כשפלג כהן המתין באחד ממעברי הגבול באפריקה, הוא לא דמיין שהרגעים הקטנים האלו יבשילו לספרו הראשון. "ישבה לידי איזו מאמא אפריקנית כזו, את יודעת, מאלו שמיניקות את ילדיהן בפומבי. דיברנו וצחקנו וכשהחתמנו את הדרכון היא ביקשה שאחזיק לה את התינוקת. החזקתי אותה, ירדנו ועברנו את הגשר, ואז אני יושב ואומר לעצמי: 'מה אם היא לא חוזרת?'. למזלי היא חזרה בסוף, אבל בספר שלי היא לא חוזרת".
רומן הביכורים שלו, "לונלי", משייט בין מציאות לבדיה, בין חוויות ילדות לסיפורי נדודים, בין מסעות קניות בשוק עם סבתו התוניסאית לשווקים אפריקניים הומי אדם. התוצאה היא סיפור היתולי שלוקח את קוראיו פנימה אל תוך חיי הנוודות.
כבר 15 שנה כהן (36) מטייל ברחבי העולם. הוא הספיק לבקר בכ־150 מדינות שונות, ולא מתכוון לעצור. "עם הדרכון הישראלי נשארו לי בערך עשרים מדינות, אבל אני כבר עובד על דרכון פורטוגלי. המטרה שלי היא להגיע עד גיל ארבעים לכל המדינות שאפשר לבקר בהן בעולם".
את הספר (הוצאת ניב) תתקשו מאוד להשיג בחנויות. הוא הגיע לראש רשימת רבי־המכר של סטימצקי, המהדורה השלישית אזלה מהמדפים בתוך ימים ספורים וקוראים רבים ממתינים להדפסה נוספת. "הרבה כותבים לי שהם מרגישים כאילו הם יושבים איתי על בירה ואני מספר להם את קורותיי, למרות שלא מדובר בביוגרפיה. זה רומן שמבוסס בחלקו על סיפורים אמיתיים שעברתי, ובחלקו דברים שהקצנתי".
את רב־המכר הזה כתב למרות שהוא מתמודד עם דיסלקציה קשה משחר ילדותו. "הספר הראשון שקראתי היה בגיל 22. בתור ילד היה לי קשה מאוד בלימודים, כי מערכת החינוך לא הבינה אותי. בבית הספר אמרו לי שאני טיפש ושלעולם לא אצליח ללמוד, אפילו לא ידעתי אנגלית כשיצאתי משם. למדתי אנגלית וספרדית בדרכים. אבל אני רואה בזה יתרון עצום – יש לי חשיבה הרבה יותר יצירתית, ואני גאה להיות דיסלקט".
את הספר כתב עם אלה בן־צבי, חברת ילדות של אחותו, שסייעה לו בסידור הרעיונות ובהגהה. "בהתחלה רציתי שהיא תכתוב אותו בשבילי, אבל היא אמרה לי שלא, ושאנסה בעצמי. התחלתי לשלוח לה טיוטות, והיא הייתה מגיבה ואומרת: 'זה כן, זה לא, זה מגניב, פה תעמיק את הדמות'. כתבתי בכל חור אפשרי. בנמלי תעופה, בתחנות אוטובוס, על ספסלים ברחוב. כל כך התמסרתי לכתיבה, שפעם אפילו פספסתי את הטיסה שלי לנורווגיה. 17 דראפטים היו לספר הזה, עד שנסגרנו על הגרסה הסופית".
כהן בחר בגיבור נטול שם. חייל משוחרר שסובל מפוסט־טראומה אחרי מלחמת לבנון השנייה יוצא לטיול הגדול כדי לפתוח את חושיו ולנקות את ראשו. ואז, ברגע הכי תקוע בחייו, הוא מוצא את עצמו עם תינוקת נטושה. ההתמודדות עם המצב הבלתי מתוכנן והאירועים שפוקדים אותו בדרך מעוררים בו זיכרונות ילדות מבית אמו וסבתו. שאלות על הורות ואחריות ופחדים מימי המלחמה נשזרים בחוויות סוריאליסטיות של מטייל בעולם השלישי, כמו למשל הפעם ההיא שהוא מוצא את עצמו עצור שלושה ימים בגינאה ("במציאות הייתי עצור יום אחד, אבל הגזמתי את הסיטואציה") מפני שהשאיר את הדרכון שלו בשגרירות סיירה־לאון, או הרגע המוזר שבו פגש דוב גדול ממרחק של שני מטרים.
