נפתח בווידוי: אני הייתי הילד הבוכה המעצבן בטיסה. ככה לפחות מעידים הוריי. ועכשיו, כשיש לי שלושה ילדים מתוקים משלי, עדיין לא העזתי לעלות איתם על טיסה. זה לא שהרעיון לא קורץ לי ולרעייתי, אבל אז אנחנו שואלים: למה שנעשה את זה לעצמנו? למה שאנחנו נהיה ההורים של הילד הבוכה בטיסה? וזה עוד לפני שדמיינו את התורים הארוכים, הבדיקות הביטחוניות הבלתי נגמרות והדיוטי פרי.
אבל לא רק הורים מפחדים. מתברר שהפחד הכי גדול של אנשים שטסים הרבה הוא לא מהטיסה עצמה, אלא דווקא ממי שישב לצידם. מסתמן שכמעט כל נוסע יעשה הכול כדי שלא לשבת בסביבת אם או אב טריים ותינוק קטן או ילדים קטנים. חברות התעופה מבינות את זה, ולאחרונה פורסם כי חברת התעופה היפנית Japan Airlines השיקה ממשק חדש המאפשר לאנשים שעושים צ'ק־אין מקוון לראות איפה יושבים הורים עם ילדים קטנים. "מיפוי תינוקות" על ידי סימון מושבים של ילדים מגיל שמונה ימים ועד שנתיים מאפשר לברוח מהרעש הצפוי.
ובחזרה להורים: מספר לא מבוטל של אתרי אינטרנט מציעים פתרונות להורה המיואש שנמצא בדרכו לחו"ל עם צאצאיו. אתר flyingwithababy מוקדש כל כולו לנושא וכולל טיפים, דירוג חברות תעופה ביחס לילדים ואפילו מכירת גאדג'טים וציוד עזר שעשויים לסייע, כמו עגלות קומפקטיות וצעצועים רלוונטיים לילדים. יש גם יוזמות פרטיות של הורים שמכינים שקיות הפתעה ליושבים בסביבת התינוק, הכוללות ממתקים ואטמי אוזניים.
אתגר הטיסות עם ילדים העסיק רבות גם את אלנה רובין (40) מניו־יורק, נשואה ואם לשניים, לב בן הארבע וג'ייקוב בן השנה וחצי. בצעירותה אהבה מאוד לטוס, אבל אחרי שנישאה הורידה הילוך. "טסתי לישראל אולי שלושים פעמים בחיי", היא מספרת, "אחי גר בתל־אביב, אז תמיד יש סיבה להגיע לארץ. כשהייתי רווקה הגעתי לישראל כמה פעמים בשנה, ואני מתה על טיולים ברחבי העולם. כשאתה רווק, אתה מחפש דרך זולה לטוס – ולישראל יש הרבה הזדמנויות כאלה".
עזרה, מישהו?
רובין מתגוררת בשכונת טרייבקה במנהטן ונשואה לסלבה רובין, ממייסדי אתר גיוס ההמונים המצליח אינדיגוגו, העוסק כיום בהשקעות. במשך שנים היא עבדה בארגונים יהודיים, עד שהפכה לאמא במשרה מלאה. בפסח האחרון הבריק רעיון במוחה – והיא הפכה ליזמית.
"בעלי טס הרבה מטעם העבודה, וכשהיה לנו רק ילד אחד היינו נוסעים יחד", היא נזכרת. "כשהבן השני שלנו נולד, רציתי לבקר את אחי בישראל אבל אמרתי לבעלי 'מה, אני משוגעת? אין סיכוי'. הבן הגדול שלי בגיל לא פשוט, וגם לטוס עם תינוק קטן – הרגשתי שאני לא מסוגלת. הבנתי שהתקופה שלי כתיירת עולמית הסתיימה לשנים הקרובות – הרי בעלי עסוק מאוד בעבודה – אז מתי כבר יקרה שנטוס ארבעתנו ביחד? אגב, אני חייבת להגיד שהטיסות לארץ ובחזרה לארה"ב נוחות בהיבט הזה, ותמיד יהיה מישהו שיעזור לך. תמיד הייתי נלחצת, אבל ברגע שהיה קצת לחוץ – מישהו הציע לעזור לי. העניין הוא יותר הלחץ לקראת הטיסה – חוסר הוודאות לגבי השאלה האם באמת בסוף יעזרו לי. התחלתי לחשוב: האם מישהו לא היה מוכן לעזור לי בשביל עוד כמה מאות דולרים? הרי אני אישית הייתי עושה זאת אם הייתי טסה לבד".
