ברגע האחרון החלטנו לשנות את מקום הריאיון. "אולי זה טוב שהגעת דווקא לכאן, לבית שלי, ולא לסטודיו", אומרת גיטי פורגס (35) בזמן שהיא מוזגת לי כוס תה חם. היא צודקת, הקונפליקט שבו היא חיה בהחלט בולט יותר על רקע סביבת המגורים הטבעית שלה בשכונת רמת בית־שמש ב'. גיטי היא אישה חרדית שמשתייכת לאחת החסידויות הגדולות בארץ, אם לחמישה ילדים, ובמקצועה היא רקדנית וכוריאוגרפית. בעלה הוא "חסיד קלאסי שלומד ב'בֵּיס־מדרש'", וההחלטות המקצועיות שהיא מקבלת כפופות ל"דעת תורה".
"האדמו"ר שלנו לגמרי תומך ומעודד", היא אומרת בהתרגשות, "ואני מקבלת ממנו רק עידוד וברכה. אחת לשנה אני נכנסת אליו עם המשפחה שלי ומספרת על הפעילות שלי. אני כותבת לו במכתב מה שאני עושה, הוא קורא אותו, שואל שאלות ומתעניין בעשייה שלי, וכך למעשה אני מתייעצת איתו. אני מרגישה שהוא כמו אבא שמאמין בי ומחבק, אני לא עושה דברים בלי להתייעץ עם דעת תורה".
ואת לא מרגישה שזה פוגע באמנות שלך?
"זה נותן לי ביטחון, אני לא רוצה לפגוע בדרך שבה אני חיה. אני מודעת לכך שאני עושה משהו לא שגרתי ולא מוכר, ושאני צריכה ממש לסלול את הדרך, כי איך שלא נסתכל על זה – אישה חרדית חסידית כוריאוגרפית, שמביעה את עצמה דרך תנועת הגוף זה חדש, זה משהו שעוד לא היה. העומקים שיכולים להיחשף דרך המקומות האלו הם עצומים. יש נשים חרדיות שעושות דברים דומים, אבל במדיומים אחרים ולא באמצעות הגוף".
גיטי בכלל תכננה להיות מורה בסמינר. מאז ומעולם הצטיינה בלימודים והייתה רגילה להסביר את חומר הלימודים לחברות שנזקקו לעזרה. היה נראה לה טבעי ופשוט שתמשיך בתחום החינוך, "זה מה שהכרתי", מסבירה פורגס, "אבל הקב"ה שנתן לי את הכישרונות האלו רצה אחרת". בעקבות שיעור מחול שחברה שלה "סחבה" אותה אליו הכול השתנה. "ראיתי את האור, ממש כמו חוזרים בתשובה", היא נזכרת. מאותו רגע התגלגלה גיטי לעולם המחול והפכה לכוריאוגרפית החרדית־חסידית הראשונה שפועלת כיום בארץ, אולי גם בעולם, ויוצרת מופעי מחול שמיועדים לא רק לנשים חרדיות, למרות שהן, גם בלי פרסומים בעיתונות החרדית, מגיעות בהמוניהן. "לפני הרבה שנים כשסיפרתי לאדמו"ר שאני רוצה לעשות מופעים לציבור הדתי והחילוני, הוא שאל אותי 'מה עם הנשים שלנו?' אמרתי לו שזו שפה חדשה שאני לא בטוחה שנשים חרדיות ידעו איך לעכל אותה".
פחדת שזה יעשה יותר נזק מתועלת?
"אם אישה חרדית לא מכירה את השפה הזו, זה עלול לייצר אצלה רתיעה או התנגדות, וזה הדבר האחרון שאני רוצה. מישהי שלא רגילה לראות את הגוף הנשי ואת התנועה שלו יכולה לחשוב שזה לא צנוע, למרות שזה יכול להיות דבר שיש בו קדושה. בכל זאת רבות מהנשים שמגיעות לראות אותנו הן חרדיות, ששומעות עלינו דרך פרסומים בווטסאפ, במייל, או פשוט מאוזן לאוזן".
