היי רני, גונבה לאוזניי שמועה שאתם מבשלים משהו חדש
"נכון, תיכון דרור הוא החלוץ שבתיכונים הדתיים המעורבים לבנים ולבנות. הוא קם לפני שלושה עשורים ומאז, קמו אלטרנטיבות נוספות מצויינות. בשנים האחרונות עלה צורך מהותי בחברה הדתית להקמת אלטרנטיבה דתית נוספת ולהמשיך בתנופת החינוך. כך נולד "שחרית" תיכון מעורב ניסויי דתי ברוח HTH, שיפתח כבר בשנת הלימודים הקרובה ויצמח מכיתה ז' עד י"ב.
רק בהגדרה הרזה הזו יש הרבה דברים שצריך לפרק. תחילה, מה הכוונה כשאומרים בית ספר ניסויי?
"יש שני סוגי בתי ספר שמזוהים עם המילה "ניסויי". יש במשרד החינוך את אגף מו"פ שאליו משתייכים בתי ספר שמגישים איזו הצעה להיות ניסויים בתחום מסוים – זה יכול להיות בגישת החינוך, זה יכול להיות סביב נושא מסוים כמו מדעים או מוזיקה וכו', ויש בתי ספר ניסויים בשיטת החינוך הפתוח. אנחנו הולכים לכיוון הזה – חינוך דתי דיאלוגי קשוב שמאפשר בחירה רחבה ושותפות גבוהה של התלמידות והתלמידים. הרוח הניסויית תבוא לידי ביטוי גם בפדגוגיה בהשראת בתי הספר הפועלים על פי שיטת "הייטק־היי". זו שיטת חינוך שפותחה בסן־דייגו ויש בה פדגוגיה שמבוססת על שוויון הזדמנויות בחינוך ועל חקר. אחד העקרונות המרכזיים זה ה־PBL – למידה מבוססת פרויקטים – לוקחים שאלה שיודעים איך נכנסים אליה ולא בהכרח יודעים איך יוצאים ממנה. הכלי המרכזי הוא עבודה בצוותים והתוצאה תהיה פרויקט שהתלמידים מציגים. הדגש הוא על הקניית מיומנויות ועבודת צוות בעידן שבו הידע זמין וחשוף לכל.
דבר נוסף שכמעט ולא קיים בחמ"ד זה תיכון דתי מעורב חינוך לבנים ובנות, אני רוצה שנתעכב על זה
"היום בציבור הדתי תיכון מעורב נתפס כחלש. ואת זה אנחנו מבקשים לשנות. יכולים להיות בתי ספר מעולים אבל התדמית לא משתנה.
"בשש השנים האלו של חטיבה ותיכון, שבעיני הן קריטיות, יש נתק בין העולם הבית ספרי לעולם שמחוצה לו בכל הנוגע למפגש עם המין השני. אולי יש תנועות נוער שבהן הנערים והנערות נפגשים, אבל אני אגיד לך את האמת, הבן שלי עכשיו התחיל ללכת לתנועת נוער ואני לא לגמרי שקטה, כי זה מרחב הרבה פחות מוגן מבית הספר. מעצם היות תנועת הנוער של הנוער, אין שם כמעט מבוגרים אחראים. למה שאנחנו לא נהיה שם? אם כרגע הדיון על חינוך מעורב חל רק סביב היסודי, אני רוצה להעלות מדרגה שתדבר על החינוך המעורב העל יסודי – על חיים משותפים, איך מדברים על דימוי גוף של בנים ובנות, איך מצמצמים פערים בלימוד גמרא או לחלופין בלימודי מדעים ומתמטיקה, לימודי מגדר שיותאמו למודל שלנו, מה לומדים בנפרד ומה ביחד. המודל שאנחנו בונים הוא להתחיל בכיתות החטיבה במרחבים יותר נפרדים, השנים האלו של תחילת גיל ההתבגרות אלו שנים קשות, כל מין צריך את המרחב שלו, והשאיפה היא להגיע עד סוף י"ב למגוון רחב של לימוד משותף לקראת יציאה לשלב הבא בו יפגשו המינים.
