הארד טו גט: היוצר שמביא את סיפורן של העגונות למסך

לפני 12 שנה נפגש יוסי מדמוני עם סוכן ביטוח. זו הייתה פגישת מכירות מהסוג שרובנו מבקשים לברוח מהן אחרי זמן קצר, אבל מדמוני – תסריטאי ויוצר קולנוע מוערך – יודע שמאחורי כל אדם מסתתר סיפור. וכך הוא מצא את עצמו מאזין לסיפור חייו של סוכן הביטוח, שנשמע כאילו הוא לקוח מסרט.

הסוכן סיפר שפגש את אשתו במסיבה, ושתוך יומיים כבר ידע שהוא רוצה להתחתן איתה. כששיתף אותה ברגשותיו, ענתה לו שגם היא מרגישה אותו הדבר, אלא שיש בעיה אחת, לא כל כך קטנה. "אני עגונה", היא אמרה לו ופרצה בבכי, "ניסינו הכול, בלשים, לבטל את החתונה רטרואקטיבית, עורכי דין יקרים, שום דבר לא עזר". ואז בקע מתוך סוכן הביטוח האפרורי מרגל בינלאומי. הוא חיפש אחרי בעלה המעגן של אהובתו ברחבי העולם, איתר אותו בארצות־הברית והמתין לו בתחנת דלק. כשהוא מצויד בנקודת התורפה שלו, הפעיל עליו לחץ ולבסוף הצליח להוציא ממנו הסכמה לגט. לארץ הוא חזר עם המסמך החתום שסלל את דרכם של הזוג המאוהב לחתונה.

"הסיפור הזה עשה לי משהו", נזכר מדמוני, אחד היוצרים הפעילים בטלוויזיה ובקולנוע בישראל, שחתום על יצירות כמו "בת ים – ניו יורק", "בוקר טוב אדון פידלמן", "30 ש"ח לשעה" ו"גאולה". "התחלתי להיפגש עם רבנים שעוסקים בתחום של התרת עגונות. למדתי שבהלכה יש דווקא גמישות, ושהיא מעמידה כלים רבי עוצמה למזעור התופעה. לא תמיד נעשה בכלים הללו שימוש מספק".

בתחילה החליט מדמוני לכתוב תסריט לסרט. רק בהמשך הפך את החומר לסדרה עם שותפיו דוד אופק ותמר קיי. במשך עשור ניסו השלושה להציע את הסדרה לפלטפורמות שונות, אבל רק בשנתיים האחרונות – כשנושא העגונות עלה לכותרות באופן מובהק יותר – הם קיבלו אור ירוק להפיק אותה.

התוצאה היא "מתיר עגונות", שתעלה השבוע בכאן 11. במרכז הסדרה עומד הרב יוסף מוראד (אביב אלוש), "מתיר העגונות", רב־בלש־פסיכולוג, שתפקידו לאתר סרבני גט ולשכנע אותם לחתום על גט ולשחרר את נשותיהן העגונות מהכלא ההלכתי שהן חיות בו. הוא לומד לעומק כל סיפור המתגלגל לפתחו, דולק אחרי בעלים מעגנים ברחבי העולם, ומחפש פתרונות הלכתיים כדי לבטל נישואין.

"זוגיות מלאה בסודות" אביגיל קובארי ואביב אלוש בסדרה

בחייו הפרטיים דמותו של מוראד היא רב ממוצא ספרדי שנשוי לאשכנזייה מיוחסת בשם חנה (אביגיל קובארי), בתו של אב בית הדין הרב אהרון שפירא (נתן דטנר), שגם מסדר למוראד את תפקיד חלומותיו ברבנות. למרות ניסיונותיהם הרבים, ואף שאין לכך סיבה רפואית, כבר ארבע שנים שחנה ויוסף לא מצליחים להביא ילד לעולם. עם הזמן מגלה יוסף כי אשתו מסתירה ממנו סודות. הוא הופך להיות בלש בביתו, עוקב אחריה, והתגליות שלו מטילות צל כבד על הזוגיות שלהם. "נושא העגינות הוא 'באג' במעמד האישה", אומר מדמוני, "זה הדבר אולי הכי בעייתי בנושא השוויון בעולם הדתי, יש פה תיקון שצריך להיעשות".

