בשנים האחרונות ירושלים עוברת לא פחות ממהפכה קולינרית. מ"אנה", דרך "עפאים" ועד "02", יותר ויותר בתי אוכל עדכניים, מקוריים ומהוקצעים תופסים מקום של כבוד בבירה. שחקנית נוספת שאחראית על הגדלת היצע המסעדות בעיר היא כיכר המוזיקה, שהוקמה על ידי המיליארדר הצרפתי הדתי לורנט לוי ברובע ההיסטורי של נחלת שבעה, ומאכלסת לא פחות משש מהן. הגענו אליה באמצע יום עמוס בפגישות במרכז העיר וכמו במטה קסם, מרגע שפסענו אל רחבת הכיכר, המולת הרחובות הסואנים הסמוכים נמוגה. על הבמה המרכזית ניצב לו זמר אלמוני שפרט על הגיטרה שירי פולק אמריקניים, ברקע נשמע קול פכפוך מים מן המזרקה, הבריזה הירושלמית עשתה את שלה וכל שנותר לנו הוא להתעצב על כך שקונספט הפיאצה לא תפס כאן יותר.
עניין חביב נוסף שאימצו כאן מהניכר, הוא תליית תפריט מחוץ לכל מסעדה בתוך מסגרת זכוכית, כך שכל עובר אורח יכול לבחון אם היצע המנות (ומחיריהן) מתאים לו ורק אז להחליט אם להתיישב. אחרי סיבוב קצר "נחמן" עלתה בגורל. למרות שמה החסידי, היא טומנת בחובה מטבח איטלקי (שכן הנחמן שעל שמו היא קרויה, הוא בכלל נחמן סלומון, נכדו של מייסד השכונה יואל משה סלומון).
התיישבנו אמנם בחוץ, אבל קשה היה להתעלם מכך שעיצוב המקום לוקה בחוסר מעוף. מפיות הבד הצחורות דווקא הרשימו, ורק גרמו לשולחן החשוף לבלוט במערומיו. מתי מסעדות יבינו שמפה עולה כל כך מעט ומוסיפה כל כך הרבה?
וכעת, לסיבה שלשמה התכנסנו: המזון. לראשונות הזמנו ארנצ'יני וכרובית מטוגנת. המלצר שאל אם להוציא לפי סדר ההזמנה או לפי מה שמוכן ראשון. מרוב רעב בחרנו כמובן באפשרות השנייה, אך התחרטנו על כך כשכל האוכל נחת על השולחן בו־זמנית.
הריזוטו בכדורי הארנצ'יני היה מבושל כראוי, אך אבוי – מילוי המוצרלה לא היה מספיק מותך ובמקום להימתח עם בציעת הכדור כנהוג במנה, הוא דמה יותר לגבשושית עטופה באורז. ארבעת הכדורים הגיעו על רוטב עגבניות פיקנטי מוצלח ורוטב גורגונזולה גבינתי וחמצמץ.
הכרובית המטוגנת הייתה טעימה ומחולקת לפרחים קטנים קטנים (ועל כן, טיגונם הורגש במיוחד, לטוב ולרע), שהונחו על מצע של סילאן וטחינה – כפשוטו ממש. כלומר כמה שפריצים של סילאן וכמה שפריצים של טחינה, בלי שום ניסיון להרים אותם קומה או למזג ביניהם. הקונפי שום שליווה אותה היה יותר שום ופחות קונפי, משמע לא בושל דיו. לא שיש לנו בעיה עם שום חצי־טרי, רק שבכל זאת יש עוד כמה פגישות להספיק היום.
בינתיים גם הגיעה השתייה – שייק פירות טרופיים שהיה סתמי למדי עבורי וערק איילות כפול בשבילו (בזמן האחרון הוא שותה ערק עם כל דבר, אפילו עם הקפה של הבוקר).
העיקריות היו רמה אחת מעל, ולמרות שניסינו, לא מצאנו בהן שום פגם. נתחיל עם הפפרדלה פטריות, שהייתה פשוט מופלאה. נחמן הוקמה על ידי רחל דבאח (אשת הבצקים הירושלמית שעמדה מאחורי הפיצות והפסטות הטעימות של מסעדת PIPS עליה השלום), ולמרות שהיא כבר לא במקום, עדיין לא מפתיע למצוא פה פסטה טרייה־טרייה, עשויה במקום, עבה, בשרנית ומבושלת אל דנטה כמו שצריך.
לצידה הגיע לברק שלם צלוי בעשבי תיבול ולימון כבוש, שהוגש עם ירקות על הגריל. מנה נדיבה שיכלה להספיק בקלות לשני סועדים. הדג היה עסיסי, טעמו מעושן ולצד אסופת הירקות (קישוא, בטטה, בצל סגול ופלפל אדום) המנה לגמרי זרקה אותנו לארוחת על־האש עם חברים על הים, דג טרי שנמשה מהמים וירקות צרובים מכל הבא ליד.
קינחנו עם עוגת לימון מפורקת שדווקא לא ממש הייתה מפורקת אלא יותר בנויה באופן לא מסורתי: שכבות של קרם לימון עדין, מתוק וחמצמץ, לצידו קרם גבינה מוקצפת וביניהם דפי בצק פריך. הפירורים מעל היו חביבים, הקצפת בצד הייתה מיותרת ומקולי התותים דווקא התבאסנו שאין יותר.
כשסיימנו את הארוחה מיהרנו אל עמל יומנו, ושבנו באחת אל הכבישים, הצפירות והפקקים. ולרגע תהינו אם הכיכר שאותה עזבנו הייתה רק חלום, אולי רק אגדה.
בקיצור: כיכר הזהב // אל תפספסו: פפרדלה פטריות // בשולחן ליד: תיירים, תיירים, תיירים
