"אני רוצה שיבינו את המחיר האמיתי של יציאה למלחמה"

אולם בית העם בעכו מתמלא אט־אט. עוד מעט יעלה על הבמה אסי צובל, אבל הפעם זה יהיה שונה. שונה לגמרי. הפעם לא מדובר בהופעה לילדים, הקהל שאליו התרגל כל כך בשנים האחרונות. הפעם זו לא הצגה קלילה ומבדרת, הז'אנר שבו הוא שוחה ושבאמצעותו הפך לכוכב במגזר הדתי־לאומי. הפעם הוא ניצב לבד על הבמה הקודרת, בהצגת יחיד שבה יחשוף את קרביו, את פחדיו, את חולשותיו. "חוזר הביתה" שמה, והיא מתארת את סיפורו של אסי צובל, נפגע פוסט־טראומה ממלחמת צוק איתן.

הוא נולד ב־1979 בקריית־אתא למשפחה דתית־לאומית קלאסית. אח אחד גדול ממנו, אח אחד קטן. כולם הלכו בעקבות האב ולמדו בישיבה התיכונית כפר־הרא"ה. בסיום לימודיו המשיך לישיבת ההסדר בשילה, והתגייס עם חבריו לשירות קרבי בנח"ל. לאורך כל השירות, כך הוא מעיד, לא היה אפילו קרוב למשהו שקשור לקרב. עשה קורס מ"כים, השתעשע ברעיון להיות קצין וירד ממנו במהירות, חזר לישיבה והתחתן עם שרון. לאחר שליחות קצרה בארה"ב חזרו בני הזוג ארצה, והוא החל ללמוד קולנוע בבית הספר לקולנוע "מעלה". די במקרה הגיע ל"ערוץ מאיר", ומאז הוא שם בתפקידי משחק וניהול שונים. בין לבין, ביצע שירות מילואים פעיל בגדוד קרבי, שום דבר שירמז על העלול לקרות בהמשך.

"שירתי בגדוד שהוצב בבקעה, באזור חמת גדר", הוא מספר, "'גבעת חלפון' נראָה סיירת ליד מה שהלך אצלנו. אבל אז הגדוד עבר השבחה מבורכת, והתחלנו לשרת בגזרות פעילות יותר. ועדיין, עד צוק איתן לא קרה שום אירוע שאפשר להכניס לרזומה המלחמתי. בצוק איתן אני כבר בן 35, עם ארבעה ילדים, מזקני הגדוד".

אישה וארבעה ילדים בבית, ואתה עומד להיכנס לעזה. מצב לא פשוט.

"יש הבדל מהותי, עצום, בין אדם בן 35 עם ארבעה ילדים שנכנס לעזה בעת לחימה אקטיבית, לבין בחור בן 19 שנכנס איתו יחד. לא שדמי סמוק יותר מדמו, חלילה, אבל יש יותר חיים שתלויים בי. באחת מהפסקות האש, רצו לשחרר חלק מאיתנו הביתה. הצעירים אמרו, שהנשואים יֵצאו. לא הסכמתי. לכל אחד יש קרובי משפחה, בואו נעשה הגרלה. אני לא רואה בשירות כאדם מבוגר יותר איזה עניין, אלא רק בזווית שבה יותר אנשים תלויים בו. פיזית, כלכלית. הדילמה הזו הייתה בגרסאות הראשונות של ההצגה אבל הורדנו אותה. כשאתה נכנס לעזה בגיל כזה עם קריירה כמו שלי – אם אני חוזר פצוע, שרוף, זה נגמר. מה אני אעשה אז? נכנסתי לעזה כשידעתי מפורשות שאני מסכן את הכול. חיים, קריירה, משפחה".

חשבת על אפשרות של פוסט־טראומה?

"לא. זה בכלל לא היה על הפרק. אחד המאפיינים של פוסט־טראומה הוא שלא רואים אותה בעיניים. כשאדם נשרף, רואים את זה. כשעפה לך היד, זה ברור מאוד. וחוסר הנראות הזה בא לידי ביטוי כואב במאבקים של פגועי נפש מול המערכת, כשהם צריכים כל הזמן להוכיח שאין להם אחות. אני בחרתי מראש שלא להיכנס למאבק הזה. לא ביקשתי אחוזי נכות, כלום. אנשים אומרים לי עד היום שאני פסיכי שהחלטתי כך, אבל אני שמח. אנשים נאלצים כל הזמן להיות בעמדת הנכה, לאחוז בדבר הזה. אני באתי במגמה שיותר חשוב לי לצאת מזה מאשר קצבת הנכות. לא רוצה לסחוב את זה איתי".