"לב העניין הוא חינוך מעורב. בכל תחומי החיים, גם המקצועיים וגם המגדריים. אנחנו מחנכים לחיים משותפים, הילדים הולכים למכינות מעורבות ומתגייסים לצבא, הולכים לאוניברסיטה ועובדים יחד במשרד. אלו החיים שהולכים להיות להם. אני רוצה להיות כמורה וכאשת חינוך בשביל התלמידות והתלמידים שלי בשלב הקריטי שבו הם מתעצבים. הנורמה שהתקבעה בחינוך ניראת לי לא בריאה ולא טבעית. זה בסדר שיהיו ישיבות ואולפנות וחינוך נפרד – אבל למה שלא יהיה גם חינוך מעורב? היום יש את התיכונים הקיבוציים במתכונת זו או אחרת ועוד תיכונים בודדים, ממש טיפה בים".
את מבינה איך התקבעה הנורמה של החינוך הנפרד?
"אני רואה את התהליכים שקרו בחברה הדתית ולא רוצה לקבל אותם. בתחילת דרכי בעולם החינוך ויתרתי על הבית. הלכתי ללמד בחינוך הממלכתי. אני זוכרת שיחות שהיו לי עם קולגות, חברים שמנהלים מאבקים על פנייה של הציונות הדתית והחמ"ד, הם אמרו לי שאם אנשים כמוני ימשיכו לברוח לחינוך הממלכתי, על מי נלין שאחר כך מורות חרדיות מלמדות את הילדים שלנו, ולא אנשים שנראים כמו ההורים של הילדים. האנשים האלו צודקים, אבל לא יכולתי לעשות שקר בנפשי. אני הולכת עם מכנסיים, יש לי נזם, היום זה כבר בקטנה, אבל לא תמיד זה היה כך, את המראה החיצוני שלי קשה לחמ"ד לעכל. אבל זה מעבר למראה חיצוני – הדתיות שלי היא מלכתחילה, היא עמוקה, היא ממחשבה ובחירה, אני לא לייטית, אבל מה שקורה בשטח זה שלאנשים כמונו אין מספיק מקום בחמ"ד. אמרתי שאני לא הולכת להתחפש כל בוקר לפני שאכנס בשערי בית הספר, ולכן פניתי ללמד בחינוך ציבורי חילוני, שם צמחתי. אחרי כמה שנים פנו אלי מהאגודה לקידום החינוך וביקשו שאבוא לדרור. אמרתי: 'אני באה כמו שאני', אמרו לי 'בואי'.
המראה שלך היה עלול להוות בעיה בדרור, שזה מקום פתוח יחסית?
"בדרור אולי זה היה בסדר אבל תחשבי על פורומים של מנהלים ומנהלות של החמ"ד שבהם אני מסתובבת. אני עוף מוזר. ומנגד אני מרגישה בחלק מהפורומים שהקולגות שלי מקנאים ביכולת שלי לשים את הסוגיות הכואבות והמדממות של החינוך הדתי באומץ וביושר על השולחן. אנחנו חושבים על כל מה שאנחנו עושים, אנחנו מגדלים ילדים אקטיביים ושואלי שאלות. אין שאלה שהתלמידים והתלמידות שלי יביאו ואני לא אפתח אותה יחד איתם – מיניות, זהות, תפילה. הנה, קחי למשל את סוגיית התפילה למנהלים רבים יש בעיה עם התפילה אבל הם לא יכולים להעלות בדעתם שתהיה בחירה בתפילה.
"יש אמהות עם ג'ינס עם כיסוי ראש ובלי כיסוי ראש, אבות עם כיפה או בלעדיה – אנשים של תורה ועבודה, של השתלבות בעולם המודרני, שרוצים לצמצם את הדיכוטומיות בין מה שהילדים מקבלים בבית לבין החינוך שהם מקבלים בבית הספר"
"עם השנים נוצרה מערכת יחסים מצוינת ביני לבין המפקחים שלי, יש לי הרבה הערכה אליהם ואני מרגישה מוערכת ושהם נותנים לי מקום. לפעמים אנחנו מחליטים לפעמים שלא לבוא לאירועים של החמ"ד, כי איך אביא תלמידים לכנס נפרד? זה לא מתאים לנו שבנים ישבו מצד אחד וחברותיהם לכיתה בצד השני. זה לא עניין של לבוא ולהתנגח. יש כאן מחלוקת אידיאולוגית. כמו שיש מי שיש להם ערכים חד מגדריים, ככה חינוך דתי מעורב ערכי הוא לכתחילה במלוא העומק שלו".
