1. סימון. ליל שבת ביישוב אדם, ימים אחדים לפני שרוצחי הנער מוחמד אבו ח'דיר נתפסו: מצד אחד קרוון אפרורי שבו סוכני שב"כ אשכנזים יושבים מול מסכים ואוכלים מנות קרב מתוך קופסאות; מצד שני שולחן שבת מזרחי, מואר וחם, מלא בתבשילים ובזמירות, שסביבו יושבים הרוצחים. תנועתו הדו־כיוונית של סימון, ראש צוות החקירה בסדרה "הנערים", בין הקרוון ההוא לשולחן השבת שבו הוא מתארח, מספרת את סיפור זהותו הכפולה והכאובה. זו דוגמה אחת למתח הולך וגובר בסדרה בנויה לתלפיות, עמוסת ניואנסים דקים שזר לא יבין ("תענית דיבור", "את אחיי אנוכי מבקש").
אחרי שהחשודים המיידיים מבין נערי הגבעות יורדים מהפרק בחקירה, ואחרי שמצלמות האבטחה מספרות סיפור אחר ומפתיע, סימון חייב לפתור את חידת הרוצחים, את הפרופיל ואת המניעים. כאמור, הוא נוסע לשבת ליישובו של אחד מהחשודים, בזהות בדויה של מילואימניק, כדי שיוזמן לתפילות ולארוחות. בחירתו חושפת את הקרע בין העולמות, בין המקום שממנו הוא בא לתפקיד שהוא ממלא בהווה. רק לאחר זמן מחלחלת הבנה: מה שקורה בצריף של השב"כ, מול המסכים מחללי השבת, יהודי יותר ממה שקורה בשולחן השבת עם הרוצחים. לפעמים, כך מתברר, "ביטולה הוא קיומה".
"החלפנו בגדים", יספר הנער אבישי בשחזור הרצח, פרק או שניים לאחר מכן, "שלא יהיה חילול השם". בסצנה שאחרי הרצח, עוצרים יוסף חיים בן דוד ושני אחייניו בגן סאקר ושם הם שבים ועוטים על עצמם את הציצית, החולצה הלבנה המכופתרת, הכיפה השחורה והמשקפיים. במחי תמונה אחת נטולת מילים הם חוזרים לעולם התבוני, הדתי, המסודר, זמן קצר אחרי שהתערטלו מכל מה שהוא אומר.
2. אמהות, והסנדוויץ' של קורב. סימון (בגילומו של שלומי אלקבץ), ומפקדו השחצן בגילומו של צחי גראד, מעוררים את חמתו של הצופה בפרק הראשון עם המשפט "תרגיעו עם התפילות האלה", המופנה לאמהות שלושת הנערים החטופים. הנחת המוצא הייתה שהנערים אינם בחיים, והסוכן חשש מהתוצאות של האנרגיה שתתפרץ. רק בפרק הרביעי יפגוש הצופה את נקודת מבטו של הממסד הביטחוני במלוא היקפה ואחריותה: שמירת הסדר בתוך מרקם ישראלי מטורף ונפיץ. מול ההתפרעויות, הפעם של הצד הערבי. טעינו, אמר מאוחר יותר היוצר חגי לוי כשהתראיין, אולי היינו צריכים להפנות את הבקשה שבפי הסוכן לתקשורת, לא לאמהות.
סוהא, אמו של מוחמד הנשקפת בעד החלון, היא אם מרשימה ומלאת עוצמה, מעוררת הזדהות, הכי רחוקה מאם סיסרא. כזהו גם חוסיין, אביו של מוחמד. זוג אצילי ומאופק הנושא את אבלו בשקט מופנם. "תנו לי פריים אחד של רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, עומדות ליד החלון בסיטואציה מקבילה. הבו לי רגע קרוב אחד של אצילות האבות ההם", ביקשתי. אבל היוצרים בחרו לייצג את השכול הישראלי בצילומים דוקומנטריים שיוצרים ריחוק מובנה, תוצאתו הישירה של המבט הביקורתי שלהם על מדינת ישראל.
ביטוי מובהק לריחוק המכוון הזה היא דמותו של איש הפרקליטות אורי קורב: לא תראו אותו על המסך כשהוא לא אוכל כריך או מכרסם עוגייה, גם ברגעים רגישים שבהם הוא יושב עם הוריו השכולים של מוחמד אבו ח'דיר. קורב לא ממש מחפש צדק, אלא שקט וכסת"ח. "אתה לא מייצג אותנו", אומר לו חוסיין ברגע של הבנה. "אתה לא מייצג גם אותי!" אומר בליבו הצופה הישראלי ההגון.
