אפי, נכנסת לאזור הפרוץ בבית הספר – ההפסקה, וכיום אתה עומד בראש המיזם החברתי שנקרא "האקדמיה למדעי ההפסקה". בוא תסביר לי, מה הכלי שיצרת נותן?
"אני נותן לילדים כלי להיות תקשורתיים, להתעצם בהפסקות ובשעות הפנאי ולהפוך להיות חברותיים יותר. להורים זה כלי להתמודדות עם ההתמכרות של הילדים למסכים, ולבתי הספר זה כלי להתמודדות עם הבדידות של הילדים בהפסקות".
איך הכול התחיל?
"המיזם נולד מתוקף תפקידי הבכיר כמנכ"ל משפחת מאיר, שבה כאבא לארבעה ילדים שמתי לב שכשאני שואל את הילדים איך היה בבית ספר, התשובות הן מאזור ההפסקה, לטוב ולרע: 'דחפו אותי', 'השתעממתי', 'צחקו מבדיחה שלי'. קלטתי כמה האלמנט הזה שנקרא הפסקה משמעותי לילדים וקלטתי כמה הוא חמק מתחת לרדאר של מערכת החינוך ומשרד החינוך. היום אני יודע כעובדה את מה שאז הבנתי רק כתחושה. במאגר התוכניות החינוכיות המאושרות של משרד החינוך, אין שום תוכנית שמטפלת בהפסקות. לכאורה יש פה בעיה טכנית של מאות ילדים שמתרוצצים, אין מורים כי גם הם צריכים מנוחה וקפה. אז איך מאתרים בפינה את ציפי שילדים לא משחקים איתה, ומי שם לב לשימי שהוא אלים? לכאורה זה טכני, אבל כמובן שזה הרבה מעבר לכך, ולשטח הזה נכנסתי.
"כיום אני במגעים עם משרד החינוך כדי להכניס את האקדמיה למדעי ההפסקה כתוכנית מובנית ורשמית, שבעזרתה הופכים את ההפסקות למכוונות העצמת הילדים מבחינה חברתית".
אני עדיין לא מבינה מספיק מה הניע אותך להיות פעיל כל כך עד להקמת מיזם חברתי.
"ראיתי את האתגר של הילד שלי בהפסקות. ביקשתי מהמורה להיכנס לשעה לכיתה ובמהלכה מה שעשיתי היה ללמד את הילדים משחקים. לילה לפני כן ישבתי עם גוגל כדי למצוא רעיונות, ותחת חיפוש "משחקים לילדים" קיבלתי מאתיים עמודים של משחקי מחשב, ולא של משחקים רגילים. גם כשחפרתי לעומק באתרים של תנועות נוער – המשחקים שמצאתי לא היו רלוונטיים כי יש שם מדריך. בהפסקה הילדים בלי מדריך. כך יצא שנאלצתי באחת בלילה להמציא משחקים. אני מגיע עם רקע של חינוך בלתי פורמלי וראש יצירתי, ככה שלא הייתה לי בעיה מיוחדת עם המשימה הזו. קשה לתאר כמה הילדים נהנו משקית אוכל שהראיתי להם איך לקשור ולשחק בה ככדור. לגלגל את העיפרון ולבדוק מי מגיע הכי מהר לקצה בלי ליפול. גם ילדי הכדורגל נהנים לראות עוד אופציות. לא תמיד יש מגרש. לפעמים יש גשם. באתי שוב ושוב וקיבלתי טלפונים של תודה מההורים.
"דווקא בגלל שזה הצליח כל כך יפה עם הילדים, ראיתי שאין לזה משמעות אם אין מערכת של הטמעה. עם כל הכבוד לאבא הפראייר, אין לכך משמעות ארוכת טווח, וזנחתי את העניין לזמן מה. בשנת 2016 שלחתי את התוכנית לתחרות של מיזמים חברתיים, וכשהייתה רק על הנייר והתמודדה מול מיזמים שרצו בכל הארץ, היא זכתה במקום הראשון. ראיתי בכך הוכחה לנחיצותה".