ואז עלה במוחה הפתרון: שירותי שמרטפות בטיסות. למרות שזה נשמע כמו פתרון לעשירים בלבד, רובין חשבה גם על דרך להוזיל עלויות.
אלנה רובין: "כשהבן השני שלנו נולד, רציתי לבקר את אחי בישראל אבל אמרתי לבעלי 'מה, אני משוגעת? אין סיכוי'. הבן הגדול שלי בגיל לא פשוט, וגם לטוס עם תינוק קטן – הרגשתי שאני לא מסוגלת"
אז איך זה עובד?
"בעצם יש כאן שני קהלי יעד: משפחות עם ילדים, ואנשים שיכולים לשמש בייביסיטר או לסייע להורים. אני מבקשת מאנשים המעוניינים בשירות לשתף אותי בפרטי הטיסות שלהם. יש כאלה שהטיסה שלהם כבר סגורה, ואז אני מחפשת להם בייביסיטר לטיסה הספציפית הזו. זה יכול להיות מישהו שכבר עדכן אותי שהוא טס באותו תאריך, או שאפרסם לקהילה של אלפי אנשים שמתהווה לה ואשאל אם מישהו טס בתאריך הזה ויכול לסייע.
"יש גם מקרים עם משפחות גמישות יותר. אם מישהו פונה אליי ואומר 'אני רוצה לטוס עם שני ילדים מתל־אביב לניו־יורק מתישהו בחודש ינואר' – קל יותר למצוא להם עזרה. פעם בשבוע אני שולחת מייל לקהילה שלי, שמונה כבר אלפי אנשים, ובודקת מי יכול או מוכן לסייע. חשבתי בהתחלה שקהל היעד יהיה תלמידי קולג' בשנות העשרים לחייהם, אבל זה הרבה יותר מזה: יש לי הרבה סבים וסבתות שהולכים לבקר את הנכדים ושמחים לסייע, או כאלה שהילדים שלהם כבר לא בבית והם מתגעגעים לטיפול בילדים קטנים. יש אפילו גברים שטסים לעבודה ומוכנים להציע את שירותיהם".
לסטארט־אפ החברתי החדש שלה היא קוראת "אייר־פייר" (ציוות באוויר, ומשחק מילים עם "או־פר" – מטפלת בצרפתית). "בינתיים השקנו אתר ועמוד פייסבוק שהוא הכלי השיווקי שלנו. התחלנו עם טיסות מארה"ב ומקנדה לישראל ומישראל לארה"ב ולקנדה, כי ידעתי שיש המון יהודים על הקו הזה. בקהילה היהודית אני מכירה אנשים, וקל יותר לחדור אליה. עשיתי קצת חקר שוק, שאלתי הורים ואנשים שנוסעים הרבה – התגובות היו מדהימות. זה נתן לי ביטחון להתקדם".
את השירות היא מגדירה כ"אייר בי־אן־בי לבייביסיטינג בטיסות. בגדול, זה עוד זוג ידיים להורים".
רווח לשני הצדדים
אף על פי שהשירות מיועד למשפחות עם ילדים קטנים, היו גם פנסיונרים שביקשו שמישהו ילווה אותם. "פנו אליי ממשפחה של ניצול שואה שהיה צריך לטוס ושאלו אם אצליח למצוא לו מלווה. מצאתי מישהו שיסייע לו בחינם. אגב, זה לא המודל, אני מאמינה בכך שצריך לשלם על שירות, וכך עושים רוב האנשים שהשתמשו בשירות עד כה".
