות פרופ' יעל פלדמן: "המאכלת שירדה באותו לילה טרגי בנובמבר 1995 על יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שהיה אז אל סף שיקום מעמדו של ישמעאל… סטתה באלימות מהפסיכולוגיה של סיפור יצחק במסורת היהודית. מעשה אדיפוס ישראלי זה מעיד על תהליך של התרחקות מן המקורות והתקרבות לתרבות המערב".

קשה להכריע. אך רגע לפני הרצח הקולנועי, הופיעה ב"ימים נוראים" סצנה שמעניקה כיוון חשיבה חדש – גם אם קונפליקטיבי וכואב – לתנועות העומק של החברה הישראלית שלפני רצח רבין ואחריה. #

• ד"ר אדם צחי הוא מרצה במכללת הרצוג ועמית מכון שחרית