מאז הכריז בסוף חודש יוני על פרישה מכדורגל, ברוך דגו מוצא את עצמו מתגעגע למשחק לא מעט. "יש רגעים שבא לי לחזור לשחק, וכשזה קורה אני הולך לשחק עם חברים בליגת הוותיקים. הרבה קבוצות נלחמות עליי שם עכשיו ואני שמח שאני עדיין מבוקש", הוא צוחק, "לאחרונה הבנתי שמאז ההחלטה קשה לי לראות כדורגל בטלוויזיה, כי זה עדיין כואב, אבל בשנים האחרונות הפציעות שמהן סבלתי גרמו לי להיעדר הרבה זמן, והבנתי שצריך לדעת לעצור ולעשות את הדברים בצורה חכמה. לא רציתי להגיע לשלב שבו לא אוכל להציג את היכולת שמצפים ממני בגלל המצב הפיזי, או שאסבול כל החיים מכאבים, והחלטתי לעצור".
האפשרות לתלות את הנעליים עמדה על הפרק במשך תקופה. "כמה חודשים טובים חשבתי על רעיון הפרישה, היו לי הרבה חששות ופחדים שאולי אתחרט אבל בסופו של דבר עשיתי את זה בלב שלם", מסביר דגו, בן 37 עם ותק של עשרים שנה בליגות הבכירות.
לצד הקושי, נראה שיש גם דברים שדגו נהנה מהם מאז שהחליט לסיים את הקריירה. "במשך שנים היה עליי הרבה מאוד לחץ, וירד ממני עכשיו משא כבד. אני גם נהנה מהעובדה שאני לא מחויב להתאמן בכל יום. פעמים רבות לאורך השנים המשכתי להתאמן גם עם כאבים, כי לא רציתי לתת למאמן תירוץ לא לתת לי לשחק".
אף על פי שתלה את נעליו, נשאר דגו נכון להיום קרוב מאוד לעולם הכדורגל לאחר שמונה בסוף יולי לעוזר מאמן מכבי שעריים מליגה א', לצידו של המאמן רון קופרלי. "ההבדל בין להיות שחקן ובין להיות מאמן הוא שמיים וארץ. שחקן צריך לדאוג לעצמו, לעבוד חזק ולהיות טוב. מאמן צריך להתעסק עם 25 שחקנים ולדאוג שהדברים מסביב יעבדו כמו שצריך. זה לא פשוט, אבל אני אוהב את התחום הזה ונמצא בתהליך של למידה. כיף לי להיות ליד המשחק ולפעמים אני מתאמן עם השחקנים כדי לשמור על כושר. מעבר לכך אני גם פרשן של ליגת העל לנוער, יש לי בית ספר לכדורגל שאני מנהל בחבל יבנה, ובעזרת חברים אני לומד עכשיו את תחום היזמות והבנייה. מאז שהייתי ילד ידעתי שזה תחום שאשמח להיכנס אליו יום אחד, ואני רוצה לדעת כמה שיותר לפני שאני מתחיל להשקיע".
כמו זכייה בלוטו
דגו, ששיחק בתפקיד קשר התקפי, היה פורץ דרך בספורט המקומי כשהפך לכדורגלן הישראלי הראשון ממוצא אתיופי שהצליח להגיע לרמות הגבוהות. הוא נולד באדיס־אבבה, שם התגורר עם הוריו, שלושת אחיו ואחותו. "הילדות שלי זכורה לי כמשהו רגיל וטוב. בשלב מסוים גייסו את אבא שלי לצבא, הוא שיחק באחת מקבוצות הכדורגל ולקח אותי לראות משחקים, וזה כנראה מה שהכניס אותי לעניין. מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי כדורגל בשכונה, הלכתי עם הכדור לכל מקום והוא היה החבר הכי טוב שלי". כשהיה בן שמונה החליטו הוריו של דגו לעלות לישראל. "התחילה מלחמה והיה בלגן גדול. אני זוכר שההורים שלנו פתאום עטפו אותנו ולקחו אותנו למטוס שטס לארץ ישראל. לא הכרתי כלום ושאלתי הרבה שאלות. הסבירו לנו שזו המדינה שלנו, של היהודים, ושתמיד רצינו להגיע לכאן".