המחיר הממוצע שרובין ממליצה עליו הוא עשרים דולר לשעה, אבל המשפחות והבייביסיטר המיועד יכולים לסגור בעצמם את המחיר הסופי. "יש כאלה שיהיו מוכנים לקנות לבייביסיטר כרטיס טיסה כדי לשכנע אותם לטוס, או לשלם מחיר גבוה לשעה, אבל כאן אני מציעה משהו שיהיה רלוונטי לאדם הממוצע. בישראל הסכום שקבעתי נחשב גבוה מהממוצע לשעת בייביסיטר, אבל במנהטן זה הממוצע. חלק יגידו שזה פחות מדי, אחרים יגידו שזה יותר מדי. בסוף הם סוגרים את זה בעצמם – אני לא צד בעניין. מחיר ממוצע לשמרטפות בטיסה מישראל לארה"ב הוא כ־250 דולר, כולל הזמן של מעברי דרכון, ביטחון וטיסה".
לדבריה, יש גם כאלה שלא מצפים לתגמול כלכלי. "יש אנשים שרוצים לעשות מצווה ולעזור בהתנדבות. למשל, לפני כמה ימים היה אבא שאמר שהם טסים לחגוג את בת המצווה של בתו בחודש יוני, ושהם יהיו עם שלושה ילדים תיכוניסטים בטיסה – וכולם מוכנים לעזור בהתנדבות".
אחת הלקוחות של רובין, אם שטסה לישראל עם בנה בן השלוש ותינוקת קטנה, מספרת: "הבייביסיטרית שלנו, עליזה, הייתה מדהימה, ואני כל כך שמחה שהזמנו אותה. אין כל סיכוי שבעולם שהייתי שורדת את הטיסה הזו בלעדיה. הבן הגדול היה הרבה יותר רגוע ופחות נכנס להיסטריה, כפי שבטח היה קורה אם לא היה מי שיעזור לי. זה בעיקר בזכות העובדה שאני הייתי רגועה יותר, ויכולתי להקדיש לו יותר תשומת לב, כי עליזה לקחה את התינוקת או סייעה לנו לסחוב את התיקים. היו לי כמה וכמה הזדמנויות במהלך הטיסה לנוח, וכך גם לעליזה, שנשארה איתנו מהעלייה למטוס ועד שבעלי פגש אותנו בישראל".
גם השמרטפים נשמעים מרוצים. "טסתי לישראל הקיץ לבד, ושמחתי להיות מצוותת לאמא צעירה שטסה לבדה עם שני ילדים קטנים", מספרת אחת הבייביסיטריות, "שני הצדדים הרוויחו: היא שמחה לסיוע עם הילדים ואני שמחתי להרוויח עוד קצת כסף, שסייע לי לשלם על הכרטיס. דווקא היה נחמד לדעת שאני לא טסה לגמרי לבד, ולחלוטין לא השתעממתי מרוב האנרגיה של הילדים. אין ספק שהאמא הזו לא הייתה מצליחה לעבור את הטיסה בשלום בלעדיי".
בייביסיטרית אחרת כתבה באתר: "שמחתי שהיה לי מה לעשות בטיסה מניו־יורק לתל־אביב, וזאת על ידי זה שסייעתי לאמא שטסה לבד עם ילד בן שנתיים. כשהיא הייתה צריכה עזרה, סייעתי לה. היא אמנם הייתה מעין 'לקוחה' שלי, אבל בפועל היא הפכה להיות חברה טובה, והכסף שהרווחתי היה בגדר בונוס בלבד".
מיהם ה"אייר־פרים" שלך?
"הם בעיקר מהקהילה היהודית, אבל בגילים מגוונים מאוד, החל מבני ובנות 16 עד בני ובנות 75. רובם יהודים, כיוון שאנחנו מתמקדים כעת בטיסות מארה"ב ומקנדה לישראל. כעת אני עובדת על טיסות של כל החברות, והיעדים מארה"ב לישראל ולהפך".
