בתחילת המופע "כסופות" שעולה בתיאטרון תמונע, מעין רזניק מנסה לפצח מעין חפץ כדורי. בעזרת צמד מברגים ופטיש היא נאבקת בחפץ הביצתי, שלא נעתר לה. היא משמיעה קולות, החפץ משמיע צלילים משלו, היא מזיעה ולאחר שהשניות מתארכות והתהליך הזה שנראה כמו משהו בין ניתוח מוח ללידה, לא בא מיד על פתרונו, הקהל נכנס קצת ללחץ. האם היא תצליח? העמל האמיתי שלה מגייס את הצופים לטובתה ושואב אותם אל תוך ההצגה. היא כמובן מצליחה לחלץ לבסוף מתוך התבנית העגולה יציקת גומי של פניה שלה. יציקות כאלו ימלאו את המופע בהמשך.
רזניק יצרה את המופע ביחד עם הילה פלשקס, שאיתה היא חולקת את הבמה, ועם שרון צוקרמן־ויזר שביימה ויצרה את הכוריאוגרפיה. בזמן שרזניק עומלת בקדמת הבמה, בעומקה "עמלה" פלשקס. עם מקל מטאטא נטול ראש היא מטאטאת את הבמה, "בכאילו".
הפעולות הללו שפותחות את המופע כמו משרטטות את גבולות הגזרה שלו. גוף, דמיון וחפצים. עם זאת המפגש הראשון ביניהם היה קצת מאכזב, שכן הפעילות של רזניק הותירה לא מעט אבק אמיתי על הרצפה, וכשפלשקס מגיעה לאזור המלוכלך אחרי שניקתה את שאר הבמה הנקייה, היא מתעלמת מהשוני וממשיכה באותה פעילות. דמיון אין משמעותו התעלמות מהמציאות אלא הכפפתה אליו, כך אם ניזכר בסיפור על הנסיכה שרצתה את הירח, ברגע השיא של האגדה, היא מספקת הסבר, כיצד הירח גם ענוד על צווארה וגם זורח בשמיים.
האגדה הזו היא רק אחת מהאסוציאציות שחלפו בראשי במהלך המופע, שאין לו מהלך עלילתי ברור. בדרך כלל במופעים כאלו, בתור כותב, אני מנסה לארוג נרטיב משלי, אבל התמונות שיוצרות רזניק ופלשקס כל כך יפות, שפשוט נשאבתי אליהן, ולמרות היעדרותו של חוט עלילתי לא השתעממתי לרגע. אמנם בחלקים שנושקים למחול, נדמה שעוד קצת אימון ושיוף של התנועות היו מעלים אותן בדרגה. אך ברובן הגדול הן היו כה מרשימות ומעניינות, שחלקים מן המופע היו יכולים להיות מצולמים ומוקרנים כעבודות וידאו במוזיאונים.
מלבד יציקות הראשים המעתיקות בדייקנות מטרידה את פניהן של המופיעות ומהדהדות את תפקידו הכפול של הראש כמשכן המחשבה והדמיון, וכן של הפנים כמעניקות זהות לבעליהן, משתמשות רזניק ופלשקס בשלל חלקי ריהוט וגרוטאות. הן מתמזגות איתם, ויוצרות היברידים (בני כלאיים) בין אדם לדומם. הן מעלות בזיכרון ספינות שבחרטומן מסותתים פסלי נשים, או את הקנטאור מספרו של דוד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן" שהוא חצי אדם, חצי שולחן כתיבה. עוד אסוציאציות שעלו בראשי במהלך הצפייה, בין היתר, הן עבודות הפיסול של נחום טבת, הסרט "בחזרה לארץ עוץ" שעינג וצילק את ילדותי, שבו ניתן מקום של כבוד לראשים כרותים, ובו באוסף גרוטאות מופחים חיים, ובילבי.
ריבוי האסוציאציות מעולם הילדות קשור אולי בי, ואולי בכך שעל שלדי הכיסאות במופע השחקניות מתנדנדות, והופכות אותם לסוסים שעליהם הן רוכבות בכאילו. אבל, גם אם הילדות היא ביתו הטבעי של הדמיון והממלכה שהוא שולט עליה, הרי ל"כסופות" יש דווקא נופך בוגר ואפל.
המופע כסופות הוא לא תמיד קל לעיכול. הוא נע על התפר שבין תיאטרון מחול ומיצג, ואינו חש צורך להסביר את עצמו. אך אם תיעתרו לו תיהנו ותצאו נשכרים.
כסופות / תמונע