"עשיתי מסע דרכים מקליפורניה לאלסקה. כל הדרך הזהירו אותי מדובים. מרוב שכל הזמן אמרו לי 'דובים־דובים־דובים' הגעתי למצב שלא העזתי לעשות המון דברים, כי מה יקרה אם אפגוש דוב. לא יצאתי לטרקים לבד, כי דובים. יום אחד הגעתי לאיזו עיירת כורים באלסקה, ופתאום אני רואה תזוזה בשיח. בהתחלה חשבתי שזה סתם כלב, ופתאום יוצא משם דוב שחור ענק. האינסטינקט הראשוני היה לרוץ, אבל נזכרתי שכל מי שדיבר איתי על מפגשים עם דוב יעץ דווקא לעשות ההפך – לעמוד במקום ולהגדיל את עצמך, ולדבר אליו כדי שידע שאתה לא בעל חיים. תחרות ריצה עם דוב לא מומלצת כי הוא מגיע ל־40 קמ"ש. עמדתי על קצות האצבעות, הרמתי את הידיים למעלה, וכל מה שיצא לי מהפה באותו רגע זה 'דוב' בעברית. הדוב הסתכל עליי, ואני הסתכלתי עליו, ונראה שהייתה בינינו הבנה. הוא המשיך ללכת ועזב אותי. יש לי וידיאו שצילמתי אחר כך במצלמת גו־פרו ואני נראה שם לבן כמו סיד. אז כן, זה היה מפחיד, אבל שם גם הבנתי שהפחד נמצא אצל מי שלא יוצא לגלות שאין באמת ממה לפחד".
מניקוי לפסח עד פינוי שלגים
אנחנו נפגשים בצהרי היום במסעדה יפואית קטנה. אף על פי שהוא גר בנהריה, נראה כי רבים מזהים אותו מהבלוג "לונלי פלג" שהוא כותב ומהתמונות שהוא מעלה לשם. "בוקר טוב לונלי", אומר לו עובר אורח, "מה אתה עושה בארץ?"
ואכן, נדירים הימים שבהם אפשר למצוא אותו בישראל. "אני מטייל עשרה חודשים בשנה, ואז חוזר לחודשיים בתקופת החגים".
ואיך אתה מממן את כל הטוב הזה?
"אז זהו, שאנשים חושבים שצריך להיות מסודר כלכלית כדי להסתובב בעולם, וזה לא ממש נכון. אני מממן את השהות שלי בעבודות מזדמנות לאורך הדרך. עבדתי בניקוי בתים, תחזוקת חוות, דיג, כל מה שמזדמן. לעיתים אני מגיע למקום, מברר איפה הקהילה היהודית נמצאת, שואל אם מישהו צריך לנקות את הבית לפסח או זקוק לגנן. ואז אני שוהה שם תקופה, מרוויח אלפיים־שלושת אלפים דולר וזה מספיק לי לטיול של חצי שנה. כמובן, בתנאים צנועים. אני ישן באוהלים, מתארח אצל אנשים, וגיליתי שזה די פשוט. אתה לא צריך הרבה בשביל לטייל".
מה העבודה הכי הזויה שעבדת בה?
"פינוי שלגים בקנדה. זה גועל נפש. אתה קם לפנות בוקר ומפנה שלגים בכניסה לאיזה בית, לידך עובדים בעיקר סורים ופקיסטנים, אחר־הצהריים אתה חוזר שוב ומפנה שלגים עד שבע בערב, ומקבל שבעה דולרים לשעה".
ההחלטה להיות חסכוני מביאה אותך לפעמים גם למקומות מסוכנים?
"אני לא אוהב את המילה הזאת, מסוכנים. אנשים שואלים אותי אם לא מסוכן לטייל בעולם. זה עצוב, אבל ברוב המקומות בעולם הגורם מספר אחת לתמותה הוא תאונות דרכים. במקומות שאמרו לי שהכי מסוכן פגשתי את האנשים הכי מדהימים ולמדתי מהם הכי הרבה. למשל במערב אפריקה – כולם אמרו לי, אל תיסע לשם, מה, אתה משוגע? ושם פגשתי את האנשים הכי נדיבים. אני לא מוכן להגדיר מקום כמסוכן רק בגלל שזו אפריקה או בגלל שחיים שם מוסלמים. ואם להיות כן, אני חושב שהמקרים שבהם הייתי הכי קרוב לסכנת מוות היו דווקא כשלחמתי בלבנון".