הריסת בתים אינה עונש אלא הרתעה, מסביר קורב להורי מוחמד מדוע לא סביר שיהרסו את בתיהם של רוצחי בנם. יהודים רוצחים הם תופעה חריגה ואין בכך צורך. "או, סוף־סוף מנסח מישהו את הטיעון שלנו", נאנחים בהקלה צופים ישרי לב. טעות! בסדרת טלוויזיה לא המילים קובעות, אלא המטען הרגשי, וקורב מעורר דחייה ותו לא.
3. האווירה. "צופה האדם בפרק ראשון של סדרה מדוברת שבה הוא מזהה את עצמו בתפקיד הגרמני בליל הבדולח", כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי בבוקר שבו נרצחה רִנה שנרב, "וכמה שעות אחר כך מלהקת אותו המציאות לתפקיד היהודי שותת הדם. שמישהו יעשה פה סדר, או סדרה…". הפוסט הארסי הזה שנכתב בלב שותת פגע בשוקי בן־נעים, מהכותבים המוכשרים והבולטים של הסדרה. הוא האשים אותי בקלות הבלתי נסבלת שבה שלפתי את המטבע הנאצית. גם אני נעלבתי, כמובן, אבל התעקשתי להעמיק בדיון הדימויים הקולנועיים. זו האסוציאציה הפרטית שלך, התעקש שוקי. זה לא הסיפור ההכרחי. אחרים טענו שבירושלים, בימים שאחרי מציאת גופות שלשת הנערים, ערבים באמת פחדו להסתובב בחוץ. כך התחילה סדרה של פוסטים שכתבתי אחרי כל פרק ששודר, שגררו דיונים כואבים ומרתקים.
מאחורי הרוצחים, טוענים יוצרי הסדרה (לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל), עומדת קהילה חרדית שמפעילה כוח השפעה עצום כדי להציב את בניה במסלול אחיד ונטול גיוון. הרוצחים הם חוליה חלשה ורופפת של קהילה שיש בה אלימות, גלויה או סמויה. בעיצומו של הרצח חובט יוסף חיים במוחמד השרוע על הרצפה. עם כל חבטה כזו הוא זועק – "זה בשביל שלהבת פס… זה בשביל משפחת פוגל…" ואחר כך הוא בועט בו ברגליו: "זה בשביל איל ונפתלי ו…". בשחזור הרצח הוא שכח את שמו של גיל־עד, הנער השלישי. עם טקסטים כאלה, הלקוחים מהשחזור האמיתי (חפשו ביוטיוב), לא צריך תסריט.
4. מנחת קין. כשהיא זונחת את ההטפה ומגיעה לרבדים אנושיים עמוקים, מתגלה הסדרה ביופייה ובעוצמתה. שכבות מיתולוגיות נחשפות לאיטן: שברים במשפחה ובקהילה, סיפור קין והבל, סיפור עקדת יצחק. בנים המנסים לשווא לשאת חן בעיני אביהם, אבות שעוקדים את בניהם על מזבח אמונות קשיח בלי להקשיב למי שהם באמת. כדי להעצים את הדימוי, יש אפילו איל שמתגלה ונעלם במהלך אחד הפרקים. "סלח לי, לא שעיתי", אומר הרב שלום בן דוד לבנו הכלוא בפרק האחרון. "לא שעיתי למנחות שלך", הוא חוזר ואומר כדי שלא נפספס את הרמז לקין, "הייתי קשה איתך". אבל מיד אחרי בקשת הסליחה הזו הוא דורש ממנו להקריב את עצמו למען אחייניו. הרב עוקד את בנו לטובת הצלת נכדיו וכתוצאה מכך הבן הרוצח נשבר כמו שלא ראינוהו בשום שלב קודם לכן.
אדם המנסה לרצות את אביו הוא נושא ספרותי וקולנועי מוכר. כמעט תמיד הוא מתבסס על סיפור קורבנו הדחוי של קין. פניו של יוסף חיים המפורק נפשית הזכירו לי את אחת הדוגמאות המוכרות בסרטו הקלאסי של איליה קאזאן, "קדמת עדן" (על פי רומן של ג'ון סטיינבק). לשווא מנסה כאל, בן־דמותו של קין, לרצות שם את אדם, אביו. האב בסיפור ההוא, כמו הרב בן דוד בסדרה שלנו, ממלא את מקום הבורא התנ"כי, ולא שועה לבנו ולמנחותיו.
