"דרימרי" אוחזת בשתי כתובות, אחת בגבעת־שמואל ואחת בפתח־תקווה. הביסטרו־קונדיטוריה הזו שוכנת בדיוק על קו התפר שבין שתי ערים, אשר בשנים האחרונות התרחבו בתנופת בנייה מסחררת, עד שנפגשו. המיקום הזה סמלי במיוחד, כי המושג "גב"ש פינת פ"ת" לוכד בתוכו את תמצית הבורגנות הדתית של גוש דן. זו שמקדשת את תרבות הפנאי שלה, שיודעת להעריך אוכל מוקפד, שמורגלת בסטנדרטים אירופיים. כל מה שדרימרי חרתה על דגלה.
דרימרי היא אכן קפיצת מדרגה אזורית. 13 שנים חלפו מאז ש"קפה נטו" (אשר סגרה שעריה בשנה האחרונה, למרבה הצער) תקעה יתד ראשון ברחוב הסיבים והביאה את בשורת הרשתות הכשרות אל הסביבה. כיום תמצאו בה נציגות כמעט לכל רשת שמכבדתֶ את עצמה: רולדין, בליקר, גרג, לנדוור וקפה קפה, וכולן עובדות יפה. אבל עם כל הכבוד לפסי ייצור המוניים, העם – או לפחות החתך הסוציו־אקונומי הגבוה שלו – מעדיף את המזון שלו טרי, בעבודת יד ועם ויטרינות עמוסות מאפים עם שמות כמו "סנט הונורה" ו"קווין אמאן", שמזכירים לו את הקפיצה האחרונה לפריז. והוא גם מתגמל את דרימרי בחזרה. המקום עמוס בוקר וערב, שלא לדבר על ימי שישי, או אז קשה עד בלתי אפשרי להשיג שם שולחן.
דרימרי, כשמה כן היא, נולדה מתוך חלום. עידן מימון, שף קונדיטור מוערך (וגם תושב פתח־תקווה) שניהל את הקונדיטוריות הנחשבות של טוטו וקלארו, ביקש להביא את תל־אביב לסברביה. כבר יצא לנו לבקר בדרימרי בעבר והיא אכן הייתה כל זה, אבל דווקא בביקור הנוכחי, משהו לא עבד כמו שצריך.
זה התחיל עם "בורקס פינוקים" שהגיע פשוט קר ויבש, וכל הפינוקים שבעולם – להלן: חלומי, אבוקדו, ביצה, עגבנייה וחמוצים – לא הצליחו לסייע לו. יכול להיות שהבורקס הזה ראה שעות יפות יותר, אבל אם הוא מוצע גם בתפריט ערב, כדאי שיפתרו את סוגיית החימום. סלט הקיסר היה חביב, אבל לא מעבר לכך. הרוטב היה סתמי והזכיר יותר אלף האיים מאשר ווסטרשייר, שלא לדבר על הטאץ' האנשוביאי המפורסם שלא ממש הורגש פה. לפחות התנחמנו בביצה ובקרוטונים שהיו עשויים היטב.
בעיקריות נהנינו מעדנה מסוימת עם ריזוטו פטריות שהיה נפלא. הבנזוג סבר שהוא שומני מדי, אבל לטעמי אי אפשר להגזים בגבינה ובחמאה (בטח לא בחמאת פורצ'יני) כשמדובר בריזוטו. זה בדיוק הייעוד שלו בעולם – להיות עיסתי, שמנתי וחמים. מי שמעדיף את הגרגירים שלו אחד־אחד, יתכבד נא ויזמין אורז. בשלב זה הצטרף אל השולחן דג המוסר בקרסט, עליו לצערנו המליצה המלצרית בחום. הוא נח על קרם כרובית שהיה עדין וטעים, והבוקצ'וי המבושל נתן לו קונטרה. הבעיה הייתה המוסר עצמו, שלא היה מבושל עד הסוף, סבל מטעם לוואי משונה והיה פשוט "לא".
בקינוחים נרשם שיפור משמעותי, ואיזה כיף ששוכני הוויטרינה המהממת ומסחררת החושים לא רק יפים מבחוץ, אלא גם טעימים מבפנים. העובדה שמייסד המקום בא במקור מעולמות הקונדיטוריה בולטת – בחרנו שני קינוחים שונים מהותית ובשניהם ליקקנו את האצבעות.
הראשון היה "פררו רושה": מוס שוקולד חלב ולבן עטוף בשוקולד מריר מטומפרר, וכששוברים את הכדור מתגלה בפנים גם קרם אנגלז לוז נוזלי. כל העסק מוגש על פייטה פרלינה מרוסק – דמיינו קורנפלקס בשוקולד, אבל בגורמה. במילה אחת: יאמי.
טעים אף ממנו היה הברד פודינג, חולשה ידועה שלי. אוהבים לכנות אותו "קינוח שאריות" כי במקומות רבים מכינים אותו מחלות, בריושים וקרואסונים יבשים שנותרו מאחור, אך בעיניי זה דווקא המקום האולטימטיבי שבו אוכל פוגש קיימות (שלא לדבר על תסביך שואה) ויוצר קסמים. וכאן בהחלט יצרו את הקסם. בסיס פחמימתי, נימוח ומנחם – צ'ק, פודינג מתוק שידביק הכול ביחד – צ'ק, פירות יער שיזרקו קצת חמצוציות וייתנו למנה אדג' – צ'ק, גלידת שמנת חמוצה (עשויה במקום כמובן) שתחתום עם השילוב המנצח של חם־קר – צ'ק. מה עוד נבקש ממך, קינוח?
אגב, מעניין שגם מבחינה עיצובית, במקום יש אווירה של בייקרי יותר מאשר מסעדה (ולייק על שולחנות שיש הקררה). למרות הסיום המתוק, אי אפשר לומר שלא התבאסנו מהביקור. במיוחד כי זכרנו שיש כאן מטבח שיודע להוציא מנות נכונות ומדויקות. שמירה על רמה גבוהה לאורך זמן אינה עניין של מה בכך, מדובר באחד האתגרים הכי קשים שעומדים בפני בית אוכל. הצוות מתחלף או נשחק, האנרגיות יורדות. זה טבעי וזה קורה לא מעט, במיוחד כשהקופה ממשיכה לרשום כרגיל. לדרימרי יש הניסיון, הידע והיכולת לחזור לגדולתה, והלוואי שהיא תעשה זאת. זה מצריך בדק בית ומאמץ, אבל מי כמוהם יודע, לפעמים חלומות מתגשמים.
בקיצור: לא מה שחלמנו // אל תפספסו: ברד פודינג // בשולחן ליד: יושבי מגדלים