בלהקה שלה "כרמי־ה" רוקדות חמש נשים – חלקן דתיות, וחלקן חילוניות, והיא, שמגיעה מתוככי העולם החרדי. "אנחנו חיים בתקופה שיש בה מקום לתשובת הגוף, זה משהו גדול שקורה", היא אומרת.
עולמות סותרים, אמת אחת
פורגס גדלה בקהילה חסידית באנטוורפן בבלגיה. כשאני שואלת אם זה מסביר את הבחירה הלא שגרתית שלה היא עונה "יכול להיות שכן. גדלתי בקהילה שמאוד דומה לזו שאני חיה בה כיום, אבל חיים בין הגויים זה משהו אחר. לא התערבבנו עם התרבות הכללית. ידעתי שיש תיאטרון ומחול, אבל שאלו דברים שלא קשורים אלינו. אני זוכרת שבבית הספר היו הופעות שאהבתי להתבטא בהן, ובשלב מסוים גם הובלתי אותן, אבל ממש לא שיערתי בנפשי שזה יהיה העיסוק שלי".
כאמור, כיום היא מתגוררת בביתֿ־שמש. אזור מגוריה הפך ברבות השנים לאחד מאזורי המחלוקת ביחסי חרדים־חילונים, ועולה מדי פעם לכותרות בנושאי צניעות והדרת נשים. רק לאחרונה שלטים הדורשים מנשים להתלבש בצניעות באזור הוסרו בהוראת בג"ץ, וחלקם נתלו מחדש על ידי קבוצות קנאים. השיחה שלנו דווקא כאן, מציפה את הקושי שבניהול חיים חרדיים קלאסיים לבין קריירה בתחום המחול.
"אני חיה בקהילה מאוד מכילה", היא משיבה כשאני שואלת האם המתיחות הזו הגיעה לפתחה. "יש לי חברות דתיותֿ־לאומיות וחברות מקהילות אחרות. הבלגן לא קורה ברחוב שלי ובשכונה שלי, אבל זה לא כל כך רחוק. אזורי המריבה נמצאים במרחק של שני רחובות מפה, ואת יודעת איך זה, בסוף מדובר בקבוצת מיעוט שעושה הרבה רעש, ואפילו ראש העיר מפחד מהם".
יש סתירה בין להיות אישה חרדית לבין להיות יוצרת ורקדנית?
"הרבה זמן חשבתי שזה לא שייך, למרות שזה לא סותר. יש לי מפגש אמן שנקרא 'שני עולמות סותרים ואמת אחת'. כשהתחלתי לרוץ עם המופע הזה, הנחתי שיש לי יותר מגבלות וקונפליקטים שאני צריכה להתמודד איתם, מאשר נשים שמגיעות מעולמות אחרים. דרך כל מיני מפגשים שנוצרו ביני לבין יוצרות אחרות ראיתי שבסופו של דבר, כל אישה באשר היא מתמודדת עם דברים שמאוד דומים במהות שלהם לדברים שאני מתמודדת איתם. אני מחפשת נקודות מפגש ושיח עם נשים שונות ואני מזהה שיש פה נקודה פנימית שמשותפת לנו, כנשים, ולא משנה מה בדיוק אנחנו לובשות. באופן טבעי ואותנטי, הנקודה הזו יוצרת אחדות. אנחנו חיים בעולם נורא ממוגזר. אנחנו מסתכלים על הלבוש של מי שעומד מולנו ובטוחים שאנחנו כבר יודעים עליו הכול. אני יודעת שמסתכלים עליי ברחוב ואומרים 'היא מורה או גננת', רק בגלל סוג המטפחת או החצאית שאני לובשת. העולם הוא מקום הרבה יותר מעניין ומורכב מזה".
