"ישנה היעדרות של המיליה התל-אביבי מהמרחב הירושלמי"

על הקיר מאחורי שולחנו של פרופ' עדי שטרן במשרדו ב"בצלאל", תלויה עבודת אמנות בולטת ובה ארבע מילים: "ישראל זה לא אמריקה". במרחב התרבותי־אמנותי שבו שטרן חי ופועל, קשה שלא לראות במילים הללו התרסה כלפי הנהייה מערבה של חלק מתלמידיו ובוודאי של חבריו לתחום, בעיקר אלה הפועלים בתל־אביב. השיחה עם שטרן תאשש את התזה הזו, ותעיד על אדם מורכב שפועל במציאות מורכבת: תל־אביבי שעובד בירושלים ואוהב אותה, מנהיג מוסד המזוהה עם השמאל הפוליטי וממוקם באחת הערים הימניות ביותר בישראל, אדם שחדשנות וטכנולוגיה הן נר לרגליו מצד אחד, ותחת חסותו נמצאים גם תחומי אמנות עתיקים וידניים להפליא מצד שני.

הוא בן 53, והתחיל את דרכו האקדמית כסטודנט בבצלאל במחלקה לעיצוב גרפי. ב־1997 החל להרצות במוסד הירושלמי הוותיק, וב־2008 מונה לראש המחלקה לתקשורת חזותית, תפקיד שמילא עד שמונה לנשיא האקדמיה לאמנות ועיצוב, בסוף שנת 2015. שטרן החליף בתפקיד את פרופ' אווה אילוז, אשת שמאל קיצוני שעזבה את תפקידה שנתיים בלבד לאחר מינויה. בצלאל נקלעה באותה תקופה לסחרחרה של יחסים עכורים בין ההנהלה לסגל, סכסוכי עבודה, בעיות תקציביות לא פשוטות וחוסר יציבות כללי. בחלוף ארבע שנים, לקראת תום הקדנציה הראשונה שלו כנשיא, הוא מעוניין בעוד קדנציה בת חמש שנים שדורשת את אישור הוועד המנהל וחבר הנאמנים של המוסד, ואני מבקש ממנו לפרט את הישגיו.

התאהבות מחודשת בירושלים

"המשימה הראשונה בתחילת הדרך הייתה לייצב את בצלאל. להרגיע, להבין את התמונה סביבי ולשפר דברים שהיו קשורים באווירה וברוח הפנימית", הוא אומר. "לחבר מחדש את בצלאל למורשת העשירה של המוסד הזה, שהוא הוותיק בישראל ופועל כבר 114 שנה. אני רואה כהישג את הובלת בצלאל לעבר המרחב הטכנולוגי – לא כדי להפוך למוסד שמלמד הנדסה או מדעי המחשב, אנחנו לא רוצים להיות שם – אלא מהבנה שעולמות העיצוב, האמנות והאדריכלות שבהם אנו עוסקים מושפעים ומשפיעים על המרחב הטכנולוגי וממנו. היות שהמרחב הטכנולוגי הוא גם זה האנושי, הכול הופך סביבנו לטכנולוגי ואנחנו חייבים להיות שם ולהוביל אותו".

על הקמפוס המתוכנן: "זה יהיה בניין שקוף שאליו נזמין את כל הקהילה הירושלמית לתערוכות שמתקיימות לאורך כל השנה. הקמפוס החדש יחייב את הסטודנטים שלנו לראות החוצה. לזכור שהם פועלים בירושלים, בישראל, במזרח התיכון. להפסיק לדמיין שאנחנו באירופה או בארה"ב"

"נושא אחר הוא הקשר לקהילה, והמקום החברתי והתרבותי שלנו בירושלים ובמדינת ישראל. אני רואה בכך חלק חשוב מאוד במנדט שלנו כמוסד חינוכי ציבורי בישראל. אני חושב שעשינו כמה דברים יפים, כמובן יש עוד דרך ארוכה. הנושא השלישי, שקשור ישירות בקודם, הוא התקדמות הבנייה והקמת הקמפוס החדש במרכז העיר, במגרש הרוסים. זהו הלב הפועם של העיר, נקודת מפגש בין העיר העתיקה, מוסררה ומאה שערים, ואנחנו שמחים, גאים ורוצים כבר להיות שם. אם התוכניות יתקדמו כמתוכנן, שלוש שנים מהיום נתחיל ממש ללמד שם".