עם הגעתה ארצה, נשלחה משפחת דגו למרכז קליטה בבאר־שבע, שם גם החל ללמוד עברית באולפן. "מהר מאוד התחלתי לשחק שם כדורגל בשכונה. זה היה מפלט בשבילי וגם דרך מצוינת להשתלב, כי שיחקתי טוב וכולם רצו אותי ובחרו אותי לקבוצות שלהם. זה עזר לי מבחינה חברתית". מי שהתקשו יותר להתאקלם בארץ היו הוריו. "לילדים תמיד קל יותר בסיטואציה כזאת. ההורים שלי הגיעו לארץ בגיל מבוגר, כשהם משאירים את כל מה שהיה להם מאחור, ואפשר היה לראות על הפנים שלהם את הקושי להתחיל את החיים מחדש. זה לא היה פשוט, אבל הם אנשים מיוחדים שנלחמו ועבדו קשה כדי שאף פעם לא יחסר לנו דבר, ולאט־לאט ובסבלנות המצב השתפר".
כחלק מההתמודדות סבלה המשפחה בשנים הראשונות מקשיים כלכליים. "היו ימים שבהם בכיתי כי בתור ילד רציתי דברים כמו אופניים או לאכול בחוץ וידענו שאין, פשוט אין. לא כעסתי או האשמתי את ההורים כי הבנתי את הקושי שלהם, ואם הם נתנו לי שקל או חמישה שקלים, הרגשתי כאילו קיבלתי מיליון דולר. המציאות הזאת ביגרה אותי מהר, וגם כי הייתי צריך לטפל באחים שלי ולדאוג לעצמי. באותן שנים גם לא יכולתי לשחק בקבוצה מסודרת, כי לא הייתה לי אפשרות לשלם כמה אלפי שקלים בשנה. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה הרבה פעמים ופשוט מתפלל, שמישהו יבוא ויחפש כישרונות בקבוצה ויגלה אותי. וזה בדיוק מה שקרה. שיחקנו שכונה מול שכונה ומאמן בשם רפי אלבז, שעד היום אני חושב שהוא היה המלאך השומר שלי, עבר שם עם אופניים, עצר לראות אותנו ואהב את מה שראה. הוא חיכה שאסיים, פנה אליי ולעוד חבר וביקש שנגיע למבחנים. הייתי מאושר, הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. רצתי להורים וסיפרתי להם. הם פחות התלהבו, אבל עדיין התרגשתי מאוד".
למחרת כבר התייצב דגו בן ה־12 למבחנים באשדוד. "הלכתי לשם ברגל עם חבר שלי, אבי. כשהגענו ראיתי שם עשרות ילדים וחשבתי כבר ללכת משם ולחזור לשחק בשכונה. למזלי אבי הזכיר לי שזה תמיד היה החלום שלי ובזכותו לא ויתרתי. עברתי את הבחינה, ובסיום האימון ביקשו ממני את הפרטים שלי ותמונת פספורט כדי לעשות לי כרטיס שחקן. רק אז נפל לי האסימון שהחלום שלי התגשם".
