פרנדסמאניה: הדמויות האהובות ביותר בסדרה הבלתי נשכחת

רוס

אנטי גיבור ואנטי גבר, האינטליגנט שקיבל הכי הרבה זמן על המסך לבד //
רחלי מלק–בודה

ביולי 2017, בעיצומן של ההפגנות מול ביתו של היועמ"ש, התארגנה בכיכר רבין מחאה לא פחות חשובה: עשרות מפגינים שפויים בדעתם, אזרחים נורמטיביים לכל דבר, הגיעו למרכז העיר להפגנת תמיכה ברוס גלר. הם הרימו שלטים שבהם נכתב "כולנו רוס גלר", ו"רוס הבוס". מולם התאגדו מתנגדי רוס וטענו ש"הפסקה זה לא תירוץ להיות זבל של בן אדם". הוויכוח הרה הגורל, למי שאינו ממעריציה המושבעים של חברים (וזה הזמן שלו לעמוד בפינה ולחשוב טוב־טוב על מעשיו), מתייחס לפרק המיתולוגי שבו רייצ'ל מגלה שרוס היה עם בחורה אחרת בזמן שלקחו פסק זמן ממערכת היחסים ביניהם, כאשר רוס זועק "היינו בהפסקה!" בקולניות חסרת האונים האופיינית לו, משפט שיחזור על עצמו שוב ושוב.

רוס הוא אנטי גיבור. אנטי גבר. החיים כל הזמן מתפקששים לו. אם ג'ואי הוא השחקן הכושל שמצליח למגנט בחורות אחריו, רוס הוא חוקר המאובנים המצליח שנכשל שוב ושוב במערכות יחסים. מאשתו הראשונה התגרש לאחר שהתברר שהיא לסבית, בחתונה של אמילי הוא פלט בטעות את שמה של רייצ'ל, וגם כשרייצ'ל סוף־סוף בעניין שלו הוא מוצא דרך לסבך גם את מערכת היחסים איתה.

מעריץ מושבע של חברים חקר ומצא שרוס זכה לנוכחות הטלוויזיונית הגבוהה ביותר בסדרה, שלאורך השנים יוצריה הקפידו מאוד שיהיו בה שישה גיבורים. הוא הופיע לבד על המסך יותר מכל הדמויות האחרות, וגם זכה למספר הרב ביותר של שורות בתפקיד. ואולם, סקרי דעת קהל שבדקו מיהי הדמות האהובה ביותר על הצופים קבעו יותר מפעם אחת שרוס הוא הדמות הכי פחות אהודה. אפילו בפרויקט הנוכחי, רוס היה מהדמויות האחרונות שנבחרו לכתיבה. אז מה יש בו, ברוס גלר, שגורם לנו לא לאהוב אותו עד הסוף למרות שהוא מצחיק מאוד?

אולי זה המראה המוצלח, שלא מסתדר לגמרי עם הכישלונות שלו. אולי זו האינטליגנציה הברורה לעין, שלא מתיישבת עם הרגע שבו הוא מקשיב לג'ואי ומורח טלק וקרם גוף על עצמו בתקווה להיכנס למכנסי העור שלו בחזרה. רוס מעצבן אותנו כי על פי כל קריטריון חיצוני הוא אמור להיות נבון ומתוחכם, ואיכשהו הוא מצליח פעם אחר פעם לצאת אידיוט. ואולי כי הוא חצי יהודי, ומהצד שלנו אנחנו תמיד מצפים ליותר.

רייצ'ל

הבנות רצו להיות חברות שלה והבנים רצו לצאת איתה, אבל היא בכלל הקדימה את זמנה //
אביטל אינדיג

אני אולי תחרותית כמו מוניקה וזייפנית כמו פיבי, אבל האמת היא שתמיד־תמיד רציתי להיות בכלל רייצ'ל גרין. רייצ'ל אולי נדמית מבחוץ כטיפוס שטחי, גחמני ומרוכז בעצמו, אבל כשמכירים אותה לעומק (כמו שרק היכרות בת 236 פרקים יכולה לספק), מבינים שהיא בעצם ההפך הגמור מזה. מג'אפ (ג'ואיש אמריקן פרינסס) מפונקת שרגילה לחיות על חשבון אבא, היא הפכה לאישה עצמאית שבנתה לעצמה קריירה בעשר אצבעות ולאם חד־הורית גאה. לא חסרו לה אפשרויות להפוך את חייה לקלים יותר – למשל להתחתן עם רוס אחרי שגילתה שהיא בהיריון ממנו (או עם בארי בשביל לקבל את הצלחת שתמיד חלמה עליה) – אבל היא תמיד בחרה להישאר נאמנה לעצמה והיוותה מודל אמיתי ואנושי לדור שלם של מתבגרות.