על הגיליוטינה

אבל בל נקדים את המאוחר. בימים שלפני צוק איתן, אנחנו עדיין עם אסי צובל ההוא, לפני הפוסט־טראומה. בהצגה מתואר התהליך באופן אמנותי, מרגש וכן – ואני מבקש ממנו לשחזר אותו בעל־פה. הכרוניקה כמו נזרקת ממנו, כשמדי פעם מפרה את השטף אנחה קטנה של כאב, כמעט בלתי מורגשת.

"התגייסנו ביום שישי, 17 ביולי. קבוצת הווטסאפ של הפלוגה החלה להתחמם יום קודם. התקשרתי לדודי המ"פ, והוא אומר לי 'תארוז, אבל אל תצא עד שתקבל את החייגן' (קריאה להתייצבות, א"ש). מתי נקבל אותו? בחמש בבוקר. כמובן, כל הלילה לא ישנתי. כמו לפני טיסה שאתה מפחד להפסיד. אף אחד בפלוגה לא ישן. בשבע בבוקר קיבלנו חייגן. רצו לתת לנו עוד שעתיים שינה. מצחיק. מי ישן בכלל. ביום שישי התגייסנו, והתחיילנו בבה"ד 1. עשינו אימונים בשבת, דבר חריג מאוד, שהוכיח שהעניין רציני. ביום ראשון נפרדנו מהתיקים ועלינו לאוטובוסים עם הפק"לים והמון נשק. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה נשק. קח עוד מחסנית, קח עוד כדורים, העיקר תיקח. לראשונה אי פעם היו לי רימוני רסס באפוד. אם מישהו היה נכנס בטעות באוטובוס שלנו, היינו עפים באוויר מכמויות חומר הנפץ. אחר כך כבר התרגלנו לישון כשמתחת לראש יש שני רימונים. הזיה. ידענו שהערב אנחנו אמורים להיכנס לעזה. בפועל, נכנסנו רק שבוע וקצת לאחר מכן.

"ביום חמישי הגענו לזיקים. פלוגה ב' נכנסה לשטח. אשכנזי, שאותו אני מזכיר בהצגה, נהרג. הוא היה מפלוגה אחרת, אבל היה ותיק כמוני והכרתי אותו בפנים. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשמילאנו מימיות בצאלים, לפני שעלינו לאוטובוס. שישי־שבת עשינו במפלסים. ביום ראשון שחררו חלק מאיתנו כי הייתה הפסקת אש, וביום שני הגיע תורי לצאת הביתה. אחרי שמונה שעות הוקפצנו חזרה. באותו לילה נכנסנו לעזה, סוף־סוף".

"זה אולי יישמע מוזר, אבל הדברים המלחמתיים היו בדיעבד בקטנה. מה שהיה קשה מאוד זה השיחות עם הבית. זה הדבר ששבר אותי. שם הרגשתי את הקונפליקט, הצורך לבחור בין הבית לשירות. בשיחות האלה ממש נפרדתי מהמשפחה. נתתי צוואה לילדים"

מה קרה בתוך הרצועה?

"הכניסה הראשונה הייתה לכמה שעות. נכנסנו ביום שלישי ב־12 בצהריים. בתוך נגמ"שים. באמצע יולי. חום פסיכי. התייבשתי לגמרי. המשימה שלנו הייתה לאבטח את עבודות חשיפת המנהרות. הולכים בדיונות עם שלושים קילו על הגב. הגעתי לראש דיונה וקיבלתי מכת חום. הרגשתי שאני בוער, ובתגובה פשוט העפתי מעליי את האפוד ואת המדים. לא יכולתי יותר. לקחו אותי אחורה ודחפו עירוי. באותו ערב יצאנו לשטח כינוס, ופצמרו אותנו (פצמ"ר – פצצת מרגמה, א"ש). למחרת שוב כניסה ויציאה, ושוב פצמור. אתה באמצע החולות, אין מחסה, רואה שובל של פצמ"ר שמתקרב אליך וכל מה שיש לך לעשות הוא להתפלל שלא יפגעו בך. למרות התחושות הקשות לא ויתרתי. הרגשתי מחויבות גם כי באותו זמן קיבלתי פק"ל חדש – טיל מטאדור נגד טנקים – והייתי היחיד בפלוגה שידע לתפעל אותו".