יש הרגשה בתקופה האחרונה של שינוי. שה"לייטים" – והאמת שצריך להוציא את המילה הזו מהלקסיקון כי היא משחקת במגרש של החרד"לים – מרימים ראש ואומרים 'עד כאן, יש לנו דרך ורוח ואנחנו רוצים לקחת את המושכות בחזרה'
"אני חושבת שאת צודקת. יש שינוי, ומתרחש תהליך התבגרות כזה של החברה. נפגשתי בימים האחרונים עם יותר מ־150 הורים. ראיתי אותם – אמהות עם ג'ינס עם כיסוי ראש ובלי כיסוי ראש, אבות עם כיפה או בלעדיה – אנשים של תורה ועבודה, של השתלבות בעולם המודרני, שרוצים לצמצם את הדיכוטומיות בין מה שהילדים מקבלים בבית לבין החינוך שהם מקבלים בבית הספר. לא רק בהקשר הדתי אלא בעוד תחומים וזה לב התפיסה של HTH – יצירת מערכת חיים בריאה יותר, הוליסטית. שמחברת בין הלמידה והחיים. אגב, ראיתי משהו מעניין – הגיעו הרבה הורים לילדים בכורים ומצד שני הרבה הורים לבני ובנות זקונים שאמרו לילד הצעיר אנחנו רוצים משהו אחר – גם לימודית וגם דתית. להרבה הורים דתיים נמאס מהמצב הקיים, והם אומרים 'אנחנו לא מתפשרים על דרך החיים שלנו ומגיע לנו משהו עמוק שמתאים לתפיסת העולם הדתית שלנו', אני מרגישה, לפחות מההורים הירושלמיים, רצון לחזור לנורמליות. לא במובן הרומנטי של מעגלי הריקוד המעורבים של בני עקיבא, שכולנו שמענו עליהם, אלא בתפיסה של דתיות טבעית, לא אובססיבית. אני מאמינה שירושלים מתאימה להיות ראש החץ של התנועה הזו – "כי מציון תצא תורה", ויחד עם זאת, אני כל הזמן מקבלת תגובות מהורים מהדרום ומהמרכז – 'בואו גם אלינו'. זה צריך להצליח קודם כל אצלנו בירושלים, ואז השמיים הם הגבול".
אני חושבת שהתהליך הזה של ההפרדה קשור להרכנת הראש ההיסטורית של הדתיים אל מול החרדים, של ההתנצלות על זה שאנחנו לא מספיק דתיים כמותם, ועם השנים הגישה הזו השתרשה גם בתוך הזרמים הדתיים. הליברליים התרגלו לומר 'קחו לנו את הילדים ותחנכו אותם'
"יכול להיות. אנחנו מלווים בין היתר על ידי תלמידות ותלמידי חכמים. אנחנו בזמן של חקירה ובדיקה ושאלת שאלות, ובעומק של הבירור הזה אני חושבת שלמהפכה הפמיניסטית הדתית יש קשר לשינוי הזה – לפמיניזם יש כוח משחרר, הוא מנער הרבה מסורות שהתקבעו מכוחן של מסורות ושמרנות, ולא מתוקף המהות שלהן. בתהליך של החקירה הזו גם פנינו ללמוד מארה"ב. שם בחינוך האורתודוקסי "הנחשב", אין בכלל שאלה על לימוד משותף, גם בבתי ספר תורניים. בנים ובנות לומדים יחד גמרא, מתמטיקה והם נחשבים המצויינים שבמצויינים. אני רוצה להפוך את הפירמידה ובעיקר לייצר לגיטימיות לחינוך הדתי העל יסודי המעורב לבנים ולבנות".
ואיך מחליטים מה לומדים ביחד ומה לחוד? יש מחקרים שמראים שלימודים מעורבים בגיל תיכון פוגעים בעיקר בבנות? מה לגבי תורה, גמרא? מדעים?
"אנחנו בתהליך למידה של הנושאים האלו. יש כאן הרבה שאלות. המחקרים לא חד משמעיים ואפשר למצוא דעות לכאן ולכאן באשר למקצועות שכדאי ללמוד ולחוד. לכן המודל הוא מודולרי. הרי אחרי שנות התיכון כבר אין סימני שאלה וכל אחד ואחת הולכים למה שמתאים להם. מכינות מעורבות הן לגיטימיות בציבור הדתי כך שלימוד יכול להיות משותף. אני רוצה למצוא את הזמנים המתאימים גם קודם ובתוך זה גם לאפשר את המקומות הנפרדים על מנת לאפשר. במסגרת הלמידה הבית מדרשית אנחנו גם נותנים מקום ללימודי מגדר ובהם עיסוק בסוגיות שונות של התפתחות, דימוי גוף וגם דימוי עצמי. שיעורים שמאפשרים התחזקות של כל אחד מהמינים גם בתחומים שיש בהם פערים כדי לצמצם אותם".