בזמן שכולנו רצינו להיות חברות שלה, הבנים תמיד רצו לצאת איתה. רייצ' נחשבת לחברה הנחשקת ביותר (בין מוניקה הנוירוטית לפיבי האקסצנטרית, זה לא שהתחרות הייתה כזו גדולה). שני שליש מגברברי הסדרה (רוס וג'ואי) היו מאוהבים בה והיא תמיד דילגה בין מחזרים חתיכים (היוש פאולו) לדייטים שווים.

שלא לדבר על המלתחה שלה: מימי הפרנדסמאניה ועד לימינו היא נחשבת לאייקון אופנה, ורק לפני חודש השיק ראלף לורן קולקציה בהשראתה. והייתה כמובן התספורת המיתולוגית שגרמה למיליוני בנות לגזור את שערן בתקווה להידמות לה, תופעה שאף זכתה לרפרור בסדרה עצמה.

רייצ'ל אחראית לא מעט על הצלחתה המחודשת של "חברים" בקרב המילניאלס, פשוט כי היא הקדימה את זמנה, ודי התנהלה כמו אחת מהם עוד בשנות התשעים: היא ברחה מהחופה שלה באימפולסיביות, התייחסה לעבודה כאל משהו שעושים על הדרך בשביל לבלות קצת עם החבר'ה (תקופת המלצרות בסנטרל פרק), בהמשך הפכה את תחביב השופינג לקריירה, וגידלה ילדה במין טריו משונה ולא מוגדר עם רוס וג'ואי. היש יותר דור ה־Y מזה?

ואיך אפשר בלי מערכת האון־אנד־אוף שלה עם רוס. היחסים בין השניים היוו את העוגן המרכזי של הסדרה מהפרק הראשון ועד לאחרון וסיפקו לא מעט מטבעות לשון, מ"I'm over you" ועד "!We we're on a break". הסאגה הרומנטית הזו הגיעה לסיום בפרק הפינאלה, כשרייצ'ל מחליטה לא לטוס לפריז רק כדי לשוב לזרועות הגבר שהיה מאוהב בה מגיל 16. כי כמו שיודעת כל בחורה יהודייה: באשערט זה באשערט.

פיבי

הזייפנית שכולנו צריכות לשחרר מתוכנו היא קרן השמש של סדרה שלמה //
קרן מלמד–מרגלית

כן, גם לי הייתה תספורת רייצ'ל. הלכתי לספר ואפילו לא הייתי צריכה לבקש, כי זה מה שעשו כולן. אז למשך תקופה לא ארוכה, בגיל 18, נראיתי קצת כמו רייצ'ל, למרות שעמוק בפנים בכלל הייתי מוניקה. נריץ קדימה עשרים ומשהו שנה, ואני מבינה את גודל הטעות. כי הכוכבת האמיתית של "חברים" לא הייתה מוניקה הנוירוטית או רייצ'ל הסנובית. היא הייתה קרן שמש בשם פיבי.

ל"חברים" אני נחשפת מחדש בחודשים האחרונים דרך הילדה שלי בת ה־14. בשבוע של מחלה היא הספיקה לצפות בכל העונות ועכשיו היא כבר בסיבוב השני. היא מתמוגגת מכל פרק, ואני נהנית מהעובדה הנדירה שאני מבינה לגמרי על מה היא מדברת.

ולמרות הסנכרון המופלא הזה בינינו, כששאלתי אותה מי הדמות האהובה עליה והיא ענתה בביטחון מלא "פיבי", הרמתי גבה. עד לאותו רגע לא הכרתי אף אחד שהעדיף את פיבי על פני כל החבורה. הרי פיבי, בגילומה של ליסה קודרו האדירה, נכתבה כסייד־קיק האולטימטיבית: נאה, אבל לא מדי, תמהונית, אבל לא בצורה מאיימת, קלולסית, אבל לא באופן מעצבן.

ואז הבנתי: פיבי היא לא רק הסייד־קיק של הסדרה, היא ההחמצה הגדולה שלה. כי בזמן שכולנו רוצות להיות מלכות הכיתה היפות כמו רייצ'ל, או יעילות ומצליחות כמו מוניקה, אנחנו שוכחות לתת לפיבי שבנו לצאת החוצה. להתלבש בדיוק איך שבא לנו ולא לפי מה שאופנתי, להיות מטופשות ומצחיקות, למרות שהבדיחה היא לפעמים על חשבוננו, ובעיקר לשיר בקול, לפני קהל, למרות שכולם – כולל אנחנו – יודעים שאנחנו זייפניות איומות.

