ב־1969 פנה מיק ג'אגר לאמן מאוריץ קורנליס אשר במכתב מחמיא שנפתח במילים "מאוריץ היקר" וביקש את אישורו להשתמש באחד מציוריו לעיצוב עטיפת אלבום של הרולינג סטון. במכתב לעוזרו של ג'אגר סירב הצייר בקצרה, כתב שהוא מאוד עסוק וחתם במשפט "אגב, מסור בבקשה למר ג'אגר שאני לא מאוריץ בשבילו, בכנות רבה. מ. ק. אשר". מעניין מה היה חושב אשר היבשושי, על ההשראה שהעניקו ציוריו – כך אני מנחש – לתפאורה המחוכמת שיצר ערן עצמון להצגה הפרועה, הוולגרית לעיתים "רווקים ורווקות", שעולה בתיאטרון גשר בבימויו של עמית אפשטיין. חדר המדרגות שהעולים בו לא מעפילים לשום מקום ומוצאים את עצמם בסופו של דבר באותו המקום, מזכיר את האשליות האופטיות בציוריו של אשר ומשקף את מצבם של גיבורי הקומדיה העגומה, המצחיקה והאכזרית של חנוך לוין, הכלואים בשרשרת מזון מעגלית בשוק הבשר שמהווה את עולם הפנויים פנויות.
כאשר לוין כותב שוק בשר, הוא בשרי מאוד. מופשט מכל יומרות רוחניות ורומנטיות. שמות הדמויות במחזה, כמו פלוציקה וחראבינו, נועדו לעורר בדיוק את האסוציאציות הנמוכות, ואם הם לא יתעוררו, הם יאמרו גם במפורש, מאוד. כך שזו לא הצגה לאיסטניסטים. אבל הגסות של המחזה לא נועדה רק להתריס, אלא חושפת איזשהי אמת מצערת על הטבע האנושי. וגם אם ההגזמה היא צבעה של ההצגה, עולם הדייטינג המציאותי, מספק סיפורים לא רחוקים. לוין כלוין מספק גם בתוך אווירת הסחי גם פנינות פיוט, כמו "שינה, השוקולדה של הנפש" או "אני לא יפה, אבל יש לי כבוד של יפה".
גיבור ההצגה הוא זניידוך, בגילומו של עידו מוסרי, שכלוא בין תסמונת "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני" (המיוחסת לגאוצ'ו מרקס) לבין תחושת פומו. ולכן הוא עוזב שוב ושוב את פלוציקה לחוצת החתונה, אך מגלה בה עניין מחודש ברגע שנדמה שהיא מאושרת עם חראבינו. בשלב מסויים מטיחה בו פלוציקה, שהוא בסך הכל "דמות משנה מסרטים מצויירים". לרגעים נדמה שמוסרי לקח את העלבון כהוראת בימוי, ומרבה במימיקות מוגזמות, אולי מדובר בניסיון למשחק "לויני", אבל כשרונו מתבלט דווקא ברגעי המשחק היותר מינוריים שלו, כמו במעין מונולוג "להיות או לא להיות" שהוא מפנה לקהל תוך שבירת הקיר הרביעי. אז הוא מצליח למרות דמותו הבלתי נסבלת של זיינדוך אפילו לעורר חמלה.
בנוסף, הכימיה שלו עם נטע שפיגלמן המלבבת והמוכשרת בתפקיד פלוציקה (שזוכה לתשואות כשהיא זורקת אותו) ומיקי ליאון המצחיק מאוד בתפקיד חראבינו מוצלחת מאוד. ליאון מפתיע בתפקיד פלגמט מטורזן ויבבני, השונה כל כך מתפקידי זכרי האלפא שהוא בדרך כלל מגלם, והתמונות של השלישיה הזאת הן בין המוצלחות בהצגה. בחלקה השני של ההצגה, פורץ זניידוך לזוגיות של בולבה (רות רסיוק) ואויסטווינד (יריב דהן), אז גם עולה מפלס הגסות והגועל, ןלכן נדמה שדווקא חלקים אלו היו מרוויחים מבימוי ביד עדינה יותר. אבל הם סובלים מכבדות. למרות זאת גם בהם יש רגעים קסומים, כמו נשיקה מופרחת המתרסקת על הרצפה. את ההצגה מלווה תזמורת חיה ללחניו של אביב קורן.
בשלב מסוים תנועת הרצוא ושוב מתחילה לייגע, ויש תחושה שהמחזה נמתח קצת מעבר לסיומו. אבל גם אם לא מדובר בהצגה מושלמת, מדובר במפגש מבדר ומעורר מחשבה עם יצירתו של לוין, שתמיד כדאי לפגוש בה על הבמה.
רווקים ורווקות, תיאטרון גשר