פורגס אומרת שכאשר היא מספרת על אודות עיסוקה ככוריאוגרפית, הסביבה שלה – גם זו החילונית וגם זו החרדית – לא נשארות אדישות לנושא. "התגובות מתחלקות לשניים. חילונים לרוב מביעים התנשאות ואומרים משפטים כמו 'מה את מקשקשת בכלל', או 'איך אישה שנראית כמוך בכלל יודעת משהו על מחול'. מנגד, פעמים רבות יש פליאה גדולה, מהצד החילוני והחרדי גם יחד, על כך שאישה כמוני באמת מתעסקת ביצירה, בריקוד ובגוף".
את בטח יודעת טוב יותר ממני שאת באמת מאוד חריגה בנוף.
"אני מודעת לעוצמות שהתברכתי בהן, בכל חברה יש נחשונים. יש מצב שאני עומדת מקדימה, בשורה ראשונה, זה מקום שיש בו הרבה אחריות ופחד. אני לא רוצה לבעוט במה שיקר לי, אני רוצה לחבק ולהעצים. אני רוצה לעבוד את השם מבחירה ומחיבור, מגילוי. אני מאמינה שכל המרכיבים שאלוקים שם בתוכי, יש להם מקום".
מאחורי כל אישה מצליחה
בין אלבומי התמונות שהיא מראה לי בגאווה בולטים חיוכיהם של חמשת ילדיה – בת אחת וארבעה בנים, הקטן בן שנה וחצי והגדול עוד מעט בן 12. השטריימל הגדול של חמיה בולט גם הוא מהתצלומים, וכשאני תוהה כיצד המשפחה הנרחבת מקבלת את עיסוקה, היא מבקשת להסביר לי קודם כול את בסיס היחסים בינה לבין בעלה. "בעלי הוא חסיד רגיל. כמובן שהוא רואה אותי רוקדת בבית, וצופה בסרטונים שבהם אני רוקדת סולו, אבל בוודאי שהוא לא בא למופעים. מה שמדהים זה שהוא נורא תומך במה שאני עושה. בהתחלה חשבתי שהוא לא מבין אותי בכלל, שהוא חי רק בדל"ת אמותיו של בית המדרש. ככל שהעמקתי לתוך העולם הזה, גיליתי את האמת שלו וכמה היא חזקה. הוא מזהה איפה אני מזייפת ואיפה אני הולכת עם האמת הפנימית שלי, והוא ישר יודע לשים אותי במקום. זו מתנה גדולה, אני לא עושה משהו נגד רצונו, וכשהוא מאחוריי – זה עד הסוף. אני מאחלת לכל אישה להיות בהקשבה כזו לבעלה. בסופו של דבר, כשאני חושבת על נישואין, אני מבינה שאנחנו פה בשביל לעשות עבודה ביחד. אפשר לחשוב שנישואין הם דבר שתוקע אותנו, ושאם לא היה לי את בעלי ואת הילדים הייתי 'עפה', אבל אני מודה לאלוקים שיש לי את העוגן הזה. בלי העוגן הזה אפשר ללכת לאיבוד, לא רק 'לרחף', אני לגמרי מכירה את הברכה שבהגבלה".
ואיך מקבלים אותך במעגלים הרחוקים יותר?
"למדתי איך להסביר כלפי חוץ את מה שאני עושה. למדתי לדבר בשפה שאנשים יכולים להבין. זה תרגיל מאוד לא פשוט בשבילי. בתחילת הדרך לא הייתי מספרת, כי העדפתי לא להיכנס לזה, גם כשידעתי שאני לא עושה משהו רע".
בעולם הדתי ובטח בזה החרדי מצניעים את הגוף הנשי ודואגים שלא יבלוט, אז איך זה מסתדר עם הריקוד?
"יש בלבול סביב עניין הצניעות. אנחנו חיים בעולם מבולבל. יש קווים מנחים של ההלכה, שבכל הקהילות החרדיות והדתיות למיניהן, משתנים. ויש עניין של צניעות פנימית. את יכולה להיות סופר צנועה מבחינה הלכתית ולא לדייק בצניעות הפנימית ולהפך. יחד עם כל הבלבול הזה, נשים מחפשות כיום את דרכן בנושא הזה".