יש בידיכם כל התקציב הדרוש? מדובר בקומפלקס גדול ומורכב.
"מרבית הכסף גויסה, ואני גאה לומר זאת. המשאבים שהוקצו לרשות הפרויקט עומדים על כ־120 מיליון דולר, הבנייה כולה אמורה לעלות קצת יותר מ־130 מיליון. אנחנו מתכוונים לגייס כמובן יותר לצרכים עתידיים כמו הצטיידות. הסכום שבידינו מגלם גם את שווי הבניין הנוכחי בהר הצופים, שנמכר לחברה פרטית בהסכמת האוניברסיטה העברית. זהו תהליך ארוך (ההחלטה על חזרה למרכז ירושלים התקבלה כבר לפני עשור, א"ש) אבל בהנחה שהקמפוס החדש הוא הפרויקט הנבנה הכי חשוב בירושלים, ואני מצטט כאן את ראשי העיר היוצא והנכנס, יהיה שווה לחכות. יש לו פוטנציאל גדול מאוד להשפיע על הרקמה האורבנית במרכז העיר. אמנות, עיצוב ואדריכלות הם נושאים חשובים כמובן, אבל עצם הנוכחות של מוסד כמו בצלאל במיקום החדש יניע וישנה באופן עמוק את מרכז העיר. זה יהיה קמפוס עירוני. הבניין הוותיק ברחוב בצלאל פינת שץ נמצא מרחק הליכה קצר מהקמפוס החדש, המעונות החדשים ממוקמים באזור בית אגרון, ויחד ניצור משולש תנועה תמידי שישפיע מאוד על העיר. ההשפעה תהיה ניכרת על שוק הדירות, עסקים קטנים ועוד.

"אני רואה זאת כחלק מהמנדט ומהאחריות שלנו. הקמפוס החדש כמובן ישפר את היכולות ואת המצוינות האקדמית, אבל לא פחות מכך יסייע לנו להיות קשורים יותר לקהילה הירושלמית, קשר שלא ניתן להתירו. זה יהיה בניין שקוף שאליו נזמין את כל הקהילה הירושלמית: לתערוכות, שמתקיימות לאורך כל השנה, לאירועים וכנסים, לספרייה ולקפיטריה וכן הלאה. בה בעת, הקמפוס החדש יחייב את הסטודנטים שלנו לראות החוצה. לזכור שהם פועלים בירושלים, בישראל, במזרח התיכון. להפסיק לדמיין שאנחנו באירופה או בארה"ב. אנחנו כבר יוצקים בטון, זה יקרה במהרה בימינו".

ואת כל הלהט הירושלמי הזה, שניכרים בו דברי אמת, אתה אומר בעודך נוסע מדי ערב לביתך שבתל־אביב? קצת מוזר.
"השאלה במקומה ומובנת. בממד האישי, לו בנותיי היו גדולות יותר, היה סיכוי טוב מאוד שהייתי עובר לירושלים. אני אוהב מאוד את ירושלים. חייתי פה כסטודנט, כמרצה וכראש מחלקה, אהבתי את זה ואני משוכנע שזה מה שהיה קורה בנסיבות משפחתיות אחרות. לא נכון היום לי ולמשפחתי לעבור לירושלים, ואגב, הנסיעות הללו הן לא תענוג גדול. אבל הדבר המהותי שאני רוצה לומר בעניין הזה הוא שביתי אמנם בתל־אביב, אבל אני לוקאל־פטריוט ירושלמי. במלוא הצניעות, אחרי שבצלאל תעבור למרכז העיר, אוכל לומר בשקט שתרומתי לעיר אינה פחותה מזו של ירושלמים רבים. זה יישמע קצת סכריני, אבל התאהבתי מחדש בירושלים בעקבות התפקיד. אני נמצא כאן המון, גם בערבים, נוכח במרחב התרבותי הירושלמי, ויש פה קסם אדיר. זו עיר מורכבת, משוגעת, קיצונית, מאתגרת – בדיוק מה שאמנות צריכה כדי לפרוח. ירושלים מדהימה, יפהפייה ומרתקת. מעניין שאם היית שואל אותי לפני עשר שנים, כשהייתי כאן ראש מחלקה, לא היו לי אותם רגשות כלפי המרחב והעשייה הירושלמיים".