אתה יכול לשים את האצבע על הקש ששבר את גב הגמל, הרגע שהכניס אותך לשדה הפוסט־טראומה?

"זה אולי יישמע מוזר אבל כל הדברים האלה שתיארתי, המלחמתיים היו בדיעבד בקטנה. מה שבאמת היה קשה מאוד זה השיחות עם הבית. זה הדבר ששבר אותי. שם הרגשתי את הקונפליקט הערכי, הצורך לבחור בין הבית לשירות. בשיחות האלה ממש נפרדתי מהמשפחה. נתתי צוואה לילדים. הם לא ידעו את זה, אבל מבחינתי עשיתי איתם שיחה כזו שאם יקרה לי משהו, הם יוכלו להיזכר על מה הייתה השיחה האחרונה עם אבא".

אתה נותן שיחת צוואה, ואז מודיעים שהפלוגה שלכם בכלל לא נכנסת.

"זה יותר קשה נפשית מאשר להיכנס. כמו בסרטים שבהם שמים אדם על הגיליוטינה, מכינים את רגע הוצאתו להורג, וברגע האחרון מורידים. גמרת את הבנאדם. רבע שעה שיחה שלקח לי שלוש שנים לתקן. כמובן היו דברים אחרים שהצטברו. למשל, הוותיקים שעוזבים ואתה נשאר פתאום רק עם הצעירים. כל אחד מהסיבה שלו, בלי לשפוט. נשארנו מהוותיקים ארבעה־חמישה מתוך פלוגה של עשרות. התגייסנו כאמור בשישי בבוקר, עד יום ראשון הרוב המוחלט עזבו. בהצגה אני אומר בזעם: 'כל אחד והסיפור הדבילי שלו'".

נטישת קרב לטובת משפחה, בטח כשאתה לא חייל בסדיר, נשמעת כמו החלטה מאוד הגיונית ואנושית. מה בעצם גרם לך להישאר?

"אני חושב שאלה הערכים שגדלתי עליהם. באיזשהו שלב הבנתי שלא באמת הייתה לי בחירה. לא הייתי יכול לשאת את התחושה שהחבר'ה שלי בפנים ואני בבית. הייתי מתבייש. אבל זה בהחלט קונפליקט ערכי שהתייסרתי עליו, ושבסופו בחרתי את ערך המלחמה במקום המשפחה".

טיפול, עכשיו

עם תום המבצע, חזר אסי צובל הביתה. לרעייתו שרון ולארבעת ילדיהם. מהר מאוד התברר לו ששום דבר לא בסדר. "הרגשתי מנותק מהם", הוא משחזר, "לא הייתי מסוגל לשבת ליד הילדים ולאכול איתם ארוחת ערב. שרון שואלת אותי מה קורה, ואני אומר לה: 'את לא מבינה איפה הייתי'. היא תוהה: 'אבל אתה בבית. זה נגמר'. ואני אומר לה: 'זה לא רלוונטי'. זה נשמע מטומטם, אני יודע. אבל אתה תקוע. ואז הגיעו התפרצויות זעם, על דברים של מה בכך. התקפי חרדה. במצב כזה מאוד אופייני להתעלם מהסימפטומים ולא ללכת לטיפול. כי זה זמני, כי זה יעבור, כי ההתפרצויות קצרות. עד שמישהו בועט אותך. אני למזלי הבנתי לבד והלכתי לאבחון חודש אחרי שחזרתי. ואכן, אובחנתי בהצלחה כלוקה בפוסט־טראומה. רציתי לעבור טיפול בירושלים, ואמרו לי 'נתקשר אליך כשיהיה מקום'. כמה שבועות לאחר מכן, רגע לפני הצגת ילדים, הכול צף לי שוב ולא יכולתי לשחק. התקשרתי ואמרתי: 'אני צריך טיפול. עכשיו'. ואכן התחלתי טיפול".