"הקב"ה לא סוציאליסט"

"מתיר עגונות" נפתחת בסצנה שכאילו לקוחה מדרמת מתח: הרב מוראד מצליח להוציא גט מסוחר יהלומים עקשן במיוחד, בחדר במלון בחו"ל. הסצנה מבוססת על סיפור אמיתי של סוחר יהלומים שחתם על גט רק בגלל עסקה שרצה להשלים. "למדתי גם על מקרים של התרת נישואין בדיעבד כי הקייטרינג בחתונה לא היה כשר, הטבעת נקנתה על ידי האישה ואחד העדים לא היה ירא שמיים. לפעמים טוענת רבנית תעבור קריירה שלמה ולא יקרה לה כזה דבר. זה כלי גאוני להתיר נישואין בדיעבד. יש כלים כמו מקח טעות וכלים נוספים שיכולים לאפשר לנשים לצאת מהכלא שלהן".

על ייסוריהן של נשים עגונות למד מדמוני ממפגשים עם נציגות "יד לאישה", ארגון המסייע לעגונות ומסורבות גט. "פניתי דווקא לעמותה אורתודקסית ושמרנית באופן יחסי, שהרבנות משתפת איתה פעולה. הרגשתי שאני מבין את התמונה ברמה מאוזנת, שהרבנות כן עושה מאמצים להתחדש. אם לפני כמה שנים הרבנות לא ראתה את הנשים ממטר, היום זה השתנה, אבל באופן חלקי בלבד. יש עוד דרך לעשות. גם במסגרת ההלכה הכי קפדנית יש מה לעשות".

את דמותו של הרב יוסף מוראד ביסס מדמוני בין היתר על דמותו של הרב אליהו מימון, המכונה ברבנות "צייד הבעלים". הוא עוקב אחרי בעלים מעגנים ברחבי העולם, לומד את נקודת התורפה שלהם ועושה מאמצים כבירים כדי לשחרר את נשותיהם. את התפקיד הראשי נושא על כתפיו אביב אלוש, שנכנס בטבעיות לנעליו של הרב מוראד.

"דיינים הלכו לראות את הסרט 'גט' של רונית אלקבץ, וזה הוביל להבנה מסוימת ביחס לנשים בבתי הדין. אני חושב שגם הסדרה הזו יכולה לתת עוד דחיפה, עוד נדבך בשינוי שכבר מתחולל"

אלוש, שבשנים האחרונות עובר תהליך התחזקות בדת, משחק במדויק את הדמות הש"סניקית האאוטסיידרית במסדרונות הרבנות. "הייתה לאביב אמירה בתפקיד, הוא לא בא רק לשחק דמות. הוא הביא הרבה דברים מעצמו לרב יוסף, הטמיע אותו במקום ש"סניקי אמיתי. אני כתבתי דמות שהיא יותר מזפזפת בין העולמות, ואביב הפך אותו ליותר מיינסטרימי עם הצצות לעולם החילוני".

את התפקיד הנשי הראשי, חנה, אשתו של הרב, מגלמת אביגיל קובארי, שעשתה תהליך הפוך לזה של אלוש. היא גדלה במשפחה דתית ויצאה בשאלה. קובארי היא זוכת פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים לשנת 2018. "אביגיל היא פרפומרית, זמרת שלא למדה משחק. מצד אחד היא יודעת להופיע על במה, ומצד שני לא קלקלו אותה בבית ספר למשחק. יש לה את הביוגרפיה הדתית שעוזרת לה להבין את העולם הזה, והיא כמו זיקית. היא אדם לא פתור בעיניי, יש רגעים שבהם היא נראית לך בת 18 ואחרים שבהם היא נראית בת שלושים".

עם התקדמות הפרקים הופכת מערכת היחסים בין שתי הדמויות לסיפור המרכזי בסדרה. חנה מגיעה מבית חרדי אשכנזי אליטיסטי, ממשפחה חמה. במגזר החרדי שבו שידוך בין אשכנזייה לספרדי עדיין נחשב דבר חריג, הרב מוראד, שבא ממשפחה ספרדית מסורתית, לא מבין איך הוא קיבל כזה שידוך. הוא מספר לעצמו שזה בגלל שחנה היא חולת סכרת, אבל כאמור, לאט־לאט הוא מבין שיש עוד דברים שחנה מסתירה ומתחיל לחקור.