מחוץ לבועה

"בצלאל" הוקם בירושלים על־ידי האמן בוריס שץ בשנת 1906 כבית הספר לאמנות הראשון בארץ ישראל. המוסד התפתח עם השנים, פוצל לשנים־עשר מבנים בעיר וסבל ממצוקת מקום. בשנות השבעים כבר החלו חפירות לקמפוס חדש בסמוך למוזיאון ישראל, אולם הפרויקט נגנז עקב מחסור בתקציב. ב־1989 עקר בצלאל להר הצופים ונותק למעשה ממרכז ירושלים. לפני קצת יותר מעשור חזרה למרכז העיר המחלקה לאדריכלות, כסנונית ראשונה לשיבה מלאה של הקמפוס כולו. 2,300 סטודנטים לומדים כיום בבצלאל, כ־300 מהם לתארים שניים והשאר לתואר ראשון, ב־14 מחלקות אקדמיות המכסות את רוב תחומי העיצוב, האמנות והאדריכלות. פרופ' עדי שטרן מדגיש את היותו של המוסד עצמאי, כלומר לא מסונף לשום מוסד אחר. "אנחנו כמובן מוסד ציבורי שמהווה חלק מההשכלה הגבוהה הישראלית, אבל העצמאות מאפשרת לנו מיקוד בתחומים ספציפיים ושמירה זהותנו. זאת בניגוד למחלקות לאמנות או לעיצוב באוניברסיטאות, שעושות כל מיני דברים ומשלבות גם את זה. אנחנו המוסד הגדול ביותר בישראל בתחום, הוותיק ביותר, ואני מקווה שגם המשפיע ביותר".

ירושלים הולכת ומתחרדת, וקיימת בה מגמת נטישה מתמשכת של הציבור החילוני. רוב מכריע של הסטודנטים בבצלאל לא ימשיכו לגור בעיר לאחר סיום לימודיהם. אין פה קצת נאיביות מצידכם, לנסות להחזיר את הגלגל הירושלמי לאחור?
"אני רוצה לחשוב על כך כמעשה אופטימי. מה שאתה אומר אלה עובדות, אבל ניתן לשנות אותן במידה כזו או אחרת. יש משמעות וחשיבות בלפעול במרחב כזה, אבל גם ערך בנוכחות של מוסד כמו בצלאל בירושלים. כמי שגר בתל־אביב אני טוען שזו טעות לוותר על ירושלים, לומר 'הפסדנו בקרב'. לא הפסדנו, וזה לא קרב בעיניי. זהו מהלך מורכב, תרבותי ואנושי, תביעה למשהו חדש מצד אנשים שגרים כאן. אני חילוני, אבל סביבי יש מגוון ישראלי ואנחנו חייבים לפעול במרחב הזה. כמה סטודנטים שלנו יישארו לגור כאן? זו שאלה טובה, אבל אני חושב שיש משמעות אדירה לעצם הלימודים כאן. לצד ההגירה החילונית יש בירושלים פריחה של אקו־סיסטם טכנולוגי, חממות סטארט־אפים וסצנה תרבותית. יש מגמות הפוכות שמתקיימות במקביל, אמנם לא באותה עוצמה אבל הן בהחלט קיימות".

על הכרזה שהציגה את נתניהו עם חבל תלייה: "היה פה תרגיל אקדמי. אפשר לטעון שהוא סר־טעם, מוצלח יותר או פחות, וזה בסדר. סטודנטים עושים דברים טובים ועושים גם טעויות איומות, ותפקידנו לעודד אותם לטעות. לגיטימי לטעות, לנסות, לבדוק את הגבולות. אם אנחנו כל היום הולכים בתלם ולא אומרים שום דבר שלא נעים למישהו, אז זה לא מעניין"

אתה מרגיש שעולם התרבות והאמנות התל־אביבי ויתר על ירושלים, אולי אפילו הפקיר אותה?
פרופ' שטרן לוקח כמה דקות כדי לבחור את המילים הנכונות בסוגיה הטעונה: "אישית, מצאתי עצמי כמי שהנושא חשוב לו. אני עובד בשביל ירושלים. כמה מתוך הקהילה או המיליה האמנותי נמצא איתי? אנשי בצלאל במידה רבה כן, לגבי השאר, אשתמש במילה היעדרות. ישנה היעדרות של המיליה התרבותי התל־אביבי מהמרחב הירושלמי. זה לא משהו אקטיבי כמו הדיפה או הפקרה, גם לא ויתור – ישנה היעדרות וזו עובדה. סצנת הגלריות הירושלמית היא מינורית. מוזיאון ישראל מרכזי וחשוב, אבל הוא אחד. המציאות היא שעיקר הסצנה התרבותית נמצאת בתל־אביב וסביבה, ויש הרבה מאוד מה לעשות בירושלים. אני מקווה שנשפיע על המציאות. כמה שבצלאל הוא גוף ותיק וחשוב, וכמה שאני מאמין ביכולתה של האקדמיה להשפיע, ברור שזה לא מספיק ונדרשת תנועה רחבה וגדולה יותר".