ובואו לא נשכח: סיפור חייה של פיבי הוא לא פחות מטראגי. היא התייתמה מאמה בגיל 14 (או לפחות כך חשבה) ואביה החורג נכנס לכלא. היא הייתה הומלסית, גנבה כסף כדי לשרוד, עד שהחלה להתפרנס כמסג'יסטית וכמוזיקאית של להיט אחד (אתם כבר מזמן מפזמים את "סמלי קאט", נכון?). ובכל זאת, פיבי נשארת חייכנית, צחקנית ואופטימית חסרת תקנה. קרן אור שלא מפסיקה לזרוח, גם אם לפעמים היא מאירה יותר על אחרים מאשר על עצמה.

צ'נדלר

דווקא זה שלא נראה טוב במיוחד הוא מי שמכניס היגיון בקבוצת הבטלנים הזו, והשנון מכולם // מיכאל בוטיר

סיטקומים שבהם כולם מצחיקים מרגיזים אותי. יש כאן פרדוקס, הרי הסיבה שבגללה התיישבתי לצפות בסדרה היא כדי לצחוק, אבל בעוונותיי הרבים אני תמיד מחפש היגיון והצדקה בתוך כל השיגעון. אני רוצה לוודא שכותבי הסדרה הידקו את הפינות ולא עשו לעצמם עבודה קלה מדי, לא רק באיכות הפאנצ'ים אלא במבנה הכללי. בעיניי, שם סדרות רבות נופלות. כאשר הן לא מתמקדות בסיטואציות מצחיקות אלא הופכות את כל הדמויות שבהן לסטנדאפיסטים מוכשרים מאוד.

אם יש משהו שמרגיז אותי עוד יותר, זה שכולם יפים. נכון, גם כאן יש פרדוקס, הלא בטלוויזיה אנו צופים עם העיניים וברור שיהיה לנו נוח יותר כשלצד הפאנצ'ים יוצגו בנים ובנות טובי מראה. אבל דחילק, גם יפים וגם מצחיקים?

קחו את שישיית החברים, למשל. רייצ'ל מצחיקה, יפה ואפילו די נורמלית. גם מוניקה נראית טוב אבל נורמלית קצת פחות, ופיבי נאה, משעשעת אך מוזרה. גם לבנים לא חסר. ג'ואי אליל, מזגזג בין חוש הומור מחוספס להיותו הבדיחה של החבר'ה. רוס נראה סביר פלוס, ונע בין חוש הומור סולידי להוא שכל הדברים הרעים קורים לו, וצ'נדלר… רגע. צ'נדלר הוא אמנם המצחיק שבהם, אבל הוא לא נראה טוב במיוחד. לצורך העניין, דמיינו איך צ'נדלר היה שופט מועמדת לדייט שנראית כמו צ'נדלר, באישה. שינויי המשקל התכופים, השיער הנסוג והחוסר בבוהן – כל אלו לא היו עוברים אצלו. לא זו אף זו, צ'נדלר הוא היחיד שההומור שלו מוצדק ברמת התסריט. הוא לא סתם איש מצחיק בתוך חבורה קורעת מצחוק ופוטוגנית להחריד. כפי שהוא סיפר, הוא פיתח את הסרקזם שלו כמגננה לאחר גירושי הוריו. זו בהחלט זווית הגיונית, שיכולה לגרום לאדם להפנות את החיצים כלפי חוץ בכל מצב.

צ'נדלר מכניס היגיון בשקר האמריקני הגדול של חבורת בטלנים ששוכרת דירה בניו־יורק ומעבירה חצי מזמנה בבטלה בבית קפה, הוא אחת הדמויות השנונות ביותר שנראו אי פעם על מסך טלוויזיה והוא לחלוטין ה"חבר" האהוב עליי. האם זה י כ ו ל להיות מישהו אחר?

ג'ואי

הילד המגודל שהוא גם טמבל וגם טוב לב הוא האחד שכל חבורה צריכה כדי לשבור את המתח //
אריאל שנבל

כשהעורך ביקש ממני לכתוב על אחת מהדמויות של "חברים", השבתי לו מיד ובלי היסוס – ג'ואי. כי תכלס, מה לי ולשאר בני החבורה: איפה אני מתחבר בדיוק לרוס גלר והעציות המגושמת והאקדמית שלו, לרייצ'ל ההו־כה מושלמת, למוניקה ואובססיית השליטה והסדר שלה, לצ'נדלר עם המוזרויות המעט מפחידות שלו ופיבי עם המוזרויות המפחידות אפילו יותר שלה?

ג'ואי תמיד היה הטמבל טוב הלב, וכאן אני לגמרי מתחבר אליו. אוקיי, לא ממש טמבל ויש שיגידו שגם לא ממש טוב לב, אבל דווקא ג'ואי מכולם היה זה שייצג אותי בעולם של "חברים". קצת ילד מגודל שלא ממש מסתדר בעולם המבוגרים, מה שקורה לי לעיתים מזומנות גם כיום, בגיל 44.

