היי יערה, השבוע פניתי אלייך כי נידרש לסוגיה שמעסיקה מאוד הורים וילדים, והיא המעבר לחטיבות ביניים ולבתי ספר תיכוניים.
"באמת מדובר בסוגיה שמגיעה לפתחנו בשירות הפסיכולוגי. במעברים של סוף כיתה ו' אנחנו נתקלים פעמים רבות בילדים שאנחנו מכירים כבר עם קושי קודם שהמעבר דורש התארגנות מיוחדת סביבו, כי החטיבה היא אתגר מחודש, ואנחנו צריכים להביא את הילד שוב למקום יציב. אנחנו פוגשים גם משפחות שאין אצלן קושי רשמי, אבל נוצר מוקד של מתח ולחץ גדול סביב המעבר וזה מגיע לטיפולנו. לפעמים מגיעה איזו פנייה שדורשת בירור, מנסים להבין למה כרגע התעורר קושי אצל הילד, ומגלים שהמעבר הוא הסיבה – כלומר ההורים לא פנו בגללו, אבל פתאום יש רגרסיה אחרי תקופה שבה היה שקט, ואז מגלים שמשהו במתח של המשפחה ושל בית הספר המשגר לא מאפשר לילד לתפקד כמו שצריך. יש לא מעט עבודה סביב זה".
אז בואי תחכימי אותנו בהיכרות שלך עם השטח, מה אתם מזהים?
"קודם כול אנחנו מזהים שנושא המעבר מחולק לשניים. יש מעט בתי ספר של שמונה שנות לימוד, ושם הסיפור קל יותר. המעבר בגילי 11־12 פוגש את הילדים במצב פחות יציב לעומת גילי 13־14, אז בדרך כלל יש יותר בשלות והמעבר מתנהל בצורה נינוחה. יש יותר בשלות אישית, היכרות עמוקה של ההורים עם הילד. אבל משפחה בכיתה ו' מגלה יותר לחץ וקושי סביב העניין".
אז מה הדבר הראשון שצריך לדעת?
"קודם כול צריך להבין את הגיל הזה. אנחנו במקום שעוד כל הזמן לומד מה זה התבגרות צעירה או ראשית התבגרות. אם בעבר בעיקר דיברו על שינויים הורמונליים, אחת התופעות המעניינות שגילו בשנים האחרונות היא שהחל מראשית ההתבגרות, בגיל 11־12, מתרחשים שינויים מוחיים. בספרות קוראים לזה 'גיזום מוחי' – גילו תהליך שהמוח משיל חלקים שלו לקראת הצמחה וגדילה. כלומר המוח מוריד חלקים פחות יעילים ומיותרים לקראת תהליכים ארוכי טווח. מאוחר יותר המוח משלים את מה שהוריד ומוסיף עליו. זה אומר ששיקול הדעת והיכולת לקבל החלטות רציונליות פוחתים".
כלומר, זה לא רק שהם מחוצ'קנים, אלא הם באמת קצת יותר טיפשים?!
"עד היום ייחסו את ההתנהגות רק לשינויים הורמונליים, אבל כאמור, קוצר רוח וחוסר שיקול דעת שאנחנו עלולים לפגוש אצל המתבגרים הצעירים באמת נובעים משינוי מוחי אמיתי לקראת צמיחה".
מדהים, מעולם לא שמעתי על זה.
"ולא רק את. הורים רבים שרגילים לדבר עם ילדים בכיתה ה' על כל מיני דברים לא מוצאים אותם נגישים לשיחה פתאום. הם לא מדברים בהיגיון או בכלל לא נמצאים במצב של שיח. הורים צריכים למצוא את חלון ההזדמנויות לדבר איתם, למצוא את הזמן והמקום המתאימים. הילדים לא נעלמו לגמרי, רק צריך להתנהל מולם בחוכמה, להתעלות מעל חוסר הנחת ומעל המיסוך שנוצר לעיתים קרובות. ההורה הוא הכתובת הראשית לבירור ולהכוונה – אילו מוסדות קיימים, מה יכול להתאים, לבחון חסרונות ויתרונות של סך האופציות וכולי. למרות שמדובר במתבגרים צעירים, יש להם הרבה מקום ולכן יש לתת להם מקסימום מידע".
ומה היית מייעצת להורים?