שלא במקרה, גם ההחלטה לטייל בעולם נולדה אחרי שהשתחרר משירות מילואים בפלוגה המסייעת של גולני במלחמת לבנון השנייה. "הייתי בטוח שאטייל ארבע שנים, אבל אחרי שנגמרה התקופה התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני לא חוזר".
היום הוא כבר פחות זקוק לעבודות מזדמנות. "כשאני בארץ אני עובד בעיקר בהרצאות, וככה אני מממן את המשך הטיול שלי".
על מה אתה מספר בהרצאות?
"אני לא מרצה על טיול. ההרצאה שלי היא על בחירות ודרך חיים. על התמודדות עם פחדים ועל האומץ להעז".
אנשים באים לשמוע על שחייה עם קרוקודילים ומקבלים שיחת נפש על הגשמה עצמית?
"לא ממש. אני משלב את הסיפורים אבל חשוב לי שגם יהיו מסר ואמירה. אני אוהב להתחיל במשפט מפוצץ ואפילו קצת נדוש: 'הכול אפשרי. כדי לחזק את הטענה הזאת הייתי צריך להביא לכם כל מיני מחקרים בעולם, אבל אני יכול פשוט להראות לכם'. ואז אני מראה להם תמונה של דונלד טראמפ. אחרי שהם צוחקים אני מספר להם על המקומות האחרונים שביקרתי בהם".
בשלב הזה הוא פוצח בסשן דיבור מהיר שכמעט קשה לעקוב אחריו. "התחלתי מתערוכת צילום במיאמי, מכרתי צילומים בשווי עשרת אלפים דולר וטסתי לפיליפינים לאיזו שכונת מזבלה בהר העשן כדי לתרום את הכסף שם לילדים. משם המשכתי לפלאו, מדינה של צוללנים, צללתי עם מדוזות ואז המשכתי לפפואה גינאה החדשה. חייתי בין השבטים שלושה שבועות וכשסיימתי חיפשתי את הטיסה הזולה ביותר שמצאתי, והיא הייתה לניו־זילנד. טיילתי בטונגה ובוונואטו, שנחשבת למדינה הכי שמחה בעולם כי שותים שם משקה שנקרא קאווה, סוג של סם מקומי, והם כל הזמן מבסוטים על החיים. משם המשכתי לאיי פיג'י ולקיריבטי, אי שנמצא בסכנת טביעה בגלל ההתחממות הגלובלית ופשוט מתכסה במים. מעריכים שעד שנת 2050 הוא לא יישאר. משם נדדתי לאיי מרשל, כנראה המקום הכי רדיואקטיבי בעולם, הקרינה שם גבוהה פי עשרה מזו שהייתה בצ'רנוביל בגלל הניסויים הגרעיניים שארה"ב עשתה שם בשנות השישים. לקחתי את הקרינה שלי וקפצתי לאזור אוסטרליה, גיליתי מדינה בשם מזרח טימור שבכלל לא ידעתי שקיימת, הכלכלה בה היא הכי כושלת בעולם, ודווקא שם היה לי הכי מגניב, כי זה מקום לא מתויר בכלל וכולם רוצים רק לארח אותך".
תובנות משכונת פשע
ואולם הקהל בהרצאות, כך הוא מתוודה, מתעניין בעיקר במצבו המשפחתי. "הרבה שואלים אותי למה אני לבד, מתי אתחתן והאם אני רוצה ילדים. אני תמיד אומר שאני lonely but never alone. ואז אני מסביר להם מה זה בעצם להיות נווד".
קיבלת החלטה לחיות לבד?
"לא יודע. החלטה זו מילה גדולה. נוח לי יותר לבד, זה נכון. אבל דווקא בגלל שאני לבד אני מחויב להכיר חברים וזה מה שיפה. הלבד הוא לא דרך חיים בשבילי, אני פשוט סבבה עם להיות לבד, לא מפחד מזה. יוצא לי לטייל עם הרבה ישראלים, וגם עם גרמנים וצרפתים ואנשים מכל מיני מדינות. אם יש משהו שאני מברך עליו זו ההזדמנות להראות להם את הפנים היפות של ישראל. כשאני פוגש למשל אפגנים ומספר להם שמה שהם רואים בחדשות זה לא מה שקורה במציאות. שכנעתי הרבה תיירים להגיע לישראל ואני גאה בזה. מתישהו, אחרי שאתעייף מהמסע הזה, כנראה אתיישב באיזה מקום בגליל. זה לא שיש לי משהו נגד ישראל. מבחינתי אני לא רואה את עצמי חי במקום שהוא לא כאן בארץ. אני אוהב את הארץ, זה משהו שחשוב לי מאוד להדגיש. אבל אני גם אוהב מאוד לטייל".
