שלום מוחמד, ספר לי קצת על המכללה שבראשה אתה עומד.
"האמת שהגעתי במקרה למכללה. הייתה לי חברה לייעוץ ארגוני וביקשו ממני להכין יחד עם שותף דו"ח על המכללה. לאחר שנה הגשנו את הדו"ח והוא היה עגום למדי. בין היתר כתבנו שלהיות מורה במכללה זה בלתי אפשרי: רוב המרצים היו מהגדה המערבית, היו תשתיות צנועות ושיטות הוראה מסורתיות, המורה מרביץ חומר והסטודנטים כותבים. המכללה נבנתה ליד מסגד והיו לו כניסות נפרדות לבנים ולבנות ומחיצה ניידת. לבנים ולבנות היה אסור לדבר, ואם מישהו העז לדבר עם המין השני הייתה ועדת משמעת. היה מעגל סגור של מצלמות, ולבוש לפי ההלכה המוסלמית. יותר מזה, מתוך כללי הצניעות, כשתלמידה הייתה שואלת את המורה שאלה כלשהי היא לא הייתה מסתכלת לו בעיניים. לא הבנתי איך זה יכול להיות, הדבר הכי בסיסי בין מורה לתלמיד זה קשר עין. ביקשו ממני להכין תוכנית לעשור הקרוב ומפה לשם אמרו לי: 'מוחמד, קח את זה אתה. לא נשאל שאלות, תעשה מה שאתה רוצה'. הם סמכו עליי והכירו אותי ואת תפיסת העולם שלי.
"המכללה קמה כמכללה ללימודי שריעה ולימודי אסלאם ונועדה להכשיר מורי דת. יצחק נבון נתן את האישורים, אבל למדינה היה אינטרס להכשיר מורי דת תחת הכרה ופיקוח ישראליים – לכן נתנו את השרביט לדרווישים, השייכים לזרם הסופי ונחשבים לשקטים ותמימים ושאינם משתייכים לתנועות אלימות. אבל בעיניי, דת זו דת. כשאני קיבלתי לידי את המכללה בשנת 2000 ציירתי בפני סגל המורים עיגולים. אמרתי: אנחנו כאן במכללת השריעה ללימודי אסלאם בבאקה אל־גרבייה שבמשולש – אנחנו בישראל – מעבר לישראל יש עולם ערבי אסלאמי עם הבעיות שלו וישנו גם העולם. אנחנו רוצים להיות שותפים בתרבות האנושית. חלק מהעולם הנאור. אמרו: 'מוחמד הזוי. מה זה?'. אני אמרתי: למקום הזה יהיו שני דברים – ייעוד וחזון. הייעוד הוא הכשרת מורים. עד אז זו לא הייתה מכללה אקדמית, והחזון הוא פיתוח ההון האנושי של החברה הערבית'".
ממכללה ללימודי אסלאם שלבנים ובנות אסור לשוחח בה, ועד לרצון להיות חלק מהעולם הנאור – איך מתקבל המהפך הזה?
"לא בשקט. כתבו שאני משנה את הקוראן. ריססו גרפיטי בגנותי בכביש 6 ובכל בוקר כרוז עם מילות גנאי קיבל את פניי – זה היה ה'בוקר טוב' שלי. אני מאמין בעימות ערכי ככלי לניהול שינוי. חינוך זה תהליך לטווח ארוך. כיום החברה הערבית נמצאת במהלך שבו מחברה מסורתית ושמרנית היא עושה צעדים לקראת מודרניזם, אבל השינויים האלו יוצרים מצב שבסוציולוגיה קוראים לו אנומיה – החברה הופכת למבולבלת ערכית. לכן בין היתר יש הרבה מקרי רצח. המנהיגות הצעירה אמנם החליפה את הנכבדים של ההנהגה הקודמת, אבל עדיין לא הפנימה ערכים אוניברסליים של המודרניזם.