"היו איתי מטופלים ממלחמת יום כיפור, שפתאום אחרי שני דורות הנכד התגייס והכול חזר. זה סרטן של הנפש, וכמו שסרטן צריך לתפוס מוקדם, גם כאן. שוב, סיכויי ההצלחה לא גבוהים, אבל הסיכוי עולה ככל שנתפוס את הדבר כמה שיותר מוקדם"

איך מטפלים היום בפוסט־טראומה?

"קודם ננסה להסביר במה מדובר. במצב רגיל, זורם למוח שלנו המון מידע כל הזמן. מכיוון שאין לו אפשרות להכיל את הכול, הוא מסנן החוצה את הרוב המוחלט. כשהמוח מבין שהוא בסכנת חיים, החלק הלימבי של המוח – האינסטינקט –

מתחיל לפעול, ובמצב הישרדותי. במצב כזה אין סינון, כי כל פיסת מידע חשובה להישרדות. המוח יכול להיכנס למצב הזה בשבריר שנייה, אבל לחזור מחירום לשגרה זה כבר הרבה יותר קשה. ואז, נותרים במוח מקטעים שלמים של מידע גולמי שלא עברו עיבוד ונותרו תקועים שם. הטריגר לציפה שלהם מחדש יכול להיות בערך כל דבר. זוהי פוסט־טראומה".

היא נגרמת מאירוע ספציפי או מהצטברות של אירועים?

"רצף, ואצל כל אחד יש רצף אחר. והכול מתנקז לרגע שבו חשבת שאתה הולך למות, וכל העולם המוכר והידוע מתפרק בדיעבד. אירועים שהתרחשו יוצרים את המסה הקריטית: מה אורזים למלחמה? לוקחים את הטלית או משאירים אותה בבית? הטלית שתחתיה התחתנתי. הכול הופך לסמלי. העובדה שיצאת מהבית בלי לדעת מתי תחזור –

חוסר ידיעה זו עמדה קשה מאוד שמתחילה רצף. והרצף הזה – יהיו אנשים שלא יחושו בו בכלל, ויהיו אנשים שיחוו אותו כפוסט־טראומה".

ועכשיו בעצם צריך לעבד את החומר שהצטבר ולא עבר עיבוד.

"נכון. אני טופלתי בשיטת EMDR, שעובדת על תנועות עיניים. יצירת קשרים חשמליים בין צד שמאל לימין של המוח, באופן שבפשטות יוצר עיסוי מוח פיזי. הייתי בטוח שזה לא יעבוד, אבל למזלי זה כן. העניין הוא שכשאתה מתחיל להוציא מוגלה, אתה לא באמת יודע מה יצא. בעקבות הטיפול נכנסתי לדיכאון עמוק, כולל מחשבות אובדניות והתקפי חרדה עזים. עצם הנגיעה בעניין פתחה תיבת פנדורה. שלחו אותי לפסיכיאטר לבדוק שזה לא קליני. רציתי טיפול 'נורמלי', כלומר כדורים, אבל הפסיכיאטר שכנע אותי שהטיפול שאני עובר הוא הנכון. חזרתי לטיפול, והמטפל שלי ממש הציל את חיי".

ומאז אתה בריא?

"זה קטע שייפיתי בהצגה. סבב הטיפולים הזה נגמר סביב 2016. אלא שכאשר בני החמישי נולד, נטע, הרגשתי שוב איום ונורא. גם חזרתי אז למילואים, וכל התמהיל הזה עשה לי מאוד לא טוב. התחלתי סבב טיפול נוסף שנמשך עוד שנה וחצי, הפעם עם מטפלת אחרת. אם נשווה זאת לעולם הפגיעות הפיזיות, אז הטיפול הראשון היה כדי לאחות את השבר, והשני פיזיותרפיה – לתקן את כל הפריפריה".

ומאז הטיפול השני, שהסתיים לפני שנה?

"אין לי שום תופעות של פוסט־טראומה מאז".

לא חלק מהטיפול

ההצגה בבית העם בעכו נמשכת. היא לא קלה, אבל מרתקת. בחשכת האולם ומזווית העין אני רואה גברים ונשים מוחים דמעה.