מהר מאוד הבינו בעירוני אשדוד איזה יהלום נפל להם לידיים. "למזלי היו לי מאמנים טובים, שחיבקו אותי ועזרו לי גם לפתח את הצד המנטלי, את הרצון לעבוד קשה וללמוד כל הזמן", הוא נזכר. "כשהייתי בן תשע, זמן קצר אחרי שהגעתי לישראל, ראיתי בטלוויזיה משחק של מכבי תל־אביב, עם סיריל מקנאקי (שחקן עבר מפורסם מקמרון, ד"מ) שרק הגיע, ואמרתי לעצמי שיום אחד אגיע לשחק בקבוצה הזו. זה הפך לחלום הכי גדול שלי. למרות כל הקשיים שחוויתי, עם בכי ודמעות והליכה של 45 דקות לכל כיוון לאימון בכל יום ובכל מזג אוויר, ידעתי שאצליח להתגבר על הכול. למדתי, עבדתי, התאמנתי, התמסרתי עם הכדור מול הקיר, שיפרתי דברים מבחינה טכנית ולא הפסקתי להאמין. זה מה שהפך אותי לשונה מילדים אחרים, שתמיד קיבלו את מה שהם רוצים. הקושי גרם לאמונה שלי להיות חזקה יותר כי נלחמתי על החלום שלי. משנה לשנה התקדמתי והתפתחתי מקצועית. הכדורגל גם הרחיק אותי מעבריינות ומסמים, עולמות שרבים בסביבה שלי נפלו אליהם".
בשנת 1997, כשהוא בן 16 וחצי בלבד, קיבל דגו את ההזדמנות הראשונה בקבוצה הבוגרת של עירוני אשדוד, שאוחדה שנתיים לאחר מכן עם הפועל המקומית. "זה יום שלא אשכח בחיים, הוא צרוב לי בלב ובנשמה", הוא נזכר בהתרגשות, "זה היה חלום ילדות שלי שהתגשם, לשחק בקבוצת בוגרים מקצוענית, וקיבלו אותי מסביב באהבה. אנשים הבינו שאני שחקן שצריך שיעטפו אותו בחום, ובעירוני אשדוד היו אנשים שנתנו לי את זה". מי שפרס את חסותו על דגו באותן שנים הוא דוד תשובה, שהיה מנהל בקבוצת הנערים שבה שיחק. "תשובה עזר לי להתפתח ולהצליח, וראיתי בו כמו אבא שני שלי. בשלב מסוים, באישור ההורים שלי כמובן, גם עברתי לגור אצלו. בשנים הראשונות הכול עבד טוב ויפה, השתפרתי והפכתי למקצוען, והוא החל לטפל גם בחוזים שלי. הטעות שלי, בעיקר מתמימות ומאמון עיוור בו, הייתה שנתתי לו לנהל את העניינים הכספיים שלי במאת האחוזים, ולא הייתי מעורב יותר בדברים. הוא עשה כמה טעויות ועם הזמן הבנתי את הדברים, עצרתי את זה והמשכתי הלאה. אנחנו עדיין בסוג של קשר היום ומדברים מדי פעם".
גזענות מבית
לקראת עונת 2000/01 הגשים דגו את חלומו הגדול. מכבי תל־אביב שילמה עבורו סכום שיא באותם ימים, 1.3 מיליון דולר, והוא עבר לשחק בשורותיה. "היה מאוד לא פשוט להגיע למועדון עם שחקנים כאלה, בחודש הראשון עוד לא קלטתי איפה אני נמצא, ולאט־לאט הדברים התחילו לחדור אליי", הוא משחזר. "במועדון גדול רוצים הצלחה מיידית, יש הרבה תקשורת, קהל ושחקנים מצוינים ברמה שלך. באשדוד ידעתי שאשחק ולא משנה מה יהיה; במכבי אין דבר כזה. שם יש שני שחקנים על כל תפקיד ואם לא תהיה טוב, תשב בצד. לקח לי קצת זמן להפנים את המציאות החדשה, ובמועדון עשו הכול כדי לעזור. השקיעו בי הרבה כסף והיה חשוב להם שאתאקלם כמו שצריך, ואחרי תקופה לא קלה הדברים החלו להתחבר".
דגו הפך לשחקן הרכב מרכזי אצל הצהובים. בעונה הראשונה הוא כבש צמד בחצי גמר גביע המדינה וסייע לקבוצה לזכות בתואר, שבו זכתה גם בעונה השנייה שלו במועדון. בעונה השלישית, 2002/03, כבש 14 שערים ובישל 12 אחרים, וסייע למועדון להחזיר את תואר האליפות אחרי שבע שנים. ברקע התפתחה דרמה סביב ספסולו של אבי נמני על ידי המאמן ניר קלינגר, צעד שהוביל לזעם בקרב רבים מאוהדי הקבוצה. לקראת סיום העונה שבר דגו את עצם השוקית ונאלץ להחמיץ את מחזורי הסיום, מה שלא מנע ממנו לזכות בתואר שחקן העונה.
