אחת הסוגיות החמקמקות ביותר בספרות היא כתיבה מתוך נקודת מבט של נערים או ילדים. זה לעולם לא יכול ממש להיות אותנטי עד תומו, כי תמיד ישנו מספר שמתווך את המתרחש, ולא פעם נקודת המבט הבוגרת כמו מאיינת את נקודת המבט הילדית. למשל, במספר סיפורים קצרים של אתגר קרת אפשר להרגיש את המבוגר הציניקן והבדחן שמתגנב לתוך תודעת הילד המוביל את הסיפור דרך תודעתו. מנגד, זרם תודעה של ילד או ילדה על כל זיגזוגיו, שיגיונותיו והורמוניו המשתוללים ייצור טקסט בעייתי. ככל שהילד הוא ישות רגשית בלתי בשלה עדיין, כך הטקסט גם יהיה בהתאם.
למשל, אקסיומה היא שג'יי די סלינג'ר ידע לתאר מחשבות והתנהלויות של ילדים בצורה יוצאת דופן, אבל רוב תיאוריו החזקים היו תמיד בתוך קונטקסט ספרותי מתאים, כלומר שזורים בתוך דיאלוגים, כמו למשל סיביל ב"יום מושלם לדגי בננה". הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" כבר היה נער כמעט בשל. כך או כך, תמיד ישנו מבחן האינטואיציה של הקורא. אנחנו בדרך כלל יודעים לזהות אינסטינקטיבית מתי מדבר אלינו קול אותנטי של ילד, וכשזה קורה אנו מקבלים מהספרות משהו מיוחד – פלח תפוז מתוק של תודעה שכמעט שכחנו.
מתוך "12 סיפורים" של ויליאם פוקנר, אחד מענקי הספרות של המאה ה־20, ישנם רק שני סיפורים שכבר תורגמו לעברית בעבר: "ורד לאמילי" ו"אסם מבוער". עשרת האחרים זוכים לתרגום ראשון לעברית של רחל פן, והרושם הראשוני שמקבלים נוכח הסיפור הראשון הנפלא "שני חיילים" הוא בדיוק אותו רגע נדיר, בדיוק אותו פלח תפוז מתוק של תודעה ילדית. מסופר שם על ילד שאחיו הגדול מתגייס לצבא, והוא מסרב לקבל את העובדה שהוא עצמו צעיר מכדי לתרום למאמץ המלחמתי. כך, בניגוד למה שנאמר לו על ידי אחיו, למחרת עזיבתו הוא יוצא למסע לעבר ממפיס, נחוש בדעתו להדביק את אחיו ולממש את תוכניתו. על יכולותיו של פוקנר כסופר כבר נכתב לא מעט, על האופן שבו תיאר בצורה חודרת את הדרום השותת של אמריקה, על הפואטיקה המיוחדת שלו שבשוך הזמן קוטלגה תחת "סופרי זרם התודעה" יחד עם ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף וסמואל בקט ועוד; אבל כאן, בסיפור הכביר הזה, הוא מוכיח מעבר לכל ספק שלא רק הרומנים שלו צריכים להיחשב כספרות מופת, אלא גם חלק ניכר מסיפוריו הקצרים, ו"שני חיילים" בתוכם.
זה האופן שבו הוא ממגנט את הקורא בסקרנות, במין מתח וחשש, ויחד עם זאת כמעט כל דמות משנית בסיפור היא בעלת חשיבות ומוסיפה לו, ומתקבלת תחושה שכל דבר הוא טעון משמעות. אבל שוב זו בעיקר היכולת להגיח מתוך תודעת הילד, בעיקר אותה אותנטיות של קולו. וגם האופן שבו הוא רואה ולמעשה מבטל את ההיגיון הקר של המבוגרים, ובורא לעצמו מערכת היגיון חלופית ועקשנית, האלימות התמימה שמתפרצת ממנו כשהמציאות שלו משתבשת על ידי נציגים של עולם ההיגיון וקלות הדעת הקסומה והעצובה שבה הוא מתייחס לתחנות ולמנהלות של מסעו – כל אלו הופכים אותו לאחת מדמויות הילדים הגדולות, האותנטיות והמרשימות ביותר, והופכים את "שני חיילים" לסיפור מופתי. וזה כמובן רק שער הכניסה לספר.
מציאות נוטפת ריאליזם
אפשר למעשה לעבור סיפור אחר סיפור בספר, כי לכל אחד מהם משקל סגולי של רומן לפחות. למשל, "ניצחון על ההר", סיפור של חייל ששב ממלחמת האזרחים עם נושא כליו השחור. כל רצונם הוא לחזור הביתה, ומסעם ארוך מנשוא, כך שאין להם מנוס מלעצור בדרך בבתים מרוחקים, לישון באיזה אסם, ואם יתמזל מזלם לאכול ארוחה הגונה ולרחוץ עצמם בגיגית וזרנוק. אבל אתה לא מופיע על סף דלתה של משפחה מסוכסכת וטעונה עם משרת שחור. הנוכחות שלהם שם מערערת את כל ההוויה ומחצינה את כל מערכות העצבים של הדמויות. כמובן, היא חושפת את הגזענות האינהרנטית של תקופת העבדות, שאמנם הסתיימה רשמית בסיום המלחמה, אבל רק רשמית. האופן שבו בא לידי ביטוי יחס המשפחה למשרת, דיאלוגית ועלילתית, גורם להבין למה טוני מוריסון ראתה בפוקנר את אביה הספרותי, אם כי אצל פוקנר, במיוחד בסיפור הזה, אין כמעט נוכחות של מספר, אלא רק פיסות מציאות נוטפות ריאליזם.