מאיפה מגיעה תשוקת הנדודים הזאת?
"אני לא יודע. או שיש לך את זה או שאין לך את זה. אני בן אדם סקרן מטבעי ואוהב לפגוש דמויות חדשות ולהגיע למקומות אחרים. אוהב לקום כל בוקר ושהכול יהיה לי חדש. עד המהפכה החקלאית כולנו נדדנו, אז אני חושב שזה בדי־אן־איי האנושי שלנו, לזוז ולגלות. ככל שהמדינות יותר פרימיטיביות ויותר עולם שלישי, כך אני נמשך אליהן יותר. יש משהו באנשים שם שככל שהם פשוטים יותר ככה הם קהילתיים יותר. קל להם יותר לחלוק והם פתוחים להכיר. אני גם אוהב להתוודע לתרבויות דרך האוכל. נניח בהודו, הצורה שבה הם אוכלים, בידיים, מצלחת משותפת, היכולת הזו לחלוק גם כשאין לך הרבה, מעידה הרבה על התרבות שלהם".
יש דמות שפגשת במסעות והשפיעה עליך במיוחד?
"יש הרבה. אני זוכר למשל בחור בשם מאטה. הוא גר באבו־בו, אחת השכונות הכי מסוכנות בחוף השנהב. שלדים של רכבים והריסות וכל מה שאת מדמיינת על שכונת פשע במערב־אפריקה. כשהתארחתי אצלו הוא כל הזמן קרא לי פפיניו. אין לי מושג למה. פפיניו בוא, פפיניו לך. יום אחד אני ישן אצלו, ובחמש בבוקר הוא מעיר אותי בלחץ ואומר לי: !wake up! wake up. חשבתי שקרה משהו ואז הוא מסתכל עליי, מחייך ואומר: 'life is good'. במשך כל השהות שלנו יחד הוא חזר על המנטרה הזאת, ולקחתי אותה איתי".
מה עוד למדת בתקופת הנדודים שלך?
“למדתי שחייבים לפתח סבלנות. כי אם אני מגיע לאיזה מקום, שואל מתי המונית הבאה שיוצאת ואומרים לי 'כשיתמלא', זה יכול לקחת גם יומיים. לפעמים אתה מגיע למעבר גבול אחרי שלושה ימים בדרכים ומגלה שהוא סגור, ואז אתה צריך לחזור עוד שלושה ימים, ואלו דברים שגורמים לך לפתח סבלנות. אתה נכנס למוד כזה של 'בסדר, עוד יום, פחות יום, אז יש, אז אין'. בברזיל אפשר לראות בחורה שמוכרת שלוש בננות וזהו, היא לא צריכה יותר. זה הכסף שהיא זקוקה לו להיום. זו צורת מחשבה של חייה את הרגע, תתמקד ביום שלך, ופחות במה שיקרה בעתיד".
וכשאתה חוזר לארץ ולקצב החיים המערבי, אין קצת הלם?
"אני לא מתחסד. בסוף אני אדם שגדל במערב, לא הייתי יכול לחיות במדינות שאני מבקר בהן, ואני כן מקיים אורח חיים צרכני באופן מסוים. אבל אני שמח לראות שיש דרך אחרת לחיות את החיים האלה. אני גם לא אומר שכולם צריכים לחיות ככה או שמה שהם עושים הוא נכון. אבל בגדול הייתי אומר שאני בן אדם די מאמין. שום דבר שקורה לי בדרך, גם אם הוא בניגוד לתוכניות, לא מבאס אותי.
"מישהו אמר פעם שתיירים הם האומה הכי אהובה בעולם. כולם אוהבים מטיילים. ולכן אני אומר כן לאנשים כשהם מזמינים אותי. אני לא טוען שצריך להיות פזיז ולא לחשוב, עדיין צריך להיזהר, אבל הרוב המוחלט של האנשים בעולם הם טובים ורוצים לארח. ועוד משהו שגיליתי – הם משוגעים על ישראל. הייתי למשל באיי שלמה, זו מדינה קטנה ומבודדת בפסיפיק, לקחתי שם טרמפ עם מישהו עם דגל ישראל. כל הדרך הוא אומר לי: 'אני לא מאמין שאתה הולך להיות בבית שלי, אתה הולך לברך אותי ואת כל הקהילה שלי רק בזה שאתה בא לכאן'. הוא לא הסכים לקחת ממני שקל, הייתי צריך לריב איתו כדי לשלם על הדלק".