בהכנות לעונה לאחר מכן, בשל מצב חברתי רעוע בקבוצה, החליט קלינגר לשחרר מהסגל את אבי נמני וטל בנין – מהלך שגרם שוב לכעס רב מצד הקהל, שחלקו החליט משום מה להוציא את זעמו על דגו הצעיר. "קלינגר היה מאמן שאהב אותי והאמין בי, וחלק מהקהל במכבי קישר את המהלכים שלו מול נמני אליי. הפכו אותי לפרויקט במטרה לפגוע בי. עברתי דברים מזעזעים בתקופה הזו; נהמו כלפיי, קיללו אותי ופשוט לא הבנתי איך אוהדים של הקבוצה שלי, שאני עושה הכול כדי לשמח אותם וגם מצליח, מתנהגים אליי ככה ועושים הכול כדי להפריע ולהזיק לי. במכבי תל־אביב ידעו על הדברים, ולצערי המועדון לא נלחם ולא התמודד עם זה כמו שהיה צריך. להפך, הם כופפו את הראש ונתנו לזה לקרות, ועד היום זה כואב לי כשאני חושב על זה".
בין השאר נתקל דגו בגילויי גזענות חמורים. "לאורך השנים נתקלתי ביחס גזעני, שכלל קריאות 'כושי' או נהמות, אבל זה תמיד הגיע מאוהדי קבוצות יריבות ועם זה ידעתי להתמודד. כשזה הגיע מאוהדי הקבוצה שלי, לא ידעתי מה לעשות עם זה. חשוב לי שיֵדעו שהיו גם אוהדים רבים אחרים, שתמכו, עזרו ופרגנו".
איזה קשר היה לך עם אבי נמני באותן שנים?
"כל עוד הוא היה במועדון היה לי איתו קשר רגיל של חבר לקבוצה באימונים. הטעות היחידה שלי הייתה שלא דיברתי על הדברים. בגלל התמימות והדרך שבה גידלו אותי, לא רציתי להיות מעורב. הכניסו אותי שם לסיפור שבכלל לא היה קשור אליי, והייתי צריך להיות חזק יותר".
את העונה החמישית שלו במדי מכבי פתח דגו בסערה, והוא הפך לכובש היחיד בקמפיין הבכורה של הצהובים בשלב הבתים של ליגת האלופות, עם ארבעה שערים נהדרים – כולל צמד מדהים מול אייאקס ההולנדית. "עד היום אני בטוח שבאותו זמן הגיעו למכבי הצעות בנוגע אליי מקבוצות באירופה, אבל ממה שאני מבין הם עשו הכול כדי שלא אעזוב. זו גם אשמתי, כי היה לי נוח במקום שהייתי בו. אני בטוח שאם הייתי נלחם יותר, הייתי יוצא החוצה הרבה יותר מוקדם. זו אחת האכזבות הגדולות שלי בקריירה, שלא שיחקתי בשנים האלה בליגה בכירה יותר באירופה".
בהמשך אותה עונה איבד דגו את מקומו בהרכב, ועל אף שחגג בסיומה זכייה בגביע שלישי, הבין שזמנו במועדון תם. "אין ספק שהשנים במכבי היו שנות השיא שלי בקריירה. הייתי על גג העולם עם אליפות, שלושה גביעים, ליגת האלופות ו־26 שערים ב־137 הופעות, אבל בשלב מסוים פשוט נשבר לי. לא יכולתי להיות שם. המועדון לא הגן עליי ולא היה לו חשוב שיהיה לי טוב. היו לי הצעות מכל הקבוצות הגדולות, אבל לא רצו לשחרר אותי ובסוף הסגלים שלהן נסגרו, ובמכבי אמרו שרוצים להשאיל אותי לקבוצה קטנה. בתחילת אותה עונה כיכבתי בליגת האלופות ולא היה שום סיכוי שאסכים לרצון שלהם, בטח כשסירבו להעביר אותי לקבוצות באירופה. באותו זמן הגיעה הצעה מהפועל תל־אביב, והודעתי למכבי שאם לא ישחררו אותי, פשוט אשב ביציע ולא אשחק כדורגל. הם לא רצו להפסיד כסף והסכימו לתת לי ללכת".