וכנראה לא רק אני הרגשתי מחובר לג'ואי יותר מלשאר הדמויות, כי עובדה היא שהדמות הזו היא היחידה שקיבלה סדרה משלה לאחר רדת "חברים" מהמרקע. וזה קרה כמעט מיד: "חברים" ירדה משידור במאי 2004, ו"ג'ואי" החלה להיות משודרת ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן. כנראה מישהו ידע היטב מה הצופים של הסדרה המקורית באמת אוהבים ורצה לתת להם מזה עוד ועוד. "ג'ואי" אמנם שרדה רק שתי עונות, אבל זהו בדרך כלל טבען של סדרות המשך. הרי אי אפשר באמת להאשים את ג'ואי טריביאני במשהו. הלב לא נותן לעשות את זה.

בתחום אחד, די מרכזי אם להודות באמת, דמותו של ג'ואי מעוררת אי־נוחות – ודאי במבט לאחור – והוא מערכות היחסים שלו עם נשים. כן, הכול בצחוקים ודחקות, אבל בעידן "מי־טו" אין סיכוי שסצנות רבות בכיכובו של ג'ואי רודף השמלות על חשבונן של נשים כאלה ואחרות היו באות לאוויר העולם. וטוב שכך.

אבל אם נשים את הקטע הזה בביוגרפיה של ג'ואי בצד, נישאר עם דמות רבת־קסם, שבמידה רבה הייתה הדבק שחיבר בין שאר החברים. גם ברגעי הכיף אבל גם ברגעי המשבר. הכנות שלו המיסה לבבות, פשוטו כמשמעו. וזה לא מפתיע. הרי בכל מריבה בין שני אנשים מבוגרים צריך שיהיה הילד החמוד וחסר הבושה שיבוא ויגיד משהו לא קשור וישבור את המתח. ג'ואי היה, ונשאר, הילד של כולנו.

מוניקה

הברונטית שלא כדאי לכם להתעסק איתה היא גם זו שעושה את הדרך הכי משמעותית //
תמר פרלשטיין

כבר ברגע הראשון הזדהיתי איתה כי היא הייתה הברונטית היחידה, ובאותה תקופה הייתי גם אני מוקפת בחברות בלונדיניות באמת ובמי שהפכו להיות כאלה. כמה הזדהיתי איתה? הלכתי לספר וביקשתי תספורת של מוניקה. הוא כמובן לא הבין על מה אני מדברת ועשה לי תספורת של רייצ'ל, מה שגרם לי לבכות שבוע.

מהר מאוד גיליתי שהיא דומה לי לא רק בצבע השיער. גם היא, כמוני, ידעה כמה זה קשה להיות האחות הקטנה של האח המוצלח, או במקרה שלי של האחות המוצלחת. בדיוק כמו רוס החכם והאחראי הייתה אחותי, ובדיוק כמו מוניקה הקלמזית והמסתבכת הייתי אני.

כך מפרק לפרק התאהבתי בה יותר ויותר. כשהיו פלאשבקים מהילדות שלה ומהמשקל שלה שעמד אז על 100 קילו ריחמתי עליה. כשהיא הייתה לחוצה כל הזמן זה הרגיע אותי וכשהיא נכנסה להתקף נוירוטי רציתי גם אני להיות אחת כזאת שלא אכפת לה מכלום ועושה בושות בלי למצמץ. אמא שלי, אגב, הייתה ממש שמחה אם באותה התקופה הייתי מאמצת כמה מהרגלי הסדר והניקיון שלה. במוניקה נמצאים כל הקצוות – היא אמיצה ופחדנית, חלשה וחזקה, וגם זו שבסופו של דבר יוצאת עם היד על העליונה ומגלה גם דברים שמסתירים ממנה – פרקים שלמים היא שיחקה אותה אהבלה רק כדי לגרום לחברים שלה להיראות מגוחכים. בניגוד לרייצ'ל האגואיסטית או לפיבי המנותקת, מוניקה תמיד הייתה שם, עם הלב הגדול שלה. נכון שלפעמים היא נסחפה בתחרותיות שלה, דיברה שטויות או עשתה דרמה מיותרת, אבל היא ראתה את מי שאיתה – בעיקר אם היה עליו לכלוך או משהו כזה.

מוניקה היא זו שאפשר לסמוך עליה גם שתהיה חברה בעת צרה וגם שתהרוס מסיבה שהיא בכלל לא הוזמנה אליה.

אבל יותר מכול, מוניקה היא זו שהצליחה בסופו של דבר להתגבר על קשיים וגם לקבל את כל מה שהיא חלמה עליו. בין אם זה לרזות ובין אם זה להתחתן עם מי שגרם לה להתחיל דיאטה כשקרא לה שמנה – צ'נדלר. לא לפני שהיא כורתת לו את הבוהן "בטעות" באחד הפרקים האלמותיים. הרי בכל זאת הוא העליב אותה.