"בעולם החרדי, כדי שבחור מזרחי יתחתן עם בחורה אשכנזית צריך להיות פער מעמדי לטובתו. שהוא גדול בתורה ושלה יש איזו בעיה. דברים שכאילו נעלמו בחברה החילונית מתקיימים עדיין בחברה החרדית באופן בוטה

"גדלתי בשכונה חרדית, וככה זה עובד", אומר מדמוני. "בחברה החרדית המסורתית רק בחורה חרדית עם 'פגם' תתחתן עם מזרחי. כדי שבחור מזרחי יתחתן עם בחורה אשכנזית צריך להיות פער מעמדי לטובתו. שהוא גדול בתורה ולה יש איזו בעיה. החברה החרדית היא תמיד מקום מעניין לנבור בו, דברים שכאילו נעלמו בחברה החילונית מתקיימים בה עדיין באופן בוטה. קחי למשל את הסדרה 'אוטונומיות'. בנו שם חברה חרדית שמורכבת רק מאשכנזים. למה? כי הם לא סופרים את החברה המזרחית. למה הרב עובדיה יוסף 'תפס' בכל זאת במגזר? כי אי אפשר היה שלא לספור אותו. הוא היה ענק בתורה, באישיות שלו ובידע שלו. הוא היה אגב אחד המקלים הגדולים בנושא הזה וניסה להתחשב בנשים עגונות. קראתי הרבה פסקים שלו בנושא, ורואים את החיכוכים שלו עם הדיינים האשכנזים. איך הם קוראים להחמיר והוא להקל".

העיסוק בעגונות הוא בעיני מדמוני מטפורה למעמד האישה בעולם הדתי באופן כללי. "אם יש סוגיה שעכשיו יכולה לזעזע את העולם הדתי זה מעמד האישה. זה עומד על השולחן היום, ואני לא חושב שמה שהיה עד עכשיו ימשיך להיות. אם בשנות השמונים להיות טוענת רבנית היה משהו יוצא דופן, היום זה דבר רגיל לחלוטין. אני מאמין שבתוך העולם האורתודוקסי לא רחוק היום שבו אישה תוכל להיות פוסקת הלכה. אני לא קורא לזה אפילו מהפכה שוויונית. כי כל אדם שונה מרעהו, הקב"ה לא היה סוציאליסט. הוא חילק דברים בצורה שונה בין נשים לגברים. אבל יהיה תהליך ומעמד האישה גם מבחינה הלכתית ישתנה. מה שההורים שלנו חוו ומה שהילדים שלנו יחוו יהיו עולמות שונים".

אתה מאמין שהסדרה שלך יכולה לחולל שינוי ביחס לעגונות מבחינת בתי הדין?
"אני מאמין שיכול להיות שינוי. דיינים הלכו לראות את הסרט 'גט' של רונית אלקבץ, וזה הוביל להבנה מסוימת ביחס לנשים בבתי הדין. אני חושב שגם הסדרה הזו יכולה לתת עוד דחיפה, עוד נדבך בשינוי שכבר מתחולל".

קולנוע, לב

הוא בן 52, נולד בשכונת הבוכרים. כמעט לכל יצירותיו נגיעה בעולם הדתי שממנו הגיע – למשל "מקום בגן עדן" או "כיפת ברזל". הוא גם ערך את התסריט של "סרוגים" ושל "שטיסל". הפרמיירה העולמית לסרטו האחרון "גאולה", שמספר על זמר רוק חוזר בתשובה, הייתה בתחרות הרשמית של פסטיבל קרלובי וארי, והשחקן משה פולקנפליק קטף בו את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר. משם המשיך הסרט לפסטיבלים נוספים – טורונטו ופאלם ספרינגס.

"גאולה" הצליח בחו"ל אף על פי שהוא סרט עם לא מעט ניואנסים מקומיים, והמרכזי שבהם הוא חזרה בתשובה. "אני בונה את התסריט ברבדים, ואולי בעולם לא מבינים במאה אחוז מה זה לחזור בתשובה, אבל כן מבינים מה זה יחסי החברות שמוצגים בסרט", אומר מדמוני. "זה סיפור על כוכב רוק שנכשל והפך להיות עובד בסופר, עד שהבת שלו חלתה והוא הבין שצריך לעשות משהו. זה סיפור מז'אנר הקאמבקים, ומעבר לזה יש שם דברים שבכל מקום יבינו –
הורות, חברות, הקרבה. התרגום לאנגלית קצת שונה מהמקור, אבל בסופו של דבר אין ספק שבבית מבינים את הסיפור הזה הכי טוב. בירושלים הסרט הזה החזיק מעמד הכי הרבה זמן".