לא חששת לחצות את הכביש ליריבה העירונית הגדולה?
"ראיתי בהפועל מועדון גדול, מקום חם ואוהב שרצה אותי. לא עניין אותי אדום, צהוב או ירוק, לא עסקתי בזה בכלל. זה עניין לאוהדים. רציתי לעבור למועדון שמתאים ליכולות שלי. השחקנים, הצוות המקצועי, ההנהלה והאוהדים קיבלו אותי שם בצורה מדהימה עם הרבה אהבה, ובחיים לא אשכח להם את זה, כי בזכותם חזרתי לעצמי וליכולת הגבוהה שציפיתי מעצמי. היו לי שם יופי של עונות".
ירידה לצורך עלייה
בשלוש העונות שלו באדום, זכה דגו בעוד שני גביעי מדינה (חמישה בסך הכול בקריירה), והחטיא פנדל מכריע במשחק גמר נוסף. בעונת 2006/07 היה שותף מלא להעפלה היוקרתית של הקבוצה לשלב 32 האחרונות במסגרת גביע אופ"א, שם כבש שער בניצחון 1:2 על גלזגו ריינג'רס הסקוטית, שניצחה בגומלין והמשיכה הלאה. בסופו של דבר רשם 90 הופעות בקבוצה והבקיע במדיה 11 שערים.
לאחר שסיים את החוזה בהפועל תל־אביב, החלה עבורו תקופה של חמש עונות הרבה פחות טובות מבחינה מקצועית, כזו שהתאפיינה בנדודים רבים. הוא שיחק בנתניה, חזר הביתה לאשדוד, משם עבר לשתי תחנות בקפריסין, וחזר לארץ לרמת־השרון, שממנה עבר בתום עונה טובה למדי להפועל ראשון־לציון. "באותה תקופה התפרק כל העניין ביני ובין דוד תשובה ולקח לי הרבה זמן למצוא את האיזון מחדש בחיים. הייתי צריך להתחיל הכול מההתחלה. בפעם הראשונה בחיים התחלתי לבדוק וללמוד על כספים, ומצאתי את עצמי מתעסק בדברים אחרים שהרחיקו את הראש שלי מכדורגל. למרות כל זה היו לי גם עונות מצוינות, כמו עם רמת־השרון, איתה הגעתי לפלייאוף העליון שנה אחרי שעלתה ליגה".
במהלך עונת 2013/14 חתם דגו בהפועל אשקלון מהליגה הלאומית, איתה ירד לליגה א' ובחר להישאר בה, במה שהתברר כירידה לצורך עלייה. הוא חזר עם הקבוצה עונה לאחר מכן ללאומית, שם זכה איתה בגביע הטוטו והעפיל בחזרה לליגת העל. בעונת 2016/17 שותף ב־17 המשחקים האחרונים שלו בליגה הבכירה. "באשקלון הצלחתי למצוא מחדש את היציבות שלי, פרגנו לי שם מאוד ומצאתי את עצמי מחדש", הוא מנתח. "הרעיון לרדת לשחק בליגות נמוכות היה הדבר הכי קשה בשבילי, אבל באותה תקופה לא שיחקתי טוב וידעתי את זה. לא הייתי באשליות ולא שיקרתי לעצמי. עדיין ידעתי למה אני מסוגל, אבל המקום הלא נעים ולא מרוכז שהגעתי אליו בחיים הוביל אותי לשם.
