על הבמה שתכננה אולה שבצוב ובתלבושות שעיצבה נטשה טוכמן־פוליאק לא תמצאו שש וארגמן, לא זהב ולא שנהב, אף על פי שזירת ההתרחשות היא ארמון דוד המלך. סקאלת הצבעים – מלבד ניצוצות זוהרים בדמות תכשיטים פה ושם – היא בגוני הלבן, אפור ושחור. האפורים הללו מזכירים אולי את עמודי החדשות בעיתון ואת האקטואליזציה שעורכת ההצגה לסיפור סוף ימיו של דוד המלך, המתואר בפרקים הראשונים של ספר מלכים, וגם את הקורקטיות שבה משתמשות הבמאית שיר גולדברג והמחזאית שחר פנקס לתיאור משחקי הכס של ממלכת יהודה.
האקטואליזציה באה לידי ביטוי לא רק במובן הצר (צילום התקריב של דוד במסיבת העיתונאים שפותחת את ההצגה כל כך הזכיר לכמה מן הצופים את ראש ממשלתנו הנוכחי, עד שהגיבו בקולניות), עניין מתבקש בהצגה שנושאה מנהיג שניצב על סף סיום (או לא) של כהונה רבת שנים, אלא בהבאת החומרים המקראיים לכאן ולעכשיו בצורה מוצלחת ומעניינת שתשרוד קדנציה זו או אחרת. בנוסף נשזרות כמה קריצות מודרניות לדמותו של דוד בתרבות, כמו הרפליקה "מים לדוד המלך" או השיר "אוריה החיתי" של שולה חן, המתנגן ברדיו. עם זאת ההד המיתולוגי נשמר, בין היתר באיפור הלבן על פני הדמויות ובנצחיות חומרי המחזה, העוסק בכבוד, בקנאה, ביחסים משפחתיים ועוד.
את דוד המלך מגלם בארוגנטיות ראויה נתן דטנר, שמצליח לכבוש ולהרתיע במקביל כיאות ברהב שלו, מה שהופך את רגעי הפגיעוּת שלו למרגשים עוד יותר. גלריית הדמויות המקיפה אותו מורכבת מנתן הנביא, שהפך פה ליועץ פוליטי שאותו מגלם היטב מולי שולמן, בת־שבע (אדווה עדני), ואבישג השונמית (ענבר דנון) שנושאת נאום אופזיציוני סוחף שגרם לקהל להריע, למרות שנטה לפופוליזם בחלקו. יונתן צ'רצ'י הוותיק והמוצלח הוא יואב בן צרויה, ומערכת היחסים הארוכה והמורכבת בינו לבין דוד עולה בצורה יפה מבין השיטים.
אורן כהן הוא שלמה, שעדיין אינו המלך. באופן מוזר, למרות שברור שהיוצרת התעמקה בטקסט התנ"כי, הוא מתואר כבן שנולד "אחרי המקלחת" תוך התעלמות מהבן המת של דוד ובת־שבע. מי שמשלים את הקבינט הממלכתי הוא אדוניה. בדברי הימים ניצח שלמה בקרב ביניהם, אבל הבמה נוטה חסד לנבלים, ותום אבני בתפקיד אדוניה ממגנט, בין היתר מכיוון שהמחזאית והבמאית לא בנו נבל מושלם. הוא לא פועל מרוע או משנאה, הוא מגלם את הטרגדיה של הבלתי כשיר. לא יינתן לו לשלוט, פשוט משום שהוא לא מוצלח מספיק, ולא באשמתו. הקהל נע בין הירתעות ממנו לצחוק ולרחמים עליו, בזכות המשחק המצוין של אבני, שנותן את כולו בתפקיד (אף שהוא גובל לעיתים במנייריזם וכדאי שישים לב לא לעבור את הגבול). עוד בארמון צוות משרתים, איתי צ'מה ולצידו רון ביטרמן המבדר בתפקיד נחמיה, המשרת החדש שאחראי על האתנחתות הקומיות ועל ייצוג קול העם, שבשמו ולרווחתו כביכול דואגים, אבל בשל המצב הביטחוני לא טורחים לשמוע מה שיש לו לומר.
הבימוי של גולדברג כאמור קורקטי, כמעט יבש, וזה מונע מההצגה להפוך למסעירה באמת, אבל גם מונע ממנה לגלוש לסנטימנטליות. ובין יובש לסנטימנטליות, אני לפחות מעדיף את הראשון.
הבא אחריו תיאטרון באר–שבע