למשל, אם נסתכל על הרשויות המקומיות, אין ולו אישה אחת שמכהנת כחברת מועצה בישובים שמונים עשרות אלפי אנשים. בהיבט החומרי אנחנו רואים שיש שינוי – וילות יפות ואנשים שמתלבשים לפי צו האופנה, אבל בצד התרבותי נתקענו. נשארנו עם המסורתיות. החברה הערבית חיה בפלונטר. מצד אחד יש חסם חיצוני – עובדתית, יש אי־צדק ואפליה נגד ערבים בכל הממשלות, לא משנה ימין או שמאל. יש חסמים שלטוניים, והממסד היהודי רואה בערבים איום ביטחוני. מספיק לקחת עיתון אקראי ולראות מה כותבים עלינו. מצד שני, ישנם החסמים הפנימיים של החברה הערבית עצמה שקשורים לשמרנות שלה. אבל לתפיסתי הגיע הזמן להפסיק להתבכיין ולקטר. אני החלטתי שאני לוקח אחריות על החסמים הפנימיים. הדרך שבה אני צועד עובדת על ניגודים וסתירות. אם אני רוצה לפתח את החברה הערבית, המפתח הוא פיתוח הון אנושי.
"כל דבר ששיניתי לווה באיומים, בכאב ובמחויבות גדולה לחברה. היום אני חרד למצבה של מדינת ישראל – היא מתקדמת טכנולוגית אבל מפגרת ערכית. היהודים, שחוו על בשרם את השואה, הם הראשונים שצריכים להילחם על זכויות אדם. זה המבחן האמיתי של מדינת ישראל ובתוכו היחס למיעוט הערבי. יש לצמצם את הפער בין ערבים ליהודים ויש דרכים לעשות את זה אם רוצים. צריך מנהיגות חזקה.ידעתי שבתור מנהיג חינוכי שמבקש לחולל שינוי ולקחת אחריות אני לא יושב ומעשן נרגילה, אני הולך להקריב, ואין מנוס מעימות מבוקר. תפיסת עולם שמתאימה למאה ה־21 ושעניינה השתלבות בעולם הנאור מביאה את החברה הערבית לעימות. אין אפשרות אחרת".
תן לי דוגמאות לשינויים שהנהגת.
"הגשתי תוכניות לימודים למל"ג כדי לקבל הכרה – במתמטיקה, אנגלית, חינוך מיוחד ועוד, ובלימודי האסלאם לא נגעתי, הגשתי אותן כמו שהן נלמדו קודם לכן. הזמינו אותי לשיחה ואמרו לי שהמסה הקריטית של תוכנית לימודי האסלאם מתאימה למאה ה־17. התחלנו לעבוד על תוכנית חדשה, נעזרתי באנשים בעלי ידע ותפיסת עולם רחבה ופתאום אנחנו מכניסים חינוך ביקורתי בתוך לימודי האסלאם, פילוסופיה ואמנות של האסלאם, מקורות שהם לא רק אסלאמיים, יהדות־נצרות־אסלאם. פרספקטיבה רחבה יותר, לא רק שינון. הגשנו תוכנית ראויה שמבוססת על חקירה. דאגתי שהמרצה יהיה יהודי כדי שירגיש חופשי ומשוחרר. זה לא היה דבר מובן מאליו. לאט־לאט נשרו המרצים שבאו מהגדה. היום אני רואה בתוכנית הזו את היהלום שבכתר המכללה. אבל את יכולה לתאר לעצמך שהמהלך הזה לא היה קל. על מה אנשים רבים? על דת והיסטוריה. יש מתח בלימודי היסטוריה ודת, אבל צריך לקדם תפיסה שמחפשת איך לקחת את הטוב מכל הדתות. מה זה תפיסה דתית אם לא להיות בן אדם טוב ככל האפשר?"
"נסעתי לארבע שנות לימוד ומיניתי אישה שתחליף אותי. הפקדתי בידיה את כל המוסדות של המכללה והודעתי לה שהיא לא יכולה להתקשר אליי. היא בכתה כל יום. אבל היום היא אישיות שמובילה תהליכים עמוקים, מרצה מבוקשת בעולם"
ומה עם מעמד הנשים? איך בא לידי ביטוי העימות בין המסורת למודרניזם?
"בטקס הבוגרים הראשון אחרי שקיבלנו הכרה של מוסד אקדמי, הזמנתי את ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט שנענה בחיוב ואת שופט בג"ץ סלים ג'ובראן, לצד מנכ"לים, ח"כים וקהל של 1,500 איש. אני מעלה את הבנות של המכללה והן מתחילות לשיר. מיד ראש עיר הנמנה עם התנועה האיסלמית עוזב בהפגנתיות את האירוע. חוץ מזה לא היו עוד התנגדויות. למחרת הוא העביר לי חבילה של כרוזים. השמצות מפה ועוד הודעה חדשה, וכותבים שאני משת"פ ומה לא. החלטתי להתעלם מזה והשלכתי הכול לזבל. שנה אחר כך הופיעה אורקוסטרה ערבית יהודית ואף אחד לא אמר מילה".