אתה חושב שאישה הייתה יכולה לעשות טיול כזה?
"הרבה שואלים אותי על זה בהרצאות. אני לא אישה ולכן קשה לי להעיד על ההתמודדות, אבל כן פגשתי נשים שעשו את זה ואפילו הגיעו למקומות מטורפים יותר ממני, אז אני מניח שזה אפשרי".
יצא לך לפגוש קניבלים?
"מדברים על פפואה גינאה החדשה כמדינה האחרונה שנותרו בה קניבלים, אבל גם זה לא ממש נכון. משנות החמישים הקניבליזם כבר לא חוקי שם. אתה יכול למצוא איזה שבט קטן שעדיין עושה את זה אבל לא כדרך חיים, זה לא שתופסים אנשים חיים בדרכים ואוכלים אותם. בדרך כלל אלו הזקנים שמתים ואז אוכלים אותם מתוך כבוד מבחינתם, בשביל לגלגל את הנשמה או משהו כזה, אבל קניבליזם של ממש? לא יצא לי להיתקל בזה".
יש מדינה שביקרת בה וחשבת להישאר לגור בה?
"לא, אבל אני אוהב מאוד את קייפטאון. זו אחת הערים הכי יפות ואהובות עליי בעולם, כי יש בה הכול. ים ואוקיאנוס ומלא מפרצים בצבע טורקיז, וישנו הר השולחן שמפריד בין שני חלקי העיר. בתוך העיר יש טרקים קצרים שאפשר לעשות, ולצידם מסעדות טובות ומסיבות ותחושה של חופש. אבל אני אוהב אותה רק בקיץ. בחורף זאת עיר מבאסת ואני לא ממליץ".
לטייל ולתת
הוא גדל בנהריה, הוריו התגרשו כשהיה בצבא ואביו עבר לגור באילת. הוא מגדיר את עצמו כאוטודידקט ומציין בגאווה כי מעולם לא רכש מקצוע מסודר. עם זאת, יש לו ידע די מרשים בצילום ובבישול. "אני לא צריך אוניברסיטה, כמעט אין דבר היום שלא ניתן ללמוד מיוטיוב או מהאינטרנט. אם אני רוצה ללמוד את קיצור תולדות האנושות – יש לי את יובל נח־הררי בפודקאסט".
פגישה עם שלושה עסקנים אמריקנים בבית חב"ד זימנה לו השקעה של סכומים נוספים להמשך מסעותיו, אותם גם תיעד לטלוויזיה, וככל שהבלוג שלו צבר חשיפה הוא החל לגייס דרכו תרומות עבור פרויקטים התנדבותיים במדינות שבהן הוא מבקר.
"התנדבתי למשל באוגנדה. חשבתי שיכול להיות נחמד לגוון קצת את האוכל של הילדים הרעבים. הלכתי לשוק המקומי וקניתי עשרות קילוגרמים של תפוחי אדמה, גזר, פלפלים, צ'ילי, דלעת – והכול עלה פחות ממאה דולר. עם הכסף הזה הכנתי שם ארוחה ל־600 ילדים יתומים באחד מבתי הספר שבהם אני מתנדב. החלק הכי מרגש היה שבכל פעם שעברתי ליד הילדים, הם קראו לי לחלוק איתם את מעט האוכל שהיה להם.
"במקרה אחר שיפצתי בית ספר לילדים מיוחדים יחד עם ניק, חבר שלי מאוסטרליה. אחרי שסיימנו לשפץ הוא החליט לצאת לריצה לאורך כל מזרח־אפריקה. סתם ככה. ללא סיבה. בשם האהבה. כמו פורסט גאמפ כזה. הבנתי שכשאתה מתנדב יוצאים ממך דברים יפים שלא הכרת על עצמך".
אתה מאמין שחיי נוודות זה רק למשוגעים לדבר?