בחודש שעבר זכה מדמוני בפרס שר החינוך ליוצרים בתרבות יהודית בתחום הקולנוע ע"ש אורי אורבך. למרות שזכה בלא מעט פרסים בעבר, הפעם הפרס מצא אותו נרגש. "מה שיפה בפרס הזה שאני שואל את עצמי עם השנים מי הקהל שלי, וזאת הופכת להיות עם השנים שאלה יותר ויותר חשובה. בשנים האחרונות אני מגלה שהקהל שלי הוא בחלקו הגדול מסורתי או דתי, חוזרים בתשובה. זה שם איזו חותמת שאני שייך לעולם הזה, יותר מהעולם שנקרא לו כללי".

להציג בישראל מרגש אותי יותר, אבל אם אתה רוצה להיות גדול אתה חייב להציג בחו"ל. ככה מקבלים הערכה ולפעמים תמיכה כלכלית ופרסים כספיים. לצערי יש שטנה מיוחדת ליוצרי קולנוע שפניהם לחו"ל, אבל העולם הולך ונהיה קטן"

ואתה לא מרגיש שבמובן מסוים זה מצמצם אותך לנישה קטנה יותר?
"לפני עשרים שנה אולי הייתי מתבאס מזה, אבל אי אפשר להתעלם ממה שהלב שלך מרגיש. ישבתי בהקרנה של 'גאולה' בירושלים עם כל סוגי הדתיים, חוזרים בתשובה, אנגלוסקסים. אתה מרגיש את האווירה וזה מרגש אותך יותר מאשר לצפות בסרט בקולנוע לב. אולי לפני עשרים שנה הייתי אומר לעצמי 'נו טוב, זה פרס של הרב רפי', אבל כשהבנתי איפה אני נמצא זה ריגש אותי. זכיתי בעבר בפרס של משרד התרבות, ואז התרגשתי פחות, כי זה פרס יותר כללי. הספציפיות הזו של פרס לתרבות יהודית ריגשה אותי".

מדמוני, מצידו, ריגש את הקהל בטקס הפרס כשבחר להודות לאמו מעל הבמה בתיאטרון ירושלים ואף ביקש ממנה לקום כדי שיראו אותה. המחווה של הבן כלפי אמו זכתה לתשואות רמות.

את המשפחה שגדל בה הוא מגדיר "דתיים של פעם". "בחברה המזרחית לא היה הבדל כמעט בין חילוני לדתי", הוא אומר. כדוגמה הוא מספר על אביו שהקפיד ללכת לבית הכנסת, ובשכונה הלך עם כיפה. "הוא היה עובד מדינה, ופתאום אני קולט שכשהוא הולך לעבודה הוא הולך בלי כיפה. בתור ילד זה משהו שקצת מערער אותך, וזה לא בא ממקום של פחות דתי או יותר דתי. הימים ימי שנות השבעים, אדם דתי עם כיפה במשרד ממשלתי, זה משהו שיכול לפגוע לו בקידום". אביו, ברוך, הוא בנו של הרב יוסף מדמוני, רבה של הקהילה היהודית בסילוואן (כפר השילוח) עד לגירושה ב־1939, ונכדו של הרב סעדיה מדמוני, מנהיג הגל השני בעליית "אעלה בתמר". בגיל 16 עזב אביו את הבית, ברח לקיבוץ והפך לקומוניסט. אחר כך חזר לעולם הדתי. כילד חובש כיפה מדמוני לא היה מודע להיסטוריה של אביו, וגילה אותה רק סמוך למותו. "בדיעבד הבנתי שמשהו מהכפילות הזאת התקיים בבית".

לעולם הקולנוע נחשף בכיתה י', כשרצה ללכת עם חבר לסרט מסוים, וגילה שהוא מוצג בסינמטק. "הגענו לשם, ולא ידעתי שיש מקום כזה בכלל. זה היה סרט שונה ממה שהייתי רגיל אליו, סרט צרפתי, מצאתי אותו מעניין מאוד. ואז הבנתי שיש סרטים מסוג אחר והם מוקרנים במקום הזה. עשיתי מינוי לסינמטק, ראיתי את כל הסרטים, והבנתי שזה הדבר שאני הכי אוהב".