הסדרה מפליאה להניח את הסיפור הפסיכולוגי־אישי על הסיפור הכללי, ולהציע הסבר של ממש לחידה: הרצח של מוחמד היה מנחתו של הרוצח לאביו (וכך גם לקהילתו, לעמו, לא־לוהיו). הוא חשב שבעזרתה יצליח סוף־סוף להתקבל, לעזוב אל השוליים שאליהם הוא נדחק. אלא שבסדרה רק חוסיין מצליח לתקן את יחסיו עם בנו – עם איאד, בנו הנותר, שאותו הוא מחבק ברגע של פיוס.
5. משפחה שבוחרים. "לא יכול להיות שהרוצחים יהודים", אומרת אמו של סימון. בעצם, כולם אמרו כך בהתחלה. "לא תעזור לבן הרב?" אומרת האם לבנה כשהאמת כבר מתבררת, "יהודי בצרה!" היא שולפת את הקוד אדום המקפיץ פיוז אוטומטי של התייצבות לדגל.
איפה עובר הגבול בין נאמנות לשבט שלך ובין גזענות, בין היותך בן למשפחת האדם להיותך בן למשפחתך שלך בלבד, עיוור למגרעותיה ומחפה על חטאיה? כאן, בנקודה הזו, מתגלים הגיבורים האמיתיים, הכובשים את יצרם השבטי האוטומטי. ב"הנערים", דמויותיהם של סימון איש השב"כ ודבורה הפסיכיאטרית בוחרות צד. לשניהם יש מה להפסיד, והם יפסידו.
במשפחת אבו ח'דיר הוצגו התלבטויות מסוג דומה: האם "לבגוד" בקהילתם, להשתייך למשפחות נפגעי הטרור הישראלים – ולקבל קצבה? האם לוותר ולכלול את מוחמד והמשפחה בקבוצת ה"שהידים", ולזכות בבונוסים ובחיבוק הקהילתי שזה מעניק להם? גם הם בוחרים.
לקראת סוף הסדרה מגיע סימון לבית הרב שלום בן דוד, איש מאופק ומרשים: הנה, למרות המעורבות האישית שלו, הוא מסוגל להתבונן על הסיטואציה מלמעלה, ולהכיל את מורכבותו של הסוכן המתייסר על כך שבגללו נאסרו בנו ונכדיו של הרב. "כל אדם צריך למלא את תפקידו", אומר הרב בן דוד, אבל באותה נשימה שולף את טיעון 'הבורסקאי והבשׂם'. למה להיות פושט עורות מסריח כשאפשר למכור בושם? הוא אומר. למה לרדוף אחרי אחינו היהודים, כשאפשר לעשות דברים אחרים? השליפה הזו ננעצת כסכין בליבו של סימון, שכבר כמעט נרגע. "הלנו אתה אם לצרינו?" שואל הרב, בסוף, והופך את הפירוד לבלתי נמנע: אחרי שהבין את מגבלותיו של בן שיחו, סימון יוצא משם בלב אחר. עוד חבל ניתק.
 6. הגיהינום של אבישי. "אמרתי 'לא להרוג'!" מתחנן אבישי על נפשו בדוכן העדים, והתובע טוען כלפיו – אם כך, מדוע לא עצרת אותם?
אבישי אלבז הוא דמות נוגעת ללב. החוליה החלשה בסיפור. נפשו מעורערת, חסר ביטחון, מגמגם הצמא להכרה וליחס. היסחפותו אחרי מעשה החטיפה והרצח היא היסחפות שאין בה שיקול דעת אלא רק רצון נואש להיות חלק. יש בכוחו של לחץ חברתי להפוך אדם שאינו חזק דיו למפלצת, כנלמד מהסרט המפורסם "הנחשול". "מדוע המשכת לתמוך בידו החונקת של ינון, מדוע לא דחפת את יוסף חיים?" מקשה עליו התובע. שחזור הרצח מטיח בצופה את האמת המרה והנוקבת: גם אבישי מעורר החמלה היה שותף.
"אני גמרתי איתו", אומר סימון לסוהר שבידיו הוא מפקיד את אבישי, והצופה שבור הלב לא יכול היה לנסח זאת אחרת. את עונשו יקבל ברגעיה האחרונים של הסדרה, עומד בפתח האגף התורני של הכלא שנראה בדיוק כמו הישיבה שממנה הוא ניסה להימלט. גם בשמיים ילמדו גמרא, טוענת בדיחה ישיבתית ידועה: אם אתה אוהב ללמוד – הגעת לגן עדן, אם לא – לגיהינום. ובכן, אבישי הגיע לגיהינום.