פוקנר לרגע לא מנסה לייפות, לייצר אג'נדה חברתית או ביקורת. הוא מביא את הדברים כמות שהם, עזים, צולפניים, אפילו גרוטסקיים לפרקים, ותמיד שם בפי הדמויות שלו רגעים דיבוריים מופלאים. כך הדמות של ודל אומרת למשרת: "אני חושב שהמזל שלי אזל. אני יודע שהוא שרד יותר מדי זמן. אני מפחד לגלות ששכחתי איך לפחד. אז אני לא יכול להסתכן. אני לא יכול להסתכן בלגלות שאבד לי הקשר עם האמת". והכישרון הפוקנרי המופלא ניכר גם באופן שבו הוא בוחר לסיים את הסיפור הזה. אם למשל בסיפור "שמש הערב" הוא משאיר את הסוף פעור לרווחה, באותה תחושת חרדה שמרחפת לכל אורכו, כאן הוא מחליט לכאורה "לשבור את הכלים" ומסיים אותו כמו טרגדיה שיקספירית מובחרת.
עוד סיפור ראוי לציון הוא "ספטמבר היבש". גם הוא מגרזן את הקורא בריאליזם חריף. מסופר בו על חבורת לבנים שהחליטה כי אדם שחור תקף אישה לבנה. הם לא מפנימים את ניסיונות השכנוע ההגיוניים לעילא של הספר המקומי, שטוען כי הוא מכיר היטב את אותו שחור ואין סיכוי שיעשה מעשה שכזה, וראוי שלפני שינקטו פעולה אלימה – זו שבוערת תחת ידיהם ללא כל קשר למציאות האובייקטיבית – שלפחות ייאותו לברר. "חתיכת אוהב כושים מחורבן", אחד מהם מטיח בו. דמותו של הספר בסיפור הזה היא יוצאת דופן. הוא נקרע בין חובה מוסרית בסיסית שמקננת בו לבין צורך הישרדותי, והבחירה שהוא בוחר, מצמיתה ככל שתהיה, היא בסופו של דבר הגיונית לכאורה. גם "ספטמבר היבש" מסתיים באופן מצמרר. לכאורה, הנסתר שם רב על הגלוי. אנחנו לא בדיוק יודעים מה התרחש, ותחושת המצוקה ואי הנוחות גוברת, כשאנו כקוראים יכולים להקיש רק שהתרחש דבר נורא. פוקנר חוסך אותו מאיתנו, אבל זה חיסכון שרק מעצים את גדולתו של הסיפור.
חוויה ספרותית מופלאה
הסיפורים מתחברים לשלם אנתולוגי ומתרחשים באותו אזור גיאוגרפי ואזור של זמן, אבל כל אחד מהם הוא עולם ייחודי ועוצמתי בפני עצמו, דומה וגם שונה. לטעמי, דווקא "ורד לאמילי", שאותו דחפו במהלך השנים לאי אילו מקראות לספרות, הוא הפחות מופתי בקובץ, אבל אני מתוודה כי ייתכן שזה נובע מעובדת היכרותנו המוקדמת. לא כך הוא "אסם מבוער" שגם הוא, כמו האחרים שצוינו, דרמטי, לופתני ומהפך קרביים. ילד נאלץ להתמודד עם אביו הפירומן הסדרתי, "וכשיתבגר עוד יותר, הוא עשוי לגלות את הסיבה האמיתית: שיסוד האש דיבר אל איזה מניע מרכזי עמוק בישותו של אביו, כפי שיסוד הפלדה או אבק השרפה דיברו אל אנשים אחרים, כנשק היחיד לשימור היושר, אחרת לא כדאי לנשום, ולפיכך יש להתייחס אליו בכבוד ולהשתמש בו בתבונה".
למעשה, וזה אולי הדבר הבולט בקובץ הזה, אין לפוקנר שום רגעים חלשים, וזו התובנה שמכה בך כשאתה מסיים לקרוא. כנראה שהדירוג הזה – חלש, חזק ומה שביניהם – הוא צורך אנושי בסיסי. כלומר, אותה נקודת מוצא עבור כל אנתולוגיה – תמיד לברור סיפורים חזקים יותר על פני אחרים – היא לאו דווקא נגזרת של אמת אובייקטיבית. ואולי זה הפחד להודות שקראת פשוט משהו מושלם. הטעם והרגש תמיד ילכו למקומות מסוימים על פני אחרים, אבל כשההיגיון מדביק אותם – האמת נחשפת במלוא תפארתה.
זו לא רק נקודת המבט הילדית, רגעי הכתיבה הנהדרים כמו "מתחת למזרח גדל הדימום החיוור של הירח. הוא התרומם מעל לרכס, מכסיף את האוויר, את האבק, כך שנדמה היה שהם נושמים, חיים, בתוך קערה של עופרת מותכת". אלה לא רק הדרמה, הטרגדיה, הדיאלוגים, המבנה, הסופים, אלא כולם יחד שהופכים את "12 סיפורים" – כמו גם את הקובץ "רד, משה וסיפורים אחרים" שיצא לפני שנים – לחוויה ספרותית מופלאה שככל שהיא טראגית ולופתת יותר כך היא יותר מרוממת את הנפש.
12 סיפורים, ויליאם פוקנר, מאנגלית: רחל פן, פן וידיעות ספרים, 2017, 272 עמ'