צוות הצלה
גם לדיילות ולדיילים לא קל בטיסות ארוכות עם הלקוחות הקטנטנים. רעות סגל, אשתו של העיתונאי עמית סגל ואמם של עברי וענר, הייתה דיילת אל־על במשך כארבע שנים ומכירה את שני צידי המטבע. "לטוס עם ילדים זה קשה מאוד, כבר כדיילת ליבי יצא אל ההורים. יש הורים שבאים מוכנים וישר מוציאים טאבלט לכל ילד וחוברות צביעה. יש גם כאלו שמחלקים סוכריות ופינוקים לאלו שיושבים בסביבה הקרובה שלהם, כדי שלא יכעסו.
רעות סגל: "כדיילות היינו ממציאות צעצועים וכל מיני פטנטים כדי לגרום לילדים לעבור את הטיסה בשלום. הטיסות הכי קשות היו בקיץ, זמן שבו משפחות רבות טסות עם ילדים"
"אבל עם תינוקות אין מה להיות וכחנים, במיוחד בהמראה ובנחיתה קשה להם פיזית באוזניים", אומרת סגל, "היו אמהות שכל הצוות היה מרחם עליהן, וכשיכולנו עזרנו להחזיק לכמה דקות את התינוק, כדי שהאמהות יוכלו ללכת לשירותים או להתאוורר. השתדלנו מאוד להתחשב. תמיד היו האמהות שטסו לבד עם שניים־שלושה ילדים, וברור שהן לא בחרו לטוס לבד, אך זה היה כורח המציאות. לעיתים אנשים בסביבתם היו מסייעים להן".
היא מספרת שאחת החוויות המרגשות ביותר בעבודתה היו דווקא טיסות שליוו הורים שחזרו לישראל עם תינוק או תינוקות אחרי לידה של אם פונדקאית בחו"ל. "היה זוג שחזר לארץ עם זוג תאומים חמודים שנולדו כמה שבועות לפני הטיסה. זה היה מרגש במיוחד ללוות אותם הביתה. כולם היו נרגשים מאוד".
2. האתר מזהה התאמה עם מישהו או מישהי שגם טסים באותה הטיסה, ומציעים להם לשמש כבייביסיטר
3. הבייביסיטר המיועד/ת וההורים עושים שיחת היכרות טלפונית ומחליטים אם יש התאמה. באותה שיחה גם מחליטים על התשלום עבור השירות, על פי הזמן הרצוי. אפשר לתאם ליווי כבר משלב הכרטוס ובמהלך הסרבול עם המזוודות, או רק בטיסה עצמה
סגל חלמה מילדות להיות דיילת אוויר. "טסתי לבד עם אחותי לכבוד בת המצווה שלי לארה"ב. ההורים שלנו טסו לפנינו והיינו במשך שבועיים עם סבא וסבתא. יש לאל־על שירות שבמסגרתו איש או אשת צוות המטוס מלווים ילדים שטסים ללא הוריהם. הם עוזרים בבידוק, עם המזוודות, ומוסרים את הילד כמו חבילה עוברת. הצוות תמיד מקבל על כך עדכון, ודואג במהלך הטיסה שהילד או הילדה אוכלים ורגועים".
"כדיילת היינו ממציאים צעצועים וכל מיני פטנטים כדי לגרום לילדים לעבור את הטיסה בשלום", חוזרת סגל למצבם הלא פשוט לעיתים של ההורים הטסים. הטיסות הכי קשות לדבריה היו בקיץ, אז משפחות רבות טסות עם ילדים.
ואיך זה לטוס כאמא?
"טסנו לראשונה עם שני ילדים קטנים ממש לאחרונה. עם עברי, הגדול, כבר טסנו כמה פעמים. הוא אוהב מטוסים וכיף לו לטוס, בטח כשהוא יודע שאמא הייתה דיילת. הוא מתעניין בכל דבר, בודק כל דבר שיש במושב, וכבר יודע להסביר על כל דבר. הוא יודע איפה טסנו ולאן טיילנו. מבחינתו הטיסה היא חוויה, ומצד שני ראיתי ילדים שמפחדים מטיסות ולא מוכנים להסתכל מחוץ לחלון. בעיניי זה תלוי בגישה של ההורים. הרי בטיסה רגילה עם מזג אוויר רגיל לא אמורים לקרות אירועים מיוחדים, זה כלי תחבורה נוח. ודאי ביחס לנסיעה באוטובוס או במונית. מטוס זה אחד המקומות הבטוחים.