המגזר הדתי־לאומי הסתער על הצבא וממלא בו תפקידים משמעותיים. על פוסט־טראומה מדברים בו פחות.

"כל החברה הישראלית מאצ'ואיסטית לדעתי באותה מידה. ההצגה מראה גבריות אחרת. האם היו לי התלבטות או פחד מלהעלות אותה? לא. היה לי סוג של ביטחון שאנשים יֵדעו לקבל את המסר. אני בא מאהבה, לא מביקורת פוליטית ולא במחאה כלפי המערכת. אני חושב שצה"ל טיפל בי כמו שצריך. אנשים חייבים להבין את המשמעות, את המחיר העמוק של יציאה למלחמה. מה זה אומר לעמוד על הגדר בעזה, להיפרד מהמשפחה, למסור את הסלולרי ולהיכנס למקום שתהיה בו בסכנת חיים אמיתית. אנשים באמת לא חוזרים משם. הדבר הזה עמד לנגד עינינו וגבר על כל חשש, אם היה כזה. אני לא חושב שיש צופה אחד בהצגה שיגיד – 'עכשיו אני לא רוצה שהילדים שלי ייחשפו לתכנים שלו'".

בדיעבד, היית פועל אחרת?

"היום אני יכול להגיד שלא. בנקודת הזמן הזו. לאורך הטיפול, המטפל שלי אמר לי כמה פעמים שנראה לו שלא הייתי מוותר, עם כל הכאב, ואמרתי לו – לאט לך. הייתי מחזיר את העבר בשתי ידיים. היום, כשאני לא חי בתוך הפוסט־טראומה, אני יכול להגיד שהייתי בוחר באותו הדבר. אבל כן, היו לי שנים קשות מאוד".

"המפקדים חייבים להיות מודעים שהם יוצאים עם חיילים למלחמה וצריכים גם להחזיר אותם הביתה בשלום, מכל הבחינות. אני לא אומר שזו המטרה הראשונה. הראשונה היא לבצע את המשימה. אבל השנייה היא לחזור הביתה, וחזרה הביתה זה לא רק עניין פיזי"

התסמינים יכולים לחזור?

"תלוי את מי שואלים. חבר'ה נכי צה"ל ותיקים אומרים שאני מטומטם שלא הלכתי לבקש הכרה ממשרד הביטחון. 'עכשיו אתה לא צריך, אבל מה יקרה בעוד עשר שנים כשהבן שלך יתגייס, ובום – הכול יחזור?' הם אומרים לי".

נשמע הגיוני.

"נכון, אבל אני מקווה שיצרתי מנגנון ריפוי מספיק חזק כדי שגם אם משהו כזה יבוא ויקרה, אטפל בו. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה, כי זו משאבה שקשה מאוד לצאת ממנה".

מהו המסר המרכזי שאתה רוצה להעביר באמצעות ההצגה?

"יכול להיות שיש להצגה אפקט מרפא, אבל זו לא הייתה הכוונה. היא לא חלק מהטיפול. בניגוד להצגות ילדים שבאות עם מסר מאוד מובחן, כאן אני לא בא לחנך אף אחד. רציתי לתת טעימה – מה זה פוסט טראומה. שאנשים יכירו. שאם אתה שומע את השכן מלמעלה צועק, תדע שיש מצב שזה פוסט־טראומה, ולא סתם כי הוא איש מופרע.

"יש לי גם מסר לצבא. המפקדים חייבים להיות ערים לדבר הזה. מפקדיי לא ידעו. לא התקשרו. אמרתי להם: 'אני בטיפול, יש כאלה שלא. דברו איתם'. הצבא יודע להיערך נהדר משגרה לחירום. מהר מאוד. מחירום לשגרה – צה"ל לומד אבל עדיין לא מספיק. המפקדים חייבים להיות מודעים לכך שהם יוצאים עם חיילים למלחמה והם צריכים גם להחזיר אותם הביתה בשלום, מכל הבחינות. אני לא אומר שזו המטרה הראשונה. הראשונה היא לבצע את המשימה. אבל השנייה היא לחזור הביתה, וחזרה הביתה זה לא רק עניין פיזי. לא מדברים על זה בצבא בעיקר בגלל הסטיגמה. גם לי הייתה.