"החלטתי ללכת על ההצעה ההיא בלי להתבייש. זה לא שהציעו משהו טוב יותר במקום אחר. העדפתי לא לשבת בבית, בטח בהתחשב בכך שבאותה תקופה הכרתי את אשתי והייתי צריך להתפרנס. לשמחתי הצלחתי להוכיח שאסור לוותר אף פעם, שצריך להמשיך בעשייה. עם כל הקושי המנטלי וכמה שלא רציתי להיות שם בהתחלה, בסופו של דבר זה חיזק אותי. הוכחתי שלא שכחתי לשחק כדורגל, ושגם מהמקום הכי נמוך שיש אפשר לחזור למעלה כמו גדול".
בסיום התקופה באשקלון, בחר דגו לרדת לליגה ב' ולהצטרף לקבוצת נעוריו, עירוני אשדוד, שהוקמה מחדש בידי אוהדים. הוא שיחק שם במשך שנתיים וסייע לקבוצה בעונה החולפת לעלות ליגה, לפני שהחליט לסיים את הקריירה. "זה פרויקט מדהים ותמיד אמרתי שאם הקבוצה תוקם מחדש, ארצה לשחק בה עונה או שתיים כדי לעזור. אני מודה לאל שהייתה לי האפשרות ללבוש שוב את חולצת הקבוצה שבה גדלתי. ויתרתי על הרבה כסף בשביל זה, היו לי הצעות מקבוצות בכירות יותר, אבל הייתי חייב את זה לעצמי והלכתי על זה באומץ, כדי שבעתיד לא תהיה לי תחושה חמוצה על כך שלא הגשמתי את המטרה הזו. אני מאושר שעשיתי את זה ובמובן מסוים זה גם הרגיע אותי".
עד כמה לדעתך שונה הכדורגל שלנו ברמות הגבוהות מהימים שבהם התחלת לשחק?
"ההבדל הגדול מהתקופה שבה התחלתי הוא שאז הגיעו אלינו זרים הרבה יותר טובים, בעיקר ממזרח אירופה, שניתן היה להחתים מבחינה כלכלית. הזרים האלה שדרגו מאוד את הרמה, בניגוד לחלק גדול מהזרים שמשחקים היום בארץ, שבתקופה שלי לא היו נכללים אפילו בסגל. הבדל נוסף הוא שפעם למאמנים היה יותר אומץ לתת לשחקן מוכשר לשחק בהרכב של קבוצה בוגרת, לא משנה באיזה גיל הוא. היום מאמנים מפחדים לקחת סיכונים. בתקופה שלי אף בעלים של קבוצה לא היה מעז לדבר עם מאמנים כמו דרור קשטן, אלי גוטמן וניר קלינגר, להגיד להם מי ישחק או לא ישחק ומה לעשות. היום כמעט ואין מאמנים כאלה, וההשפעה של בעלי הקבוצות השתנתה, מה שמוביל את המאמנים לחשוש יותר".
הפספוס הגדול
כשדגו נשאל מי בעיניו השחקנים והמאמנים הבולטים שעבד לצידם בקריירה, הוא לא מוכן להסתפק בשם אחד או שניים. "התרגשתי מאוד שזכיתי לשחק עם אלון חזן בעונת הפרישה שלו, עם עמיר תורג'מן, נאור גלילי, רודריגו גולדברג, טל בנין, אבי נמני, סלים טועמה, גילי ורמוט, יוסי אבוקסיס ועוד רבים אחרים שבורכתי לשחק איתם. מבחינת מאמנים, ניסים בכר היה הראשון שנתן לי הזדמנות, ניר לוין וניר קלינגר האמינו בי מאוד, והיו לי עונות מצוינות גם עם דרור קשטן ואלי גוטמן".
אתה חושב שיש משהו שיצליח להחליף את הריגוש שחווית כשחקן?