"רופאת הילדים שלנו המליצה לקחת טיפות משככות כאבים לאוזניים של תינוקות, במידת הצורך כמובן. וגם הקפדנו לטוס עם עברי בטיסות יום; לא מצפים שהוא יישן בטיסה, וכך זו חוויה בשבילו. יש כאלה שאולי מתאים להם יותר לטוס בלילה ולקוות שהילדים יישנו לאורך כל הטיסה. חשוב גם לשים לב מבחינת ג'ט לג והפרשי השעות במדינת היעד".
חברת תעופה יפנית השיקה ממשק חדש המאפשר לאנשים שעושים צ'ק־אין מקוון לראות איפה יושבים הורים עם ילדים קטנים. "מיפוי תינוקות" על ידי סימון מושבים של ילדים מגיל שמונה ימים ועד שנתיים מאפשר לברוח מהרעש הצפוי
סגל מתלהבת מהרעיון של 'אייר־פייר': "אני חושבת שזה פטנט מעולה, הרי אם האנשים עצמם כבר על הטיסה, למה שלא יסייעו וירוויחו קצת כסף? כשהייתי טסה לבד או כדיילת בחופש – לחלוטין הייתי עושה את זה כדי לעזור וגם להרוויח עוד קצת. בטח סטודנטים או משלחות של צעירים וצעירות יכולים לסייע. מה אכפת לי לשמור במשך כמה שעות על ילד או תינוק? זה גם מקל מאוד על הצוות. הרי להסתובב עם עגלה או עגלות, עם ילדים קטנים, לבד, זה קשה מאוד. הרי זה קשה גם לשני הורים יחד. תמיד ישנם אלה שמגלגלים עיניים ומתלוננים – היו שאמרו לי 'התינוק שלך מרעיש'. מאידך, ראיתי הרבה הירתמות של אנשים שמסייעים לאמהות במצבים כאלה, גם כאלה שעזרו לי אישית".
השמיים הם הגבול
למרות שבעלה של רובין הוא יזם אינטרנטי מצליח, האתר שלה עוד לא אוטומטי, והכול צריך לעבור דרכה. "יש לי כמה רעיונות כדי לקדם את המציאות שבה האתר יבצע את ההתאמות לבד, אבל כרגע הכול נמצא תחת השליטה שלי, בצורה ידנית. אני מאמינה שזה יקרה בהמשך.
"בעיה נוספת היא שאמנם יש לי אלפי אנשים רשומים שמקבלים עדכונים שוטפים, אבל יש אנשים שטסים רק פעם בשנה או בשנתיים, כך שצריך הרבה מאוד אנשים במאגר כדי שהוא יהיה אפקטיבי באמת".
זו הסיבה שבגללה רובין שמחה מאוד על הכתבה שתפורסם בשפה העברית בישראל. "יש לי המון לקוחות בקהילה היהודית־אמריקנית, אבל אני רוצה להרחיב את השירות לישראלים, כיוון שמדובר על אותן טיסות".
ומה עם יעדים נוספים?
"בהמשך נפתח את האתר גם לאירופה, אבל ישראל־ארה"ב ימשיך להיות היעד המרכזי. תמיד יש הרבה אנשים שטסים לישראל מארה"ב ומקנדה, וזו טיסה ארוכה. אנשים צריכים עזרה. ישנה גם תחושת האמון בין יהודים: אתה המשפחה שלי ואני סומך עליך".
השתמשת בשירות בעצמך?