את מרגישה את החיפוש הזה סביבך בחברה החרדית?
"בהחלט. נשים יותר דואגות לעצמן, יותר מודעות לעצמן ויותר מחפשות את עצמן. הדיון סביב הנשיות נעשה בצניעות ולא בצורה פומבית. במסגרות מתאימות, בקבוצות קטנות של נשים או באופן פרטני, וזה נחוץ כמו בכל ציבור. זה חודר לכל קהילה בקצב שמתאים לה, וזה קשור גם למוכנות האישית של כל אישה ולבגרות שלה. יש איזו גאולה שפועמת כיום בתוך האישה החרדית, נשים לא חיות את החיים רק כי 'אומרים לי ככה', או כי 'עושים ככה'. אנחנו שואלות 'מי אני?' 'מה אני?' 'למה אני חיה את החיים האלה?'"
איך אפשר 'לא לחיות לפי מה שאומרים לך?' – משפט כזה יכול להתקבל כמרי. הדת מחפשת תלם. האם נשים כמוך לא מאיימות על המסגרת?
"זאת שאלה טובה, שמעתי את עצמי עונה לך והנחתי שזה יכול להיות לא מובן. אני לגמרי עושה מה שאומרים לי, אני מקשיבה לדעת תורה כמו טאטאלע. אבל בדרך שלי גיליתי שאין כאן סתירה, אני יכולה להיות חלק מתלם וממסגרת, אבל להיות לגמרי אני בתוכה. השאיפה שלי היא להביא את הבשורה הזו גם לנשים אחרות. יש דברים שמוכתבים לי בתוך הדרך החסידית שאני בוחרת לחיות בה, ויחד עם זאת, אפשר לא ללכת 'ראש בקיר'. אפשר לחקור את הדרך ולחפש תשובות לשאלות שלי, ויש היום תשובות. בתוך ההלכה יש הכול, וזה בסדר שיש שאלות וחיפוש פנימי".
לא אוהבת למכור דת
לרקדנים רבים הצפייה בעבודות של קולגות היא בסיס נחוץ לעבודה עדכנית. מאחר שגיטי היא פורצת דרך בתחומה בציבור החרדי, אפשר להניח שההשראה הזו נחוצה אפילו יותר. "לפני המון שנים, בתחילת הדרך", היא נזכרת, "כשהתחלתי להכיר את עולם המחול המקצועי, שאלתי את הרב אם אני יכולה ללכת למופעים מעורבים ולצפות במופעים ביוטיוב והרב אמר לי 'לא'. זה היה לי מאוד קשה".
זה הפתיע אותך?
"ציפיתי שהוא יתיר לי לפחות את הצפייה ביוטיוב. הרכנתי את הראש, והוא אמר לי 'את תראי סיעתא דשמיא, הדברים יבואו מתוכך'. במבט לאחור, זה מה שקרה. אני לא מתחרה באף אחד. ההשראה יורדת מלמעלה. בתחילת הדרך שלי נפגשתי עם נעה ורטהיים מלהקת המחול 'ורטיגו', היא אמרה לי שאני נשמעת לה כמו מישהי מהמזרח הרחוק בגלל הדיבורים שלי על 'ריקוד מהבטן'. אמרתי לה שאני מכירה אותה מבפנים, מלרקוד את הרפרטואר שלה. בתוך השיח שהתפתח בינינו היא אמרה לי דבר חזק שהולך איתי מאז: אם ניקח היום חתך של אמנים, יוצרים שלא מכירים את היצירה האחד של השני, תמיד נמצא קווים דומים. החיפושים הם אותם חיפושים בכל תקופת זמן, ומי שפותח את עצמו להיות צינור, מקבל השראה. ההשראה כמובן מקבלת צורה לפי האדם שדרכו היא יורדת לעולם ומסגנון החיים שלו, אבל השאלות הן אותן שאלות. כשהבנתי את הנקודה הזו אמרתי לעצמי 'זה בסדר, אני לא צריכה לראות מה שאנשים אחרים עושים'.