יש ניסיון מצידך לעצור את בניית החומה ההולכת ומתגבהת בין מדינת תל־אביב לשאר חלקי ישראל?
"כן. במהלך שאנו מובילים יש אמירה שנוגעת לאחריותנו כמוסד ציבורי שנטוע עמוק בישראליות – אולי יותר מאשר כל מוסד אחר – כלפי כלל החברה בישראל, לא משנה היכן היא גרה. יש בזה ממד פוליטי, לא מפלגתי.

במובן הזה יש חשיבות לייצוג ולפעולה של גוף שדוגל בערכי פלורליזם, שוויון, חשיבה ביקורתית, הומניזם, קבלת השונה והאחר – דווקא בירושלים, יותר מאשר בתל־אביב. נוכח ההתחרדות וההקצנה, אנחנו יכולים לתרום לאיזון ולשוויוניות גדולה יותר בעיר, ובמידה רבה לשמש גם סמל ודוגמה למרחבים אחרים בישראל".

אם נדבר באופן סכמטי, העולם המערבי הולך לכיוון ההיי־טק התל־אביבי ודי בורח מהאמנות הירושלמית. אמרת שאתה דוגל בהובלת בצלאל לעידן טכנולוגי, מה בדיוק יעשו בו סטודנטים שמעצבים בקרמיקה או מנפחים זכוכית? אם כבר, הם אלה שממשיכים את מורשתו האמיתית של בוריס שץ, שכנראה לא ראה בעיני רוחו אנשים רכונים על מחשבי מק במוסד שהקים.
"בצלאל דוגלת ומיישמת, הלכה למעשה, פעולה חינוכית ויישומית שנעה כל הזמן בין העבר לעתיד. אנחנו מאמינים שאפשר וחייבים לשמר הרבה מהמסורות הוותיקות, להמציא אותן מחדש ולא להתכחש אליהן. על הקיר לידי תלויות עבודות של בוריס שץ, וזה לא סתם. פה נולדה האמנות הישראלית, פה הכול התחיל, ויש לנו אחריות לכך. המחלקה שעליה דיברת, לעיצוב קרמי וזכוכית, היא היחידה בישראל. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה. ישנו ערך של שימור העבר, אני רואה בנו שומרי החותם ממש. בה בעת, חייבים להביט אל ההווה ואל העתיד הטכנולוגי. היכולת להמציא, לחדש ולהתפתח על בסיס יסודות איתנים, עם ההבנה שמישהו היה פה לפניך ועשה כאן משהו לפניך, היא קריטית ליצירה שלנו.

"אתן לך שתי דוגמאות שיוכיחו שגם במחלקה שעליה דיברנו, לכאורה הכי רחוקה מטכנולוגיה, ישנם חידושים טכנולוגיים. ראשית, אנחנו מפתחים שם חומרים חדשים יחד עם החוג לכימיה באוניברסיטה העברית. המחלקה שלנו היא מעבדה חיה ופעילה שמביאה למחקר את הידע המעשי של היוצרים. אני לא ממעיט בערך המדענים, אבל למי שעובד בידיים עם החומר יש דברים רבים לתרום. בכיוון אחר לגמרי, יש מהלך במחלקה שעוסק בייצור מודלים תלת־ממדיים באמצעות בינה מלאכותית. אנחנו מפתחים יכולות יצירה לא באמצעות כתיבת קוד, אלא דרך שיחה עם המערכת הממוחשבת שמבינה אותך כיוצר. בחברות ירושלמיות רבות שבסיסן טכנולוגי עובדים בוגרים שלנו, ובכלל, חלק ניכר מבוגרינו עובד בתעשייה הטכנולוגית".