"כן. דווקא עשיתי את זה בטיסה שלא לישראל, אלא לסרי־לנקה, שזו טיסה ארוכה מאוד. היא ארכה בסוף שלושים שעות עם עצירות ביניים. זה המחיש לי כמה זה חשוב. אני מאמינה ברעיון של להעצים אנשים, ואני שמחה שזה תופס תאוצה. אני לא רוצה שהכסף יהיה האישיו שבגללו אנשים לא יטוסו, או שמספר הילדים יגרום להם לא לרצות לטוס. אני רוצה לתת לאנשים את הכוח להמשיך בחיים החופשיים שלהם, ולסבסד את המסעות האלה. הרבה אומרים לי שזה שירות לעשירים, אבל זה ממש לא. אם אתה עשיר תיקח איתך או־פר שתהיה איתך גם בחופשה. זה גם הרבה פחות מלרכוש לאדם כרטיס טיסה: אם המחיר הממוצע לכרטיס מצפון־אמריקה לישראל הוא 1,200 דולר, אתה יכול להשקיע עוד 250 או 300 דולר ויהיה לך קל יותר. אגב, אם הייתי עושה שירות המציע כרטיסי טיסה לשירותי בייביסיטר היה קל יותר למצוא בייביסיטרים – אבל זו לא המטרה שלי. אני מחפשת את החפיפה בין מישהו שגם כך כבר טס, ומוכן לעזור בתשלום".
אבל איך זה עובד, אם בפועל הבייביסיטר לא יושב לידך בטיסה?
"נכון, רוב האנשים לא יושבים זה ליד זה, אבל תמיד זה מסתדר בסוף. הרי אם יש אדם שטס לבד, והוא יושב ליד משפחה עם ארבעה ילדים או מולה, אם יציעו לו לזוז למקום אחר, שקט יותר – הוא לרוב לא יסרב".
לפחות עד שהמיזם המבורך של אלנה רובין יאיץ על המסלול וימריא, בואו נהיה פרקטיים וננסה לסייע לכם בהגשמת המשאלה שאליה כולנו משתוקקים בעת רכישת כרטיס טיסה ולעיתים לא מעזים להביע בקול: להימנע עד כמה שניתן מישיבה ליד תינוק בכיין או ילד משועמם בטיסה טרנס־אטלנטית. ושיהיה ברור מראש: אנחנו דווקא מעודדים ילודה והכול, אבל קצת פחות מעודדים תמותה שלנו מעצבים רופפים אחרי 12 שעות שהייה באוויר בצינור ברזל מבלי יכולת לעצום עין ולו לדקה, וכל זאת בגלל הצאצא הנפלא שלכם שחייב לראות את פסל החירות עד הגיעו לגיל שלוש.
ובכן, נתחיל מהמובן מאליו: התרחקו כמו מאש מהשורה הראשונה בכל מקטע במטוס, כלומר השורה שלפניה יש קיר. כי הקיר הזה ראוי להיקרא כותל הדמעות, בין אם אלה דמעותיו הבלתי פוסקות של התינוק השרוי בתוך האמבטיה הצינוקית התלויה איכשהו על הווים המיועדים לכך באותו קיר, ובין אם יהיו אלה דמעותיכם שלכם לאחר שיתברר לכם לאיזה אזור מצוקה נקלעתם.
גם השורות האחוריות במטוס מועדות לפורענות. וזאת כי משפחות שהתברכו זה מקרוב בתינוק חדש או משפחות עם ילדים רכים יהיו לרוב טרודות כל כך בדברים אחרים, עד שכל ענייני הצ'ק־אין המוקדם אינם בדיוק בראש מעייניהם. הרכבים שכאלה מגיעים לטיסה כה עייפים ומותשים, שבאמת לא מזיז להם היכן יושיבו אותם. וכך, השורות האחוריות והלא־אטרקטיביות יתמלאו בדרך כלל בהורים וילדיהם הרכים, ואתם תעשו הכול כדי להתחמק משם. שלא לדבר על כך שהשורות הללו קרובות לשירותים האחוריים ויושביהן מקבלים את האוכל אחרונים, וכדי ביזיון וקצף.
אז מה נשאר? בדרך כלל שורה־שתיים באמצע חלל המטוס, הכי רחוק משתי הקטסטרופות הללו. לא מדובר בתעודת ביטוח, כמובן. ישנם הורים לילדים בני ארבע, למשל, שרוצים להתחמק מתינוקות של הורים אחרים וישמרו לעצמם מקום בדיוק באזור שמבחינתכם הוא שמורה למבוגרים בלבד. במקרים כאלה באמת שאין לאן לברוח, ולכן הכינו מראש כמה סוכריות או מינֵי שוחד אחרים שתגניבו מדי פעם לילד הסורר בלי שהוריו יראו. מחקרים שנמתחו על אלפי מיילים מוכיחים כי כל סוכרייה מעניקה חמש דקות של שקט, תעשו לבד את החישוב ותתארגנו בהתאם.