הייתה לאביב אלוש אמירה בתפקיד, הוא לא בא רק לשחק דמות. הוא הביא הרבה דברים מעצמו לרב יוסף, הטמיע אותו במקום ש"סניקי אמיתי. אני כתבתי דמות שהיא יותר מזפזפת בין העולמות, ואביב הפך אותו ליותר מיינסטרימי"

עם סיום שירותו הצבאי נרשם לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, אבל אז הגיעו שמועות על כך שמסלול הקולנוע של "בית צבי" עומד להיפתח מחדש בירושלים. "קיבלתי כתובת של המשרד שלהם והלכתי לשם בתמימות, שאלתי את המזכירה: 'תגידי, זה יהיה בית ספר טוב?' והיא ענתה לי 'בטח, זה יהיה הכי טוב', כי מה היא כבר תגיד לי". הוא ביטל את לימודיו בתל־אביב והחל ללמוד ב"בית צבי הירושלמי", שהיה למעשה המחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל. "בדיעבד המזכירה לא שיקרה", הוא אומר בחיוך. "אבל זה לא שהיא באמת ידעה שזה הולך להיות המקום הכי טוב. היום כל הקירות שם מלאים בתעודות, אז היו קירות ריקים עם חוטי חשמל בולטים בחוץ, היה בזה משהו לא מחייב. היום עצם הכניסה למקום מחייבת". בבית הספר הכיר את דוד אופק, שעם השנים הפך לשותף לחלק גדול מיצירותיו.

לא נער פוסטר

כמו ביצירות קודמות של מדמוני, "בת ים – ניו יורק", "שלושים ש"ח לשעה" ו"מקום בגן עדן", גם ב"מתיר עגונות" ניתן מקום בולט ליחסים מורכבים בחברה הישראלית וכאן ספציפית אשכנזים־מזרחים. "אני לא בא ממקום של אנטי לאשכנזים. אפילו ב'בת ים – ניו יורק' אין מילה רעה על אשכנזים. זו משפחה ספרדית סגורה. אני לא משייך את עצמי לז'אנר של 'דפקו אותי'. זה לא מקום טוב, גם אם הייתה הדרה זה לא מה שמעניין אותי. כן מעניין אותי כיוצר כל מקום שיש בו חיכוך, גם אם זה אשכנזים־מזרחים. ב'30 ש"ח לשעה' יש חיכוך בין המעמד הגבוה לנמוך ובין נשים לגברים. היצירות שלי עוסקות הרבה פעמים במקום המוחלש מול החזק – עניים־עשירים, נשים־גברים ומזרחים־אשכנזים".

לדבריו, אחרי שיצר את "בת ים – ניו יורק" הוא קיבל פניות פוליטיות מצד ארגונים מזרחיים. "הקשת המזרחית ניסו לעשות ממני נער פוסטר. אמרתי להם: 'אני לא מזדהה איתכם'. לא הזדהיתי עם המקום של 'נעשה לי עוול'. זה לא הבסיס לא של 'בת ים – ניו יורק', אני רואה הרבה מזרחים שהופכים את הדברים קרדום לחפור בו. זה לא הסיפור. אני בא ממקום של תיקון. יש מקומות מקולקלים, יש דברים שליליים, אבל אני לא יכול לראות שהדברים הופכים לשנאה, שאנשים אומרים 'אני לא סובל אשכנזים', או 'אני לא סובל מזרחים'".

תפקיד קטן בסדרה, תפקיד גדול במציאות

ובכל זאת, "בת ים – ניו יורק" פתחה לו כל מיני דלתות. הדבר הכי טוב שיצא לו ממנה היא רעייתו, השחקנית רותי בורנשטיין. בורנשטיין הגיעה לאודישן לסדרה לתפקיד האחות המתגוררת בניו־יורק. היא עשתה אודישן מעולה, אבל כשנשאלה איך האנגלית שלה, ענתה בתמימות וביושר "לא משהו". כדי לפצות אותה בחרו מדמוני ואופק לתת לה תפקיד אחר וקטן בסדרה. היום הם מתגוררים בתל־אביב והורים לשתי בנות. "למרות ששנינו אנשים בתחום הבמה והיצירה, אנחנו משתדלים לקיים בית עם יציבות. אם יש משהו שחשוב לי זה להקפיד לקחת את הבנות לחוגים".

ההצלחה בעולם אמנם משמחת את מדמוני, אבל הוא לא בהכרח מתרגש ממנה. "להציג בישראל מרגש אותי יותר, אבל אם אתה רוצה להיות גדול אתה חייב להציג בחו"ל. מקבלים הערכה ולפעמים תמיכה כלכלית ופרסים כספיים. לצערי יש שטנה מיוחדת ליוצרי קולנוע שפניהם לחו"ל, אבל חייבים לעשות את זה. העולם הולך ונהיה קטן".