"אני לא חושב, עובדה שזה הופך להיות היום הרבה יותר מקובל ורואים גם הרבה נוודים דיגיטליים. אלה אנשים שהגיעו להבנה שיותר משתלם להם להתפרנס בעולם המערבי אבל לא לחיות בו. פגשתי מעצבים, פסיכולוגים שמטפלים דרך המחשב, אפילו אדריכלים – הם עובדים אונליין ואז מעבירים חודש בתאילנד, שלושה חודשים בוואן בקליפורניה, וזה הפך לצורת חיים ממש נפוצה כיום".
את החינוך המסורתי שלו קיבל בין השאר מסבתו אסתר, שמוזכרת לא מעט בספר. "היא גידלה אותי. הייתה בשבילי הכול. כשילדים אחרים שהו בצהרונים עד ארבע, אני חזרתי לבית שלה וקיבלתי את האוכל הכי טוב בעולם. זה היה כמו לחיות בעולם מושלם עם דמות מעוררת השראה".
במציאות ההורים שלך התגרשו, אבל בספר בחרת להרוג את האבא של הגיבור.
"האמת שלא אני בחרתי, זה היה רעיון של העורכת. יש לי גם שתי אחיות בבית, ובספר בחרנו להפוך את הגיבור לבן יחיד. רצינו לבודד את הדמות שלו. שימי לב שיש סביבו בעיקר דמויות נשיות, וגם לא הרבה מהן. ברגע שסבתא שלו נפטרה אין לו שום דבר בעולם מלבד אמא שלו, ולא נותרה לו כמעט אף סיבה להישאר בארץ. כשהוא צריך להחליט על המשך החיים שלו זה באמת רגע דרמטי – או להיות ביחד, או להישאר לבד בעולם".
הוא מגדיר את עצמו כאדם מאמין. "אני אוהב לבקר בבתי חב"ד, אפילו להשקה שלי הגיעו שני חב"דניקים. אמרתי להם שיש בספר תיאורים שאולי לא יתאימו לשומרי מצוות, והם אמרו לי: 'לא נורא, נדלג'. אני מניח תפילין בכל בוקר, שומר כשרות, וגם טבעוני".
קשה להיות טבעוני כשמטיילים?
"דווקא לא. כשהתנדבתי באוגנדה, למשל, הילדים אכלו שם אורז, שעועית ופאפ – שזה סוג של תירס טחון. יש להם חזירים אבל הם שוחטים אותם רק פעם בשנה, בכריסמס. בשגרת היומיום לא ממש אוכלים שם בשר, למי יש כסף לזה?"
כאשר ביקר בגאנה לקה במלריה ובטיפוס, ונזקק לטיפול בבית חולים. "אני חושב שזו באמת הייתה החוויה הכי קשה, כי אנשים לא מבינים מה זה בית חולים באפריקה. מדמיינים WIFI וקוסקוס ביום שלישי. למעשה זה צריף עץ עם מיטות, וכל כמה שעות מכסים מישהו ומוציאים אותו. אתה אומר לעצמך – 'וואו, הלך עליי'. אבל אז מתברר שהכול עניין של כסף, ושטיפול עולה 42 דולר. נתתי למישהו 100 דולר, הוא נסע לעיר, הביא לי תרופות וטיפלו בי. העניין הוא שלרוב האפריקנים אין 42 דולר לטפל בעצמם. הם מתים כי אין להם 42 דולר".
בספר מוזכרות גם החוויות הפוסט־טראומטיות שלו ממלחמת לבנון. "כמו כל אחד שהיה בקו האש, איבדתי חברים. אני לא חושב שיש מישהו שיצא משם בלי טראומה כלשהי. למזלי במקרה שלי היא לא הייתה גדולה, אבל אני מכיר גם אנשים שהפסיקו לתפקד. כשהייתי בברזיל נקלעתי פעמיים לקרב יריות בפאבלה. החבר שהיה איתי היה ממש מפוחד, לא היה מסוגל להוציא הגה. אני לא אגיד שזה היה כיף, אבל כן לקחתי את זה בצורה קצת אחרת. עם איזושהי פרופורציה. באותו רגע זה כמובן היה מפחיד, אבל נשארתי בפאבלה כדי לסיים איזה פרויקט אקולוגי שהאמנתי בו. לא רציתי לאכזב את האנשים".
לסיכום, מה העצה הכי טובה שאתה יכול לתת לנווד המתחיל?
"בלי תוכניות ובלי ציפיות. אין דרך נכונה לטייל. הדרך הנכונה ביותר שאני מכיר היא לתת לחיים להוביל אותך. לא לפחד מהבלתי ידוע, ולא להיות נעול על שום דבר".