חבל דק

זה קרה לפני שלוש שנים בדיוק. סטודנטית ערבייה בבצלאל תלתה על קיר בתוך המוסד תמונות שבהן נראה ראש הממשלה נתניהו, ולצידו חבל תלייה. מישהו העלה את התמונה לפייסבוק, ומכאן קצרה הייתה הדרך לסערה ציבורית גדולה שבשיאה קראה שרת התרבות מירי רגב להפסיק את התקציבים הציבוריים למוסד. המשטרה חקרה את הסטודנטית, ופרקליטות ירושלים החליטה כעבור חודשיים לסגור את התיק נגדה מחוסר אשמה. השערורייה הזו ועוד אחת קטנה יותר, שבמסגרתה הציגו סטודנטים מהשמאל מיצג של חללים פלסטינים, אירעו סמוך לתחילת הכהונה של פרופ' שטרן. אני שואל אותו האם לעובדה שבשנים האחרונות יש שקט בבצלאל מהכיוון הזה יש קשר לדרך האחרת שבה הוא מוביל את המוסד.

"אני מנסה לחשוב על הקשר הזה, בין ההובלה של דרך מגוונת יותר מאשר בעבר, שמעודדת שיחה ודיאלוג בין הקבוצות השונות בבצלאל, לכך שיש פחות שערוריות תקשורתיות. זה יכול להיות מקרי, אני לא בטוח שיש קשר אבל כן רוצה להאמין ועובד על זה שכל אחד יוכל לבטא את דעתו באופן ברור ולפעמים אפילו בוטה, כל עוד לא תהיה אלימות או הסתה. זה בסדר שלאנשים כואב והם מביעים את דעתם".

חבל תלייה ליד פרצופו של אדם הוא אלמנט אלים.
"האם אני אוהב את הרעיון של חבל תלייה לפני פרצופו של מישהו? אני לא אוהב את זה כאדם. זה לא נראה לי ראוי".

וכאמן?
"השאלה היא לא מה אני חושב על זה כאמן, אלא האם זה לגיטימי ונמצא בתוך חופש הביטוי והדיבור האמנותי, בוודאי כשהדבר מתרחש בתוך מרחביה הפיזיים של אקדמיה לאמנות ובמסגרת המהלך האקדמי. אני משוכנע שכן. בסוף גם הפרקליטות והמשטרה חשבו כך".

כש"יצירה" כזו עולה לפייסבוק, זה כבר לא בתחומי האקדמיה.
"נכון, אבל השאלה היא שאלת המוטיבציה הראשונית. היה ברור לכולם שלא הייתה כאן הסתה, לא מוטיבציה ולא רמז להסתה. היה פה תרגיל אקדמי. אפשר לטעון שהוא סר־טעם, מוצלח יותר או פחות, וזה בסדר. סטודנטים עושים דברים טובים ועושים גם טעויות איומות, כל הזמן, ותפקידנו לעודד אותם לטעות. לגיטימי לטעות, לנסות, לבדוק את הגבולות – זה תפקידנו בעולם. מדברים כל הזמן על חדשנות. מה זה בכלל אומר? אם אנחנו כל היום הולכים בתלם ועושים מה שבסדר, נמצאים בקונצנזוס ולא אומרים שום דבר שלא נעים למישהו, אז זה לא מעניין ואין לנו תפקיד בעולם".

"אני לא תופס את בצלאל כמוסד שמאלני. אנחנו אולי מצטיירים כך מבחוץ, אבל אני לא חושב שהערכים שאנחנו דוגלים בהם הם ערכי שמאל, אלא ערכים אוניברסליים. אני חושב שרבים מאנשי הימין, גם בארץ וגם בעולם, מאמינים בחופש ביטוי, דמוקרטיה, פלורליזם ושוויון זכויות"