מה בעצם חשוב כל כך ביכולת לשחק?
"המשחקים הם החיים עצמם, רק בכיף. כל מה שאנחנו מאחלים לילדים שלנו, וגם לעצמנו, נמצא שם בתמציתיות: חיזוק הביטחון העצמי, עבודת צוות, קבלת השונה, אינטליגנציה רגשית. עמידות בכישלונות. כישורי החיים החיוניים עוברים במשחקים המרה מחומר לימודי לפרקטיקה שמוטמעת בילד. בין האפשרות ללמוד על ערכים מהכיסא ובין אימונים שמחזקים בפועל את שרירי החיים הנכונים – אני מעדיף את התכלס".
מאיפה הכסף, אגב, להרים דבר כזה לבד?
"עזבתי סטארט־אפ והתמסרתי לזה, ובאמת השקעתי המון כסף וזמן. כרגע, בשלבי פיתוח מתקדמים יש לתוכנית מודל עסקי. עיקר העבודה היה לפתח את הקונספט. לחשוב איך אני נותן לבית ספר פעילות פלוס כלי שמאפשר להם להמשיך לעבוד בעצמם. אני יושב מול מנהלות ואומר להן שאני עושה משהו לא כלכלי: נהניתם? אל תזמינו אותי שוב. ההצלחה שלי היא שהם יסתדרו בלעדיי".
אז איך האקדמיה למדעי ההפסקה עובדת בעצם?
"אני נותן תוכנית מורכבת עם ציוד שנשאר לבית הספר, והמטרה היא שהילדים יפעילו את עצמם. מכשירים את ילדי כיתות ו' כמאמנים חברתיים, יוצרים קבוצה של הנהגת הפסקות שמולם אני מתנהל אחרי הפעילות הראשונית. זה כמו תנועת נוער בתוך בית ספר. מתכונת העבודה היא שילדים מפעילים ילדים, עושים חונכות בהפסקות, ואני יוצק להם תוכן. הסוד הוא ללמד את הילדים משחקים יצירתיים ופשוטים שלא דורשים ציוד. כיוון שאין ציוד, הילד יכול לשחק מיד כשמתחילה ההפסקה. ומפני שהמשחקים פשוטים מאוד – כאלה שאפשר להסביר בשניות ספורות – הוא זוכר אותם.
"מאפיין ייחודי נוסף הוא שהמשחקים הם בלי מפסידים. היום הכול תחרותי. לקבל 80 במבחן זו חגיגה אם כולם קיבלו 60, וזה אסון אם כולם קיבלו 90. אני חושב שסוד האושר בחיים הוא להיות שמח ומסופק במה שיש לך בלי קשר להשוואות. ככה במשחק אתה נהנה פשוט כי אתה נהנה, ולא כי הצלחת יותר מאחרים. מי שיגדל על ברכי משחקים כאלה יֵדע להיות שמח ברכב שיש לו ולא להשוות לג'יפ של האחר.
"בבית הספר מוצבת תחנת משחקים קבועה, והיא כתובת לילד שמשעמם לו. ילד הולך לשם רק אם הוא רוצה. אנחנו מנסים להגיע לילדים שמאותגרים חברתית וכנראה נמצא אותם שם. הם מקבלים כרטיסיית משחקים, שהם מנקבים על בסיס אמון. צריך להחתים חבר או הורה שמשחק בבית או בהפסקה. תמורת המשחקייה המלאה הוא מקבל צמיד שעליו נכתב 'תואר בכיף'. זה מזכיר לילד שהוא חברתי, שהוא יודע לנהל את ה'אני' שלו בצורה חברתית".
