במשך כל השבת האחרונה זמזמתי לעצמי את הפיוט "י־ה ריבון עולם". התרחשות הגיונית על פניה, לולא הייתי מאותם אנשים שצליל הזמירות הראשון גורם להם להימלט משולחן השבת ולחסות תחת העיתון הקרוב. לבסוף הבנתי כיצד התגנב הזמיר אל ראשי. בצהרי שישי צפיתי במופע המחול החדש של "תיאטרון מחול אבשלום פולק".
שם המופע "אנטו", התחלף בראשי ל"אנת הוא" מהשורה השנייה בפיוט. את משמעות שם המופע לא הצלחתי לגלות במהלך הצפייה בו. העבודה שיצרו פולק והכוריאוגרף אנדריאה מרטני, היא עיבוד לסיפור ילדים מחורז של הסופרת דורית רביניאן, "עננה ושמה רננה". בדף המידע של המופע הוא מוגדר כ"מסע דמיוני ומרגש, חוצה גילים וז'אנרים", עם זאת לעיתים יש תחושה שהניסיון לדבר לקהל רב גילי משטיח את המופע.
כך לדוגמה בתמונה יפה שבה הרקדנים מתכנסים כפופים סביב נקודה ומעלים בדמיון חיות סביב שוקת, פועה אחת הרקדניות ככבשה, ובעצם אומרת במפורש את הנרמז ובכך ניטל עוקצה של התמונה (וזאת בניגוד לקולות אחרים שמשמיעים הרקדנים, כנשיפות ולחישות שדווקא מעוררות עניין ומוסיפות רובד ליצירה). או בחלקים אחרים שבהם נשמעים צלילי מכונות, שעונים, וגלגלי שיניים והרקדנים – באופן צפוי מדי – נעים בתנועות מכניות. בחלקים אחרים דווקא מצליחים היוצרים להעניק נופך מקורי וייחודי למוכר, כך בתמונה שבה מביעה אחת הדמויות עניין ברקדנית שמופעלת כמו מריונטה על ידי חברותיה, עולה בזיכרון סיפור הבלט קופוליה (המבוסס על הסיפור "איש החול" של את"א הופמן), שבו מתאהב צעיר בבובה ממוכנת שבנה מדען. הכוריאוגרפיה עם הביצוע הנהדר של הרקדנית הבליטו את הקטע לטובה, כמו גם העובדה שבשלב מסוים הגולם כמו קם על יוצרו והרקדנית הפעילה את עצמה.
המופע אינו תרגום ישיר לסיפור של רביניאן, וחלק מהעניין הוא למצוא הקשרים בין תנועות הרקדנים לבין קטעי הספר המוקראים. כך הטלוויזיות הישנות שעליהן מרצד "שלג" מזכירות באפרוריות שהן מקרינות את העננים שהם גיבורי הסיפור, כמו גם עוד דימויים ואביזרים מימיים ונוזליים.
כמו כן, פתיחת המופע מציגה את להקת הרקדנים – שהם רבים ומאוחדים, אולי כמו ענן המורכב מטיפות, מול שחקן שנראה "לא רקדן" במופגן והמשחק ביניהם, שבו הם כמו מתמסרים ומתרגמים תנועות ביניהם יוצר רגעים יפים, ונוגע בנושאי הסיפור שהם בין היתר ניסיון לחרוג מהשורה. הסיפור עצמו, עד כמה שהצלחתי להעמיק בהאזנה ראשונה ויחידה, קונפורמי ודידקטי ולא הצלחתי להבין מה דווקא בו דגדג את בלוטות היצירה של היוצרים. עם זאת נעים להאזין לו בקולו של השחקן יוסי פולק (אביו של אבשלום פולק) שהקליט את הקריינות בחספוס קל, שהניגוד שלו למוזיקליות המחורזת של הסיפור מעורר עניין.
עוד תמונות מעניינות במופע היו זו שבה הרקדנים מתכנסים סביב דמות של ה"לא רקדן" כמו סביב מדורה, ותמונות המוניות ששילבו את כל הרקדנים בכאוטיות חיננית לצלילי דיסטורשן, או מוזיקה עליזה וליצנית שסיימה את המופע. את התאורה עיצב יואן טיבולי, את התלבושות מאיה ליבוביץ, והכוריאוגרפים פולק ומרטיני אחראים גם על עיצוב הפסקול והחלל.
אנטו /// תיאטרון מחול אבשלום פולק