אלי פטל, שהיה בזמן אותה שערורייה ראש המחלקה לאמנות וכיום משמש רק כמרצה, לקח את הסטודנטית הערבייה תחת חסותו ואף הציג את אותה כרזה בגלריה פרו־פלסטינית בצפון אירלנד. אתה חושב שבמקרה הפוך, אם סטודנט ימני היה מציג חבל תלייה ליד אחמד טיבי או ניצן הורוביץ, נניח, היה מישהו מסגל בצלאל שהיה פועל למענו באותה מידה?
"אני רוצה לקוות שכן. זה אולי היה שונה באופיו, אולי יותר מאתגר, אבל אני רוצה לקוות שכן. נתקלתי לאורך השנים האחרונות במקרים שבהם היו ביטויים חריפים, יותר ופחות, שאינם מתאימים לרוחי או לעמדותיי הפוליטיות או חסרי טעם, ותשובתי תמיד הייתה – זה בסדר. אני לא אוהב, אבל זה לא רלוונטי. העבודה צריכה להיות פה. צריך לאפשר את השיחה הזו, ואני רוצה לקוות שכך גם היה קורה במקרה הפוך. אבל זו שאלה טובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל יום: איך אנחנו פועלים בתוך המרחב הישראלי, המורכב והלעומתי לפעמים. אנחנו לא בית ספר לאמנות בציריך. חזרתי עכשיו מכנס בארה"ב שעסק בסוגיות של שוויון במוסדות אקדמיים לאמנות. כשהם מתמודדים עם סוגיות של מגוון, הם צריכים להתמודד עם עוינות בין מגזרים שונים. בישראל, אנחנו מתמודדים לעיתים עם מגזרים שיש בהם מלחמה של ממש, לא עוינות. אני מניח שהיה יותר נחמד אבל הרבה פחות מעניין לקיים בית ספר כזה בציריך".

היה שלב שבו חששת מעתיד תקצובו של המוסד? בצלאל חוששת מהשלטון?
"אין חשש. אני לפחות לא חושש. אני מאמין בדמוקרטיה ובמדינה הזו, ומאמין שאנחנו לא חיים במדינה שבה יצנזרו בפועל או באמצעות חופש המימון פעילות של מוסד אמנותי. האם זה מטריד אותי? בהחלט. אבל אני מפריד בין היותי מוטרד מהתופעה לבין היותי קם בבוקר וחושש לתקציב המוסד. אנחנו לא שם, אני שמח שאנחנו לא שם, ומקווה גם שלא נהיה שם".

כששרת התרבות קוראת לעצירת התקציב זה נשמע ממשי מאוד.
"לא. זה היה שיח פופוליסטי שתכליתו פוליטית וקצרת מועד, אין מאחוריו דבר וחצי דבר. תקציבנו לא קוצץ, נהפוך הוא. המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב מכירות בערכה של בצלאל, בייחודיותה במרחב הישראלי והבינלאומי ובתפקידה כמנפקת שגרירים לעולם האמנות. כאמור, התופעה מטרידה אותי. המרחב שבו צריך להתקיים החופש המרבי הוא בין כתליה של אקדמיה לאמנות. ברגע שיש ולו רמזים ראשוניים של הצרת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, אם יש חשש לצנזור או אפילו אפקט צינון וסירוס באוויר – זה דבר מטריד ביותר ואלה צעדים ראשונים לקריסתה של דמוקרטיה. זה לא המצב כיום, ואני שמח על כך".

לא רק שמאל

אין זה סוד שלבצלאל יש דימוי שמאלני מובהק. אני שואל את פרופ' עדי שטרן האם לדעתו הדימוי הזה מוצדק, ואיך מתמודדים איתו בירושלים הימנית.

"אני לא תופס את בצלאל כמוסד שמאלני. אנחנו אולי מצטיירים כך מבחוץ, אבל אני לא חושב שהערכים שאנחנו דוגלים בהם הם ערכי שמאל, אלא ערכים אוניברסליים".

הערכים הללו מזוהים בכל העולם כשמאל. זו לא מילה גסה.
"יכול להיות, אבל בעיניי אלו ערכים אוניברסליים ואני חושב שרבים מאנשי הימין, גם בארץ וגם בעולם, מאמינים בחופש ביטוי, דמוקרטיה, פלורליזם ושוויון זכויות. אני לא מיתמם, אני יודע שיש דימוי שמאלני לבצלאל, אבל יש כאן 'אבל' גדול ומשמעותי. מבחינת הסטודנטים שלנו, המציאות שונה בתכלית. בצלאל היום – וצריך לומר, בניגוד לעבר – הוא מוסד מאוד הטרוגני ומגוון. יש פה אנשים מכל הקשת הפוליטית ומכל הקשת המגזרית בישראל, ואנחנו אוהבים את זה. המצב הזה טוב, עקרוני וחשוב – לא רק כי אנחנו מוסד ציבורי שמשרת את כולם, אלא כערך חינוכי. יצירה צריכה להתקיים במקום של חיכוך וריבוי דעות. המקום הזה לא תמיד קל אבל הוא חשוב ובעל ערך. ריבוי דעות, רקעים ותפיסות עולם. במידה מסוימת, גם מול המרחב הירושלמי אנחנו מציבים עוד אפשרות, עוד דרך. להיות כל הזמן בדיאלוג, בשיחה ובהידברות. הנושא הזה של חופש ביטוי ויכולת לבטא כל עמדה כל עוד אנחנו לא גולשים לאלימות ולא עוברים על החוק – העיקרון הזה קדוש. אין מילה אחרת. והוא קריטי בתוך בית ספר לאמנות, אבל גם באופן שבו המוסד הזה מהדהד אל תוך החברה הישראלית. אני רוצה לקוות שחלק ממה שהענקנו לבוגרים זו תפיסת עולם שבזכותה גם אם הם שמאלנים הם יֵדעו לראות את הימנים, והפוך".