"פעם פחדתי שאם אני פתוחה בנפש ובנשמה שלי לנשים אחרות שיוצרות ושאם החיישנים האמנותיים שלי חשופים לאחרים – זה ייקח אותי אל מעבר לגדר. ממש פחדתי מזה. והחששות האלה נמצאים שם. כשאמרתי לאמא שלי שאני הולכת ללמוד מחול – התגובה הראשונה שלה הייתה 'אז את הולכת להיות בלרינה?' כלומר היא ניסתה לשאול אם 'אבוד עליי'. אגב, היום היא המעריצה הכי גדולה שלי, אבל היום אני מחבקת את הפחד. אין שום סיבה שאני לא אעשה את מה שאני עושה מתוך המסגרת. אני מאמינה שהתורה וההלכה פה כדי להעצים ולחבק אותנו. אני פה כדי לעבוד את השם, מה שאני עושה זה כדי לכבד אותו ולהפיץ את שמו יתברך בעולם".
את מרגישה שזה הייעוד שלך בתור כוריאוגראפית?
"אני לא אוהבת למכור דת. אני מאמינה שדת זה דבר שכל בן־אדם צריך לחפש מבפנים, מנבכי הנשמה שלו, בשקט שלו, בינו לבין עצמו, שזו עבודה פנימית שכל אדם עושה, לא משנה באיזה מקום או מסגרת".
את יכולה לקבל את זה שאנשים עושים חיפושים ומגיעים למקומות אחרים לגמרי משלך?
"זה כבוד בסיסי לבן־אדם. לכל אחד יש בחירה וכיוון. אם לא תהיה לנו ההכלה הזאת, אנחנו נהיה כל הזמן שיפוטיים כלפי האחר. אם אני לא אכיל חלקים שאני פחות אוהבת בעצמי, אם לא אכיר בזה שיש בי פגמים, חיפושים ושאלות; אם לא אהיה מסוגלת לחבק את עצמי כאדם לא מושלם שעושה לפעמים טעויות במסלול שלי ואהיה עם עיניים שיפוטיות כל הזמן – המסע פה יהיה בלתי נסבל".
בטח יש נשים חילוניות שקוראות כעת את מה שאת אומרת ומזדעזעות מהדיבורים שלך על הרב שאומר לך מה לעשות ועל ההגבלות שאת שמה לעצמך. אבל אני שומעת בך פתיחות מאוד גדולה לבחירה בדרך חיים שונה לגמרי משלך, מתוך "צלם אלוקים" שבהם.
"אני מבינה לגמרי מה את אומרת. היום בעולם הליברלי, לבוא ולהגיד שאני מציבה מישהו שגדול ממני – זה כמו להגיד משהו גס. אבל אני בסך הכול מכירה במגבלות של הראייה שלי, ומכירה בכך שיכול להיות מישהו מעליי או מחוצה לי שרואה את הדברים אחרת. הבחירה ניתנה לנו כמו שהתורה ניתנה לנו. אני מוצאת למשל שאני שואלת את אותן השאלות כמו חברותא שלי, דיאנה רוזנברג, אמנית ומוזיקאית שאני לומדת איתה פעם בשבוע. היא חילונית, והשאלות שלנו הן אותן שאלות. אנחנו מכבדות זו את זו, כל אחת עם חייה ובחירותיה. זה לא חייב להיות כל כך מסובך. לאחרונה אפילו התחלנו לשתף פעולה. אני עובדת עכשיו על יצירה חדשה שנקראת U־turn, זו יצירת סולו עם וידאו ארט של ליטל גודובניק. בעברית אני קוראת לזה 'חזרה בגלל שאלה'".