"האמת שצריך גם להרגיע את ההורים. קודם כול הילד לא מתרחק, הוא מתבגר. יש עדיין קשר, לא להיבהל מהשינויים שעוברים עליו. אני גם רואה שיש משהו בגיל הזה שהוא 'מידבק' – שיקול הדעת הפגום או קוצר הרוח הופכים להיות מרחב מידבק. הילד עונה ואז ההורה נגרר לאינטראקציה, מוסיף מתח ויוצא בהצהרות, עושה ההפך בדיוק ממה שצריך לעשות. על ההורה מוטל להיות הגורם המווסת. אם הילד מגיע בטמפרטורה של 38 ואני 36, אז אני מורידה את החום. לכן גם צריך לנהל שיח עקבי ולא רק נקודתי – "איך היה בריאיון / ביום הפתוח?" – אלא לאסוף מידע אמין על אפשרויות, לא להינעל על שום אופציה.
"ערכתי בירור קטן עם הורים שעסוקים עכשיו במעבר הזה. הורים נלחצים ונבהלים. כל ילד זה מסע – גם במשפחות ברוכות ילדים, גם אם זה ילד בכור וגם אם ילד שני או בן זקונים, המעבר הזה הוא משהו שגורם למשפחה לחשוש ולהתבלבל ולחשוב מחדש. אפילו במקומות שיש בהם ריבוי אפשרויות ותחושה של קבלה, הבחירה הופכת להיות עניין. קיים חשש מאי־קבלה או חשש מריבוי אפשרויות בחירה. שני הקצוות מבלבלים, אבל ההורים הם בעצם המבוגר האחראי פה ולכן חשוב להתכונן מראש כדי להיות מוכן לתהליך, להכיר את המסגרות הרלוונטיות הקיימות, לשמוע ממקור ראשון על החוויה במסגרות, להכיר את הילד או הילדה ומה מקורות הכוח שלהם, מהם האתגרים המיוחדים לכל אחד, ולקיים שיח על מצבים לא אידיאליים ועל תסכול או אכזבה עוד לפני הראיונות והרישום. מעבר לכל זה, יש הרבה אידיאולוגיות שמתיישבות על המעבר הזה לחטיבות או ישיבות ואולפנות, ודאי אם מדובר בבנים בכורים – חושבים 'לאן הילד הולך זה אומר מי אני', ולפעמים הורים שמים משקל יתר על העניין הזה, החברתי־אידיאולוגי".
"אם תשאל ילד מה החלום שלו והוא לא יודע עדיין, זו תשובה לא פחות טובה מאשר 'להציל את עם ישראל"
כלומר, הורים משליכים את המעבר על הזהות שלהם עצמם?
"בסוף שואלים את האמא בעבודה איפה הילד/ה לומד/ת. זה מין וי שצריך לסמן. מתייחסים למוסד הלימודים כחותמת סופית לזהות המשפחתית בתוך המגזר – אנחנו כאלה או כאלה, ואז לפעמים דוחפים ילדים למקומות שלא מתאים להם, אלא מתאימים לפנטזיה המשפחתית – 'היינו רוצים שזה יהיה נכון לנו'. צריך באמת לבדוק את המוטיבציות".
נשמע שזה משהו עדין ביותר: מצד אחד באמת יש אידיאולוגיה שמתאימה לרוח של ההורים, מצד שני יש גם ילד בתמונה עם עולם אישי שמתחיל להתפתח ולא בהכרח זהה למה שההורים דמיינו.
"לכן צריך להיזהר לא להפיל את כל התקוות האידיאולוגיות וההישגיות על הנער הצעיר. חשוב שהמסגרת תהלום את רוח הבית והמשפחה אבל חשוב גם לבדוק שהיא אכן נכונה לילד. לפעמים זה לא עובד, ואז נראה מעבר נוסף לקראת כיתה י'. פתאום מגלים שהבחירה במעבר לכיתה ז' לא הייתה נכונה, רואים שהילד נכבה. למשל, לא מתאים לו ללמוד כל כך הרבה שעות גמרא, ואז המשפחה עוברת עם זה תהליך. רוב המשפחות, גם אלה שיש בהן אידיאולוגיה אינטנסיבית, בסוף כן מחפשות לראות את טובת הילד, ואז האידיאולוגיה תוסט וטובת הילד תנצח. ונוסף לפה גם עניין הבגרות, הילד בעצמו יודע להתבטא ולהסביר את עצמו טוב יותר בגיל של המעבר השני (כיתה י'), יש לו יותר אמירה ועמידה מול העולם. כלומר, השינויים שמשפיעים על המעבר באים משני הכיוונים".