אמרת באחד הראיונות שאם היית מציב קלפיות בכיתות בבצלאל, התוצאות היו דומות לתוצאות בבחירות הכלליות בישראל. כששלחתי את הציטוט הזה לאחד מהסטודנטים הדתיים שלומדים פה כבר כמה שנים, הוא הגיב בצחוק רועם.
"לא באמת עשיתי את זה. זו ספקולציה של מי שמלמד פה כבר 23 שנים. ידעתי את מי אני מלמד והקשר היה ממש צמוד. נכון שהמופע החיצוני לא בהכרח משליך על הצבעה בקלפי, אבל למיטב תחושתי אני עומד מאחורי האמירה הזו. אם תלחץ אותי, אגיד שהתוצאות בבצלאל יהיו חמישה או עשרה אחוזים שמאלה מהתוצאות הכלל־ארציות. בכל כיתה טיפוסית יש כיום אחוז לא מבוטל מכל המגוון הישראלי. אם היית בא לפה לפני 15 שנה, כמעט לא היית מוצא דתיים או ימנים. זה חשוב. יש פה שינוי גדול מאוד. למדתי פה לפני שלושים שנה, אני יודע איך היה נראה אז גוף הסטודנטים".

"האם הייתי רוצה שסגל בצלאל יהיה מגוון יותר? חד־משמעית כן. ויש שינוי גם בסגל. הוא איטי, שונה, אבל מתרחש. אני מדבר על כלל המגוון, לא רק ימין־שמאל אלא גם יותר נשים, מרצים מהחברה הערבית, דתיים וחרדים"

אם לסכם שיחות שערכתי לקראת הריאיון עם סטודנטים ובוגרים דתיים מבצלאל, לדבריהם בהנהלה בהחלט מורגש שינוי וישנה בשנים האחרונות אוזן קשבת לצרכיהם, בכל הקשור להרכב הסטודנטים ניכר מאמץ אך עדיין נחוצה עבודה רבה, אבל ישנו עקב אכילס ושמו סגל ההוראה. בנושא הזה לטענתם בצלאל תקועה בניינטיז, עם יותר מדי מרצים שאוחזים באג'נדת שמאל קיצונית ואקטיבית, עד כדי כך שיש סטודנטים ימנים ודתיים שמפעילים צנזורה עצמית בכיתה מחשש לתגובת המרצה.
"האתגר שלנו מרובד. אנחנו צריכים לעסוק ולהתקיים בכלל הקבוצות שמרכיבות את בצלאל, וגם חייבים להתבונן על האופן שבו בצלאל מהדהדת החוצה. יש אתגר עם הסגל, אני מסכים. במרחב של הסגל תהליך השינוי אחר מכפי שהוא קיים במרחבים האחרים".

כלומר?
"התחלופה היא בקצב אחר לגמרי. סטודנט מגיע לכאן לתקופה של ארבע שנים, רוב המרצים לתקופה של שלושים שנה. לא הייתי רוצה לקרוא לזה בעיה, אלא אתגר. האם הייתי רוצה שסגל בצלאל יהיה מגוון יותר? חד־משמעית כן. ויש שינוי גם בסגל. הוא איטי, שונה, אבל מתרחש. אני מדבר על כלל המגוון, לא רק ימין־שמאל אלא גם יותר נשים, מרצים מהחברה הערבית, הציונות הדתית, חרדים – כל המגוון הישראלי צריך להיות מיוצג טוב ככל הניתן, ובלבד שמי שנמצא כאן – לומד ומלמד – מאמין פלוס־מינוס בערכים שהזכרנו קודם, כי אני חושב שאלו ערכי יסוד שעלינו לדבוק בהם. זה קורה, וזה אפשרי.