חזרה בשאלה זה הדבר הכי מפחיד, לא?
"אני מדברת על המקום של התעוזה לשאול. אני כל הזמן שומעת את הקול הזה 'תחזרי לעצמך, תחזרי אליו'. כשאני משתמשת בכישרונות שלי ובאמירה שלי לעולם, אני חוזרת לעצמי ואז אני חוזרת גם לאלוקים, וזה משהו שכל אישה באשר היא יכולה להתחבר אליו. זה שאני בוחרת לחיות בדרך שבה אני גדלתי זו בחירה שלי, ושכל אחת תעשה את הבחירה שלה. אני באה לתת לנשים כוח. אני לא רוצה שנשים יחיו עם תחושת מרמור של 'אני רוצה להיות ליברלית, בלי שאיש יגיד לי מה לעשות'. אני רוצה שנשים יעזו לעשות את התהליך, שיגלו מה מפריע להן בהקשבה לכוח גדול. לא שזה בא לי בקלות, עשיתי דרך מאוד ארוכה מול הדבר הזה, ואני עדיין עושה".
דרוש: קישקע
כשפורגס החליטה שהיא לוקחת את המחול ברצינות, היא החלה לקחת שיעורים מכל הבא לרגל. קלאסי, מודרני, קומפוזיציה, יוגה ואימפרוביזציה, עם מיטב המורות מעולם המחול העכשווי שפועלות בארץ: אלכס שמורק, קרן חורש, מורן דקל, זיוה שוחט, שרונה פלורסהיים ועוד. "כרגע אני לוקחת שיעורי בלט ויוגה פעם בשבוע ומתרגלת יוגה באופן עצמאי.
"השפה שלי היא שילוב בין יוגה ומחול עכשווי. אני מחפשת איך להביא לידי ביטוי את הדברים שבפנים דרך הקווים של הגוף", היא אומרת תוך כדי שהיא קמה מהכיסא כדי להדגים לי מהו הדבר הזה שהיא מחפשת באופן עמוק. "יש צורניות לאמנות שלי אבל זה נובע מתוך נוזל פנימי".
"לכל דבר יש מקום וזמן. חשבתי בעבר שגוף זה חלק נמוך, אבל בלי גוף אנחנו שום דבר. היום אני מבינה מתוך הציבור החרדי ודרך התורה – הגוף הוא בית לנשמה. לקח לי זמן לגלות את זה, אבל גם אני הייתי צריכה לחזור בתשובה ולשאול מה הגוף עושה בעולם".
הייתה לך איזו צומת שאמרת לעצמך זו או אני גיטי החסידית, או אני גיטי הרקדנית?
"פעם חשבתי שאם אני רוצה להמשיך להיות כוריאוגראפית ורקדנית מקצועית, אני אצטרך להיות חילונית. עבר לי בראש שאם חשוב לי להיות חסידית, באיזשהו שלב אצטרך לוותר על האהבה שלי למחול. היו לי רגעים פנימיים שהיו כל כך סוערים שחשבתי לוותר על הערוץ הזה, אמרתי לעצמי שאני אביע את עצמי בציור, בכתיבה. חשבתי שזה מסובך מדי עד בלתי אפשרי. כאמנית אני מביאה חלקים אישיים, חלקים שהם פחות נעימים כי אני מאמינה ששם מצויות נקודות חיבור אמיתיות. ניסיתי אחרת אבל זה לא עובד לי. עשיתי כל מיני דברים שהם לא אמנות מבחינתי – מסיבות גמר בבתי ספר או עבודות שניצלו את הכישורים שלי – אבל זה לא קישקע. אני מחפשת קישקע".