"הדבר היחיד שריגש אותי יותר והכניס לי אור בחיים אלו הילדים שלי. נולד לי ילד שלישי לפני חודשיים וזה אושר גדול. בחיים המקצועיים קשה לי להאמין שאמצא ריגוש גדול יותר מלהבקיע שער בליגת האלופות מול 40 אלף איש".
נקודה כואבת מבחינת דגו שקשורה בקריירת המשחק היא העובדה שרשם רק שתי הופעות בינלאומיות במדי נבחרת ישראל הבוגרת. "מבחינתי כל מה שקרה לי בנבחרת זה ביזיון אחד גדול. עד היום אני לא מבין איך אפילו כשהייתי שחקן העונה והצטיינתי בליגת האלופות לא הזמינו אותי לסגל, ואם הזמינו, כאילו עשו לי טובה ולא נתנו לי לשחק. עם עשר שנים בצמרת של הכדורגל שלנו הייתי צריך להיות היום עם 50 הופעות בינלאומיות, לא שתיים.
"התחושה שלי היא שהיו אז הרבה קומבינות, וזימנו אנשים כי היו חברים של המאמן. הרגשתי שהמאמנים לא פעלו באופן מקצועי נטו, והמון שחקנים לא בכושר שלא שיחקו בקבוצות שלהם עלו לפניי בנבחרת. זה פספוס וכאב גדול בשבילי, כי רציתי מאוד לייצג את המדינה בכבוד ולהצליח".
מי שהחל לבנות את שמו כמאמן בכדורגל הישראלי הוא אחיו הצעיר, מסאי דגו, שהפך השנה על הקווים בקריית־שמונה לראשון ממוצא אתיופי שמאמן קבוצה בליגת העל. "בעיניי הוא מאמן גאון שעובד קשה ורעב להצלחה, ויש לו עוד הרבה מה להוכיח. אני גאה בו ובטוח שהשמיים הם הגבול עבורו. אנחנו בקשר מצוין ואני מנסה לסייע לו בכל מה שאני יכול".
מה דעתך על הפריחה של כדורגלנים ממוצא אתיופי בישראל בשנים האחרונות?
"אני מאושר מהמגמה הזו ומקווה שהיא תימשך. המאמנים ובעלי הקבוצות מכירים היום בכישרון של השחקן האתיופי, נותנים לו יותר הזדמנויות וזה בא לידי ביטוי במגרש".
עד כמה אתה מחובר למחאה של קהילת יוצאי אתיופיה, שהגיעה לשיאה בקיץ?
"ברור שאני תומך בה, ויש הרבה דברים שצריכים להשתנות. הדור שנולד בארץ, בניגוד להורים שלנו, כבר לא מוכן לשתוק, ובצדק. יש רבים בקהילה שמתקשים למצוא עבודה או להיכנס למועדון על רקע גזעני, אלו דברים שצריכים להיעלם מהעולם והמדינה צריכה לעשות יותר בשביל זה. שונאים את היהודים בכל העולם, ולא יכול להיות שאצלנו בבית יקרו דברים כאלה. אנחנו מדינה אחת עם כל הצבעים, המינים והעדות".
על מה אתה חולם?
"לראות את הילדים שלי גדלים ומגשימים את החלומות שלהם. הבן שלי בן השלוש וחצי כבר מלהטט עם הכדור, ואני מחכה כבר להכניס אותו לחוג. אני רוצה להתפתח בתחום האימון ובעיקר בתחום העסקים, והכי חשוב שנהיה כולנו בריאים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"היום אני בחמש כי יש לי את כל מה שרציתי, שזה המשפחה. בתקופת הרווקוּת היה לי קשה לחזור מאימון לבית ריק עם ארבעה קירות, ואני בטוח שאם הייתי מכיר את אשתי בגיל 21 ולא 30, היו לנו היום שישה ילדים. אני נמצא במקום טוב, שמח ומודה לבורא עולם על הזכות להיות אבא. החברים תמיד אמרו לי שזה מה שיקרה, אבל לא האמנתי עד שחוויתי את זה בעצמי. זה האושר האמיתי והוא הכי יקר".