"לפני כשנתיים סטודנטים דתיים הקימו קבוצה שנקראת 'בצל־אל'. הם מגדירים עצמם כקבוצה שמשוחחת עם הקבוצות האחרות בקמפוס וזה נהדר בעיניי. כך בדיוק צריך להיות. אני שמח ששמעת ביחס אלינו, ההנהלה, דברים חיוביים, אבל אומר בכנות שגם זה לא חף מקשיים ונטול אתגרים. לא תמיד כולם אוהבים את התשובות שלנו".

היו תלונות ספציפיות של סטודנטים על מרצה?
"לא נתקלתי במקרה כזה. אני לא מתכחש לתחושה, ולא אומר לך 'על מה אתה מדבר'. זו תחושה מבוססת, אבל אליי לא הגיע מקרה בסגנון".

זה מוזר. אם ההנהלה כה פתוחה וקשובה, למה לא באים אליכם להתלונן?
"אני אכן מוטרד מכך, ולא רוצה שזה יהיה המצב. אנשים צריכים להרגיש בטוחים בעמדתם, צריכים להיות מסוגלים להתווכח".

יש יחסית מעט אמנים המשתייכים לימין השמרני. זו עובדה גם בחו"ל וגם בישראל. מדוע?
"ברור שהכישרון נמצא באותה מידה בכל מקום ובכל דעה פוליטית. אני חושב שהדבר קשור יותר לציר השמרנות מאשר לציר של ימין־שמאל. כדי להיות יוצר משמעותי, נוסף על הכישרון או כחלק ממנו צריך להיות פורצי דרך, לא במיינסטרים, וזה ההפך משמרנות".

עולה לנו

הידעתם? אם תרצו ללמוד במחלקה לצורפות בבצלאל, תצטרכו לקנות מכספכם זהב.

שכר הלימוד במוסד אמנם אוניברסיטאי, אבל עלויות החומרים והעובדה שהלימודים תובעניים מקשים על עבודה במקביל אליהם. האם בצלאל הוא מוסד לעשירים בלבד?
"כל מה שאמרת לגבי הלימודים כאן וההוצאות הנלוות משקף נאמנה את המציאות", מודה פרופ' שטרן, "אנחנו עושים מאמצעים עצומים לתמוך בסטודנטים, ועומדים מאחורי האמירה שלא יהיה אדם מוכשר מספיק ללמוד כאן ושלא ילמד בגלל מחסור בכסף. הכישרון, כאמור, לא נמצא רק בתל־אביב אלא באותה רמה בכל מקום. קהלנו הפוטנציאלי נמצא בכל מקום בישראל. יש לנו מערכת תמיכה כלכלית מסיבית של מלגות שכר לימוד ומלגות קיום. המעונות מסובסדים מאוד, ואנחנו עושים מאמץ גדול בגיוס תרומות לצרכים הללו".

"בצלאל היום – וצריך לומר, בניגוד לעבר – הוא מוסד הטרוגני ומגוון. יש פה אנשים מכל הקשת הפוליטית ומכל הקשת המגזרית בישראל. ואנחנו אוהבים את זה. המצב הזה טוב. יצירה צריכה להתקיים במקום של חיכוך וריבוי דעות"

וזה עובד?
"יש בבצלאל סטודנטים מכל קצוות החברה הישראלית. נכון שהשכבות החלשות לא מיוצגות לפי האחוז שלהן באוכלוסייה, אבל יש כאן סטודנטים עם קשיים כלכליים משמעותיים ביותר. אם הייתי יכול לומר בוודאות שזה לא חסם, הייתי מאושר. אני חושב שאנחנו בדרך לשם, ומקווה שנגיע. הדבר דורש משאבים שאנחנו לא משופעים בהם.

"אני באמת מאמין שמה שאנחנו עושים כאן בהכשרת יוצרים, יש לו חשיבות עמוקה ואמיתית למדינת ישראל יותר מאשר בעבר. אני בעד היי־טק, אבל לאומה הזו יש נפש – ולא נוכל לחיות בלי רוח, רגש, יצירה וגם הצדדים הלעומתיים באמנות. יש לנו האחריות והזכות להכשיר את האנשים האלה, ואני מקווה שאנחנו עושים זאת נכון. שתהיה דעתו של אדם הפוכה לגמרי משלי, אבל שישתמש במה שנתנו לו כדי לפעול, להשפיע, להיות מעורב. אני רוצה להוציא את האנשים מהאדישות, מהאסקפיזם, אולי מהתל־אביביות".