אולי זו קצת התערבות מיותרת? אנחנו כילדים שיחקנו בלי הכוונה, האם לא אמור להישאר איזה "שטח הפקר" של ילדים בלי שנתערב להם בכל דבר, גם בהפסקה שלהם? אולי אתה פשוט מושפע מ"הורות הליקופטר" שבה כל הזמן חגים מעל הילדים.
"אני לא פוגע בחופש של הילדים. אין תוכנית להפסקות. מה שיש זה מאגר משחקים בראש. הראש של הילד הופך להיות ארון משחקים שמתוכו הוא יכול לשלוף בכל רגע משחק, כשמשעמם לו או כשאין מגרש. לפעמים זה גם בבית. כשאמא אומרת לילד 'זהו, אין יותר מסכים'. אני לא מנהל אותו, הוא מנהל את עצמו. אף אחד לא אומר לו מה לעשות. אני רק נותן לו כלים.
"דבר נוסף שעושים במסגרת 'האקדמיה' זה לתת לילדים תחושה שהפרויקט הוא שלהם, ולא הונחת עליהם על ידי מישהו חיצוני. המורה מחלקת טופס 'משחק שהמצאנו' שבו יש מתווה תמציתי להליך מקצועי של יזמות. התלמידים מתחלקים לצוותים, כותבים משחקים שהמציאו. הצ'אקרה נפתחת אחרי שרואים עשרים משחקים פשוטים, ילד אומר לעצמו 'גם אני יכול להמציא', זה העולם שלו. הוא מתבקש לנסות בשטח את המשחק ולחזור עם מסקנות. אחרי שהמשחק משוכלל ונעשית פעולת שיווק, הוא מביא אותו לתחנת המשחקים. המאמן החברתי התורן מאשר או מציע תיקונים או עזרה בניסוח, וברגע שזה עבר אותו זה נכנס למאגר של משחקים שילדי בית הספר המציאו. הדבר הזה מחקה את העולם שמחכה להם – עולם של יזמות והצלחה".
מה זה דורש מצוות בית הספר? בתחילת דבריך הבהרת שזה לא יכול לעבוד בלי הטמעה.
"בסדנה שאני עושה למורים אני מתחיל בצפירת הרגעה: 'זה לא תיק שנופל עליכם'. אני בסך הכול מבקש משוב בכיתה – מי שיחק אתמול, יופי דורון, ספר לנו, מקסים, לפתוח ספרים בבקשה. למחרת שוב. מה אהבת במשחק? תודה ששיתפת. עשרה ימים כאלו יכולים לחולל פלאים להטמעת העניין. זה כל מה שאני מצפה מהמורה".
"בבית הספר מוצבת תחנת משחקים קבועה, והיא כתובת לילד שמשעמם לו. הילדים מקבלים כרטיסיית משחקים, שהם מנקבים על בסיס אמון. צריך להחתים חבר או הורה שמשחק בבית או בהפסקה. תמורת המשחקייה המלאה הוא מקבל צמיד שעליו נכתב 'תואר בכיף'. זה מזכיר לילד שהוא חברתי, שהוא יודע לנהל את ה'אני' שלו בצורה חברתית"
כדי להטמיע אתה לא צריך גם שיתוף פעולה מההורים? הרי הם בסוף מבלים איתם.
"אני עושה גם 'סדנת משפחה משחקת'. ההורים באים וחווים זמן איכות עם הילדים. בפעמים הראשונות כשחוויתי סדנה כזו, הייתי עם דמעות שלא יכולתי לעצור. ראיתי הורים שברובם המוחלט חוו זמן איכות ברמה הגבוהה והאינטימית ביותר. לא לשבת ליד הילד בסרט, להסתכל לו בעיניים, לצחוק, אינטראקציה חמה. משחקים יחד ממש.
"חשוב לציין שאני מבין שאני לא יכול להפעיל את ההורים העסוקים או האדישים. לא בונה על אכפתיות גדולה שתשטוף את הארץ או העולם, אבל אני כן בונה על מענה להורה שאומר לילד מספיק עם המסכים, מגביל אותו, ואז כשהילד שואל 'אז מה אתה רוצה שאעשה?' – שאלה שלרוב נשברים מולה כי אין משהו אחר – התשובה לזה נמצאת בפלייליסט".