אנחנו נפגשות לרגל מופע מחודש שהיא משיקה בימים אלה שנקרא "פאי". גלגולו הראשון של המופע, שעלה השבוע בירושלים ובקרוב יעלה בתל־אביב (ראשון 11.2), החל לפני כחמש שנים. במהלך החזרות הגנרליות ליצירה הראשונה של פורגס, היא הכירה את אפרת ברק, מפיקה בתחום האמנות היהודית, שהאמינה ביצירה שלה ולקחה את מושכות ההפקה בהתנדבות. "מסיבה לא ברורה סיפרתי לה שאני עובדת על משהו חדש והתחיל בינינו קשר. אפרת, עם העיניים המדהימות שלה, זיהתה את הפוטנציאל שלי עוד לפני שאני בעצמי זיהיתי אותו, והבינה שמדובר פה באמנות יהודית מקצועית. היא נרתמה לעניין ההפקה – גיוס כספים ועבודה מול גופי תרבות שיכולים לתמוך. היה לה חשוב מאוד להביא לעולם התרבות את הבשורה שיש נשים שפועלות בצורה מקצועית והן מופיעות בפני נשים בלבד".
אפרת גדלה בבית דתי, ששורשיו נטועים בחסידויות גור ובעלז. באותה תקופה היא חיפשה את דרכה הרוחנית, והייתה בעיצומו של תהליך התחזקות. מטבע הדברים היא מצאה נקודות חיבור ליצירה של גיטי. אבל למרבה הצער במקביל לתהליך היצירה וההפקה חל מפנה במצבה הבריאותי של אפרת, והיא נאלצה להתמודד עם מחלה פתאומית ותוך חצי שנה מצאה את מותה בגיל 32. חודש אחר יום הולדתה, מבלי שהספיקה לצפות בבכורה של "פאי".
"אפרת ז"ל נכנסה לי לנשמה, זה היה חיבור כמו כפפה ליד", מתארת פורגס את שותפתה למסע, "הייתי בשלב שהכול כבר התחיל להתגלגל ולא הייתה לי דרך לעצור את זה. אפרת הייתה האמא השנייה של היצירה. אחרי שהיא נעלמה לי והתחלתי להתגבר על הטרגדיה של מותה, המשכתי עם החזרות וכל מה שהיה קשור לחלק האמנותי, אבל בכל מה שנגע לענייני ההפקה והכספים איבדתי שליטה. כתוצאה מזה נכנסתי לחובות של 40 אלף שקל, שעד היום אני משלמת בהחזרים חודשיים.
"עברו מאז ארבע שנים, הרגשתי שאפרת לא נותנת לי מנוח, ושהמופע שעבדנו עליו הוא סוג של ילדה שאפרת השאירה בעולם. אחת לתקופה חזרה אליי המחשבה שאני חייבת להעלות את 'פאי' שוב, אבל לא היה לי אומץ לחזור לזה. כיוצרת המשכתי הלאה. יש משהו לא קל בניסיון לשחזר משהו מהעבר, מה גם שחששתי מהעול של ההפקה המושקעת שהיצירה הזו דרשה. ידעתי שאני לא יכולה בלי מפיקה. זכיתי שוב במלגה של מפעל הפיס, והגיע הזמן שאם לא הייתי מממשת את המלגה, הייתי נאלצת לוותר עליה. נפגשתי עם אנשים מ'מרכז מחול שלם' ובנינו יחד תוכנית עבודה ותקציב והם מלווים את הפרויקט. ברוך השם אני כבר לא עושה שטויות.
"המופע הזה, פאי, שכמו הסימון המתמטי, מדבר על הכנסת האינסוף אל הסוף או העל־טבעי שמתרחש כאשר מפנים מקום בתוך הטבע לאלוהות, מוקדש לעילוי נשמתה. היא הייתה אישה גדולה, שרצתה לחיות את החיים שלה בתור אישה מאמינה ומחוברת לאלוקים עם כל העוצמות שהשם נתן לה, אישה אמיתית בלי זיופים. זו הייתה זכות להכיר אותה. אני פועלת כאן ומאמינה שהיא פועלת שם", אומרת פורגס וחוזרת בה, "בעצם אני בטוחה שהיא רוקדת משם".