אה, ואתם יכולים גם לקנות כרטיס למחלקת עסקים. אבל זה כבר יעלה יותר מאשר ארבעה ק"ג סוכריות.
לטוס עם ילדים. שלוש מילים שמעבירות צמרמורת אימה בכל הורה. אחרי התורים האינסופיים בצ'ק־אין, הבידוק הביטחוני וביקורת הגבולות, אתה סוף־סוף מתיישב במקום שלך וחושב: מה כבר יכול להיות נורא יותר ממה שכרגע עברנו. ואז מגיעה ההמראה, ואיתה נפתח מופע הצרחות הידוע בכינויו "כואב לי באוזניים". גרוע ממנו הוא רק ההדרן שמתרחש בעת הנחיתה, פשוט כדי להשאיר אתכם עם טעם של עוד. בין קונצרט לקונצרט עליכם להעביר שעה וחצי עד 15 שעות (תלוי ביעד ועד כמה אתם אמיצים) בחלל סגור וצפוף, מוקפים באנשים שרק מחכים לרגע שבו הם יוכלו להעיר ולצקצק על התנהגות צאצאיכם.
אז איך עושים את זה בדיוק?
המשקיעניות עמלות כבר חודש מראש על הכנת ערכות פעילות, מדפיסות דפי צביעה, חיתוך והרכבה; אחרות מסממות את הילדים במלטונין כדי שייפלו לשינה רכה ורצוי כמה שיותר ארוכה. אני באופן אישי מחבבת את שיטת המסכים. רוצה לומר: ככל שתגיעו לטיסה עם כמה שיותר אחוז סוללה בכמה שיותר מכשירים – היא תעבור יותר בשלום. אז לפני שאני בכלל מתחילה עם האריזות, אני שולפת כל מכשיר אלקטרוני שעדיין פועל בביתנו ומטעינה עד אין קץ. מטאבלטים סיניים שקיבלנו לפסח מוועד העובדים ועד לנוקיה 5120 (ילדים, הייתם מאמינים שפעם סנייק היה הפורטנייט שלנו?).
כשהמשפחה מתרחבת, נוצרת חלוקה טבעית של איכות מול כמות. האלפא בשמירה אזורית על הגדולים (כלומר, נרדם מיד עם ההמראה) ואילו אני הרחק־הרחק בשורה הראשונה, מנסה לקושש עריסה לרפואה. ומי שלא ראה שתי אמהות רבות על עריסה- לא ראה קרב חתולות מימיו. שהרי זה ההבדל בין טיסה מסויטת ומיוזעת עם תינוק שלא יורד מהידיים לחלום שכולו דפדוף במגזיני חו"ל, התענגות על ארוחות מטוסים (אני המוזרה שמצפה לאוכל בטיסות) וזפזופ בין "הפמליה" להשלמת עוד פרק של "המתמחים".
ואם כבר אוכל, זה כאילו חברות התעופה החליטו שהמצב הנתון לא מלחיץ מספיק והחליטו להכניס לארוחת הילדים רק פריטים עם פוטנציאל טינוף ודאי: מעדן "דני", פנקייק עם רוטב שוקולד, שוקופאי. הלו, יש גבול לכמות בגדי ההחלפה שניתן להכניס לתיק יד.
אבל כל החשמל הסטטי, היזע והדמעות שווים את הרגע המתוק הזה, שבו מזדמן לך לטוס בלעדיהם. פתאום כל טיסה נדמית כמו הפינוק האולטימטיבי. קו ישיר לניו־זילנד? קונקשן לדרום־אפריקה דרך אלסקה? קדימה. איפה עוד אקבל כמה שעות של ניתוק עם משרתים מעופפים שדואגים לכל צרכיי? רק שלא יושיבו אותי ליד איזה תינוק צרחן. מי בכלל טס עם הילדים שלו?