יותר מהיר משהייתי מעלה על דעתי.
"כשמדברים איתי על רב־תרבותיות אני קודם כול שואל: איפה הזכות של הנשים? של הילדים? מישהי שנולדה בבית שמרני, לא בחרה בכיתה ד' ללכת בכיסוי ראש. אל תעבדו עליי. אני נזהר מערכים של רב־תרבותיות מזויפת, אני חושד שלמערב טוב שהחלשים יישארו בחולשתם".
איפה עובר הגבול? אפשר לומר שבכל חינוך יש ממד שכופה אורח חיים מסוים על ילד שאינו בוגר דיו להחליט.
"אם מישהי בוגרת בוחרת ללכת עם בורקה, שתלך עם בורקה. אישה מחליטה ללכת עם כיסוי ראש? כל הכבוד, אבל אי אפשר לקבל החלטה כזו בכיתה ד'. בפשטות, זו שאלה שקשורה לחופש בחירה. אני מביא את העולם הפתוח, אני מציע עוד אפשרות, ושיבחרו. אני אתן לך עוד דוגמה חשובה שקשורה למעמד הנשים. בשנת 2007 נסעתי לארצות־הברית לארבע שנות לימוד, ואמרתי לעצמי: זה המבחן. מיניתי אישה להחליף אותי ולהפקיד בידיה את כל המוסדות של המכללה – בתי ספר, גנים, מרכז קהילתי – הכול עליה. הודעתי לה שהיא לא יכולה להתקשר אליי. היא בכתה כל יום. אבל היום היא אישיות שמובילה תהליכים עמוקים, מרצה מבוקשת בעולם. מה אני בא לומר? שבחברות כאלה אתה חייב להתעמת. כשאתה מביא למכללה אישה ראשונה, זו שבירת פרדיגמה. דבר כזה מבחינתי שווה ארבע שנים של ניהול. הרי איך לומדים? ממודלים של הצלחות.
"לפני כמה שנים העברנו שאלונים ובהם בדקנו את העמדות של סטודנטים משנה א' עד ד' במאה היגדים. במכללה 85 אחוזים מהסטודנטיות הם נשים. לפי מה שעלה, הן מבולבלות או שהן לא בעד שיויון בין גברים ונשים. לגבי יחס יהודים וערבים שאלנו שאלה פשוטה: האם הכותל קדוש ליהודים והאם אל־אקצא קדוש למוסלמים? כולם אמרו לא וכן בהתאמה. אבל מה שכן ראינו זה שבין שנה א' ל־ד' הם עוברים שינוי. אם לא היינו רואים את זה – אז מה עשינו? אני אגיד לך יותר מזה, העברנו את השאלון גם לסגל, וההבדל בתוצאות לא היה מובהק בין הסגל לתלמידים. שאלתי אותם: 'חבר'ה, מי ייקח את הסטודנטים לכיוון ערכים דמוקרטיים?' והיו ויכוחים. הסתייענו בגורמי חוץ ולבסוף ניסחנו אמנה עם הערכים ותפיסת העולם של המכללה.
"רציתי להקים ב־2008 חוג לעברית. היה אחד עם כיפה, אמרתי שהוא הכי מתאים – ד"ר חיים שטרן. אחרי חודש שאלתי אותו 'חיים, מה שלומך?'. הוא השיב לי: 'דוגרי – יום לפני כן, לא באתי. התעוררתי עם זיעה, חנה אשתי אמרה לי: לימדת בבר־אילן ובלוינסקי – מה אתה הולך לשם? אמרתי לה: אני לא הולך, אני פוחד. היא הציעה לי לכסות את הכיפה בכובע. היום, כשהזזתי את הכובע הבנות אמרו לי: אתה לא רק בונבוניירה, אתה גם כשר'. ואז הוא אמר לי: 'זו העבודה הכי משמעותית בחיים שלי'.
"הבורות היא הגיהינום. לא האחר. אנשים שבאו ללמד במכללה הם אנשים שיוצרים אור במנהרה החשוכה של יחסי יהודים־ערבים. איזו מין חברה אנחנו רוצים לבנות? כזו שבה אנחנו נפגשים יחד רק בבית חולים? החברה הישראלית צריכה להסתכל על הערבים מנקודת מבט שונה, לא בשביל הערבים, לא בשביל מוחמד עיסאווי, אלא בשביל עצמה".