פרט, נמק והדגם.
"זו גולת הכותרת של המיזם שלי, שנולד מתוך המחשבה שאני לא משאיר להורים ולבית הספר מספיק כלים. האתר שלי מלא במשובים מדהימים ובמנהלות שאומרות שהיה מקסים, אבל בסוף אחרי זמן־מה כולם שוכחים, כמו כל פעילות אחרת שבית ספר מביא, וחוזרים לשגרה. ואני רוצה השפעה ארוכת טווח ומשמעותית. זה יעד גדול ובשביל זה השקעתי המון כסף וזמן בפיתוח אפליקציה של משחקים, שבה יש מאות רעיונות למשחקים מהסוג שילדים חוו בבית הספר. היא מציעה משחקים לא רק להפסקות אלא לסיטואציות שונות, אפילו למשחק של דקה. אמא זורקת תפוח אדמה למיקרו, מכוונת שלוש דקות, יאללה בוא, יש שתי דקות וחמישים שניות לשחק משהו".
בעצם אתה לא באמת בונה על ההורים?
"כדי שזה יעבוד, אני חייב לעבוד על המכנה המשותף הנמוך, אני לא יכול לבנות על ההורה המשקיע – כי שם כנראה המצב טוב גם בלעדיי. כאן אני אומר להורה שהוא יכול לחולל מהפכה בלי שזה יקום וייפול עליו".
אולי זה זמן טוב לדבר על ההתמכרות שלנו.
"יש להורים באמת המון רגשי אשמה וייסורי מצפון וחוסר אונים. גם ההורים פוזלים לווטסאפ באמצע ארוחה משפחתית, ולשם אני נכנס עם המיזם החדש. החזון שלי הוא לא לייצר אלטרנטיבה למסכים, הם יישארו פה וזה מה שיש. מה שכן ריאלי – וזה יעד שאני מתכוון להגיע אליו – כל ילד יחווה חצי שעה של משחקים חברתיים. אחר כך שייתקע עם המסכים, לפי המחקרים שבע שעות ביום, נוער אפילו תשע שעות – והגרף ממשיך לעלות. אי אפשר להילחם בזה. אבל שהילד גם ירים עיניים לחצי שעה וישחק עם אח, הורה או חבר ויפתח את היכולות החברתיות והיצירתיות, יחזק את הביטחון העצמי, יהנה מחוויית מוקשב־מקשיב – זה עדיף מאשר שעתיים שבהן ישתעמם כי אמא אמרה שאסור מסכים. האפליקציה כוללת גם משחקים למבוגרים, לדייט, לפתיחת ישיבות עבודה, לזמן איכות של מבוגרים".
למבוגרים?
"כי גם למבוגרים יש מצבים שמשחקים יכולים לשדרג. אז אתה הולך עם אשתך פעם בשבועיים לבית קפה. ישבתם שעתיים, אבל אין כמו המשחק שיעזור להיכנס לעומק הסיטואציה. אני שואל את המורים: 'מה המשחק הזה תרם לנו מעבר לכיף?' ואחת התשובות היא 'שצחקנו'. אני אומר להם: 'אני לא בדרן, ותראו כמה פעמים צחקנו מכלום. גם הילדים יצחקו. הם יחזרו לשיעור אחרי שצחקו, והם יהיו פנוים רגשית לשמוע את השיעור שלכם'. והדבר הזה נכון לא רק לילדים. כולנו במחסור להקשבה עמוקה, שצוחקים מאיתנו. אני בא מעולם האימפרוביזציה, חוויתי על בשרי איזו השפעה אדירה יש לזה עליי והבנתי שיש פה מתנה מטורפת. יש דור שגדל עם חסך כל כך אדיר בהקשבה".