כשאתה מדבר על שטנה, אתה רומז ל"הנערים", שהניסיון שלה אולי למצוא חן בעיני דעת הקהל העולמי התקבל בביקורת?
"את יודעת לאן אני ממשיך מכאן? קבעתי עם שחקנית בסופר לצלם שוט של יד כמעט נוגעת ביד. זה חשוב לי לסדרה, אני מרגיש שבלי זה זה לא יעבוד. כולנו בעצם הולכים לצלם ביום חופשי ובלי תגמול, כי זה חשוב לי. אני אדם בן חמישים פלוס, ויש מצב שיזרקו אותי מהסופר. אז כן. אני מסיר את הכובע בפני אנשים שמצליחים לעקוף את זה בגלל שיש להם תקציב כי הסדרות שלהם מצליחות בחו"ל. כשאתה עושה סדרה שאתה יודע שהיא בינלאומית ואולי היא תציג בפסטיבל, ואולי היא תימכר, אז אתה לוקח פחות סיכונים".

"יוצר מתוך האמת שלו"

ובעיניך, כמי שהיה יו"ר איגוד התסריטאים, "הנערים", שמאמצת נרטיב מסוים, עשתה עוול באופן הצגת הדברים?
"תראי, חגי לוי המציא את הסדרה הזו. הוא הוסיף יוצר דתי וערבי (יוסף סידר ותאופיק אבו־ואיל בהתאמה, ר"ר) כדי להגיע ליצירה מורכבת יותר, אבל בסופו של דבר הוא היוצר המרכזי שלה, וחגי מאמין במה שהוא אומר. את זה אני יודע. האם תפיסת העולם שלו סובלת מראייה חד־צדדית? כן. כמו שתפיסת העולם של מתנחל היא חד־צדדית. האם הוא ויוצרים אחרים עושים את זה כדי להתחנף? 70 אחוז מהיוצרים עושים את זה מאמת, ו־30 אחוז קרדום לחפור בו. חגי, מהיכרותי איתו, הוא לא מאותם 30 אחוז".

בחו"ל יוצר כמוך מן הסתם חי חיי נוחות ונוסע במכונית יוקרה, שלך ממש לא עונה להגדרה הזו. בישראל יוצר בסדר גודל שלך מצליח לסגור את החודש?
"מצליח בקושי, אבל זה בסדר. הייתי שמח שישראל תקיים טוב יותר יוצרים. מצד שני אני מסתכל על זה גם ממקום שבו הקושי זה כלי. למה אירופה שוקעת מבחינה תרבותית? כי הסבסוד של האמנות שם כמעט מוחלט. ליוצר מתחיל אין רעב, הוא ישר מקבל מלגה ליצור. לא קיים הקושי הכלכלי אז אין דרייב. היום אני לומד להשתמש בלחץ הזה מחוסר תקציב לטובה".

אחרי מחשבה הוא מוסיף: "תראי, זה קצת צביעות מה שאני אומר, אנשים יגידו 'הוא עושה הרבה דברים, אז קל לו לדבר'. מה שאני כן יודע, זה שישראל היא מדינה קטנה ויש הרבה אנשים מוכשרים בתחום היצירה. כל החיכוכים האלו בין ערבים לישראלים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין מזרחים לאשכנזים, כל אלו מייצרים סיפורים. יש הרבה אנשים שרוצים לספר את הסיפור שלהם. בגרמניה, מדינה של 80 מיליון איש, יש אותו מספר של בוגרי בתי ספר לקולנוע כמו בישראל. אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה להכיל כמות כזו של כישרון, ולכן לא כולם מצליחים לעבוד בתחום ולהתפרנס.

"אני מבין עד כמה המזל והתזמון הנכון הם גורמים שיכולים להבדיל בין הצלחה לחוסר הצלחה. כשאני ודוד יצאנו מסם שפיגל – בום, הוקם ערוץ 2 והתעשייה הכפילה את עצמה. פתאום הייתה אפשרות ליצור את 'בת ים – ניו יורק' שהייתה הסדרה השנייה בערוץ 2 אחרי רמת אביב ג'. היה לנו התזמון הנכון. אני מקווה שימשיך להיות לי תמיד העיתוי המתאים להמשיך ליצור".