כשבאתי לאבחון וראיתי שכתוב על הבניין 'בריאות הנפש', התביישתי להיכנס. חודשים נכנסתי לשם עם תיק כדי שיחשבו שאני מטפל.

"והמסר האחרון שלי הוא לפגועים בעצמם. סטטיסטית אני מקרה נדיר. עד לפני כמה שנים פוסט־טראומה הייתה נחשבת חשוכת מרפא. בשנים האחרונות הסטטיסטיקות מתחילות להשתנות, אבל עדיין אנשים בפוסט־טראומה חיים בתנאים קשים מאוד. אבל, וזה המסר החשוב – אם יש מודעות ואנשים יתפסו את זה מהר, אבחון מהיר יכול לסייע להחלמה מהירה יותר. אני תפסתי מהר, והתהליך ארך כשלוש שנים. היו איתי מטופלים ממלחמת יום כיפור, שפתאום אחרי שני דורות הנכד התגייס והכול חזר. זה סרטן של הנפש, וכמו שסרטן צריך לתפוס מוקדם, גם כאן. שוב, סיכויי ההצלחה לא גבוהים, אבל הסיכוי עולה ככל שנתפוס את הדבר כמה שיותר מוקדם".

ההצגה מסתיימת. רוב האנשים יוצאים בדממה החוצה, חלקם ניגשים לצובל ומדברים איתו. נדמה שמשהו נסדק בהם. משהו מתחולל. זה בדיוק מה שהוא רצה שיקרה. שיחה של שלוש שעות עם עוזי ביטון מתיאטרון "פסיק" לפני שלוש שנים, במטרה לשפוך את הלב, הפכה בעידודו המלא של התיאטרון להצגת יחיד מושקעת שדוקרת בלב. אני שואל את צובל האם יצטרך להכריע מתישהו בין הצגות לילדים לעומת מבוגרים.

"אני מקווה שלא אצטרך להכריע", הוא אומר, "חלק מהעניין היה לפתח אצלי את יכולת המעבר בין הז'אנרים. משחק לילדים ומבוגרים דורש ממש יכולות הפוכות. בהצגה הזו, שהיא לגמרי מה שקורה בתוכי, אני עובד על סצנה במשך ימים ומגיע לפיצוח שלה מבפנים. ברגע שיש פיצוח, אתה מגיע לנקודה בשבריר שנייה. מעבר מבכי לצחוק, למשל. ברגע שהיית שם ברמה הפנימית, אתה מכיר את הדרך ועכשיו רץ אותה על הבמה. אצל הילדים, הסיפור והדמות חיצוניים לי, ואני מוצא את החיבור אליהם בכל הצגה מחדש. טכניקה הפוכה. תמיד רציתי לעשות גם משהו למבוגרים, אבל אם יכולתי לבחור לא הייתי עושה הצגה כזאת אלא סטנד־אפ, אולי מופע מערכונים.

מה לעשות, כאן הסיפור בחר אותי".

יש רגע שבו הרגשת שנרפאת?

"היחיד מכל המשפחה שלא חוויתי מולו נתק היה הקטן שלנו דאז, נווה, שהיה בן שלוש. ניסיתי להבין הרבה זמן למה. מתברר שב'שיחות הצוואה' שעשיתי עם כולם לפני הכניסה לעזה, הוא היה היחיד שלא באמת התייחס ברצינות למה שאמרתי, ואחרי כל השיחה הכבדה שהרעפתי עליו הוא אמר: 'אבא, כשאתה חוזר תביא לי מסטיקים'.

כל השאר, שכבר היו גדולים מספיק להבין, לקחו את הדברים שלי ברצינות וממש נפרדו ממני. נווה פשוט לא נפרד ממני. העניין הוא שבמשך שלוש שנים לא קניתי לו את המסטיקים הללו. המטפל אמר לי: 'לא קנית לו מסטיקים כי עוד לא באמת חזרת הביתה'. שבוע אחרי שבוע אמרתי לעצמי שאקנה לנווה מסטיקים, ולא הייתי מסוגל. בסוף הטיפול עצרתי באיזו תחנת דלק, קניתי מסטיקים והבאתי לנווה. יש לי את התמונה הזו עד היום. רק אז יכולתי באמת לחזור הביתה".