בואי נדבר קצת על עניינים מגדריים.
"בגדול ההבדלים בין נערות לנערים ידוע. נערות מתבגרות מהר יותר, השינויים הפיזיולוגיים והמוחיים מתחילים מגיל 10.5־11 ואצל בנים ב־13־14, לכן כל התהליך של המעבר בשל יותר אצל בנות וכל אותם מרכיבים יותר פשוטים. מצד שני הם דומים, כי בין אם מדובר בבנים ובין אם בבנות, הסיפור החברתי קריטי לשני המגדרים בגיל הזה, וזה משהו שצריך לקחת בחשבון".
אז עכשיו אנחנו מגיעות לנקודה קצת כאובה. מה קורה לילד שרצה ללכת ללמוד במוסד שחבריו הולכים אליו והוא לא התקבל.
"נכון, יש מקומות שבהם הורים מנסים לגבש קבוצה כך שילדיהם ילכו יחד, ונשארים ילדים בשוליים כי מוסד הלימודים לא קיבל אותם".
כשאנחנו נתקלים בפייסבוק בכל מיני סיפורים כאלו הלב נחמץ, איך לילד בגיל צעיר יש בכלל כלים רגשיים להתמודד עם דחייה כזו?
"אגיד יותר מזה: הרבה פעמים, הילד שנדחה הוא ילד שיש לו קושי קודם. לצערנו גם המוסדות רוצים את הילדים המבריקים, עם יכולת תקשורת טובה, שנעים איתם בריאיון. אם ילד יגיע עם תעודה בינונית ומטה או עם אינטראקציה לא מותאמת בריאיון או בעיות התנהגות – אז הכי קל יהיה להגיד לילד הזה 'לא', ולילד הזה יהיה הכי קשה לקבל את הלא הזה, כי הוא למוד אכזבות קודמות, שבמרכזן עומדת שאלת השתייכות. זו כוויה על כווייה. בעבר אפילו לא ענו תשובות שליליות. היו מחכים עם הלא, משאירים אותם מתנדנדים. זה דבר נורא. היום יש מנגנונים שמנסים להתגבר על מצבים כאלו. בירושלים למשל יש מנגנון שבו ילדים כותבים מהן ארבע ההעדפות שלהם, ומקום אחד לפחות חייב לקבל אותם – כי באמת לא יכול להיות שילד יפנה למספר מקומות מסוים וכולם יגידו לו לא. מאחר שמוסדות לימודים של המגזר הדתי לא מחויבים לאזורים גיאוגרפיים כמו בציבור החילוני, צריך לחשוב על פתרונות מערכתיים".
אבל אולי זה חוזר למתח האידיאולוגי שהזכרת. יכול להיווצר מצב שבו נער או נערה יפנו למוסדות מסוימים שנחשבים טובים יותר ולא למוסד אזורי שמחויב לקבל אותם, ואז הם נשארים רק עם "לא".
"נכון מאוד, ולכן צריכה פה להיות פנייה להורים. הורה שיש לו ילד עם מורכבות חייב מסגרת שבה הילד יקבל 'כן' אחד. זה מצב שאפשר לחסוך אותו מהילד. זו חוויה אחרת להסתובב איתה בעולם, שיש מקום שהוא רצוי בו, זה דבר בסיסי".
בואי נדבר קצת על הגורם השני בסיפור – מוסדות הלימודים. מה את רואה שם?
"הסיפור שבמסגרתו שואלים בראיונות ילדה בת 11 וחצי 'איזו דתייה את?' או 'מה האידיאלים שלך?' – זה משהו לא כל כך סביר. יש משהו לא תואם גיל בעומק של השאלות ששואלים ילדים במעבר הזה. בעצם קצת מכריחים אותם לפלוט תשובות נכונות. כבר ביסודי מכינים אותם לראיונות כמו בשוק העבודה, עובדים איתם על מה נכון לענות על שאלות כמו 'האם הם קובעים עיתים לתורה'. מנסים להפוך אותם לפלקט. זה חבל כי זה לא חינוכי. עזבי פסיכולוגיה, ילד יכול ללמוד לצטט, אבל זה פוגע בהם פגיעה קשה. זה גיל שבו האמת, הסקרנות והכנות הן משאבים קריטיים לצמיחה, ואנחנו קצת הורסים אותן עם הציפייה שלנו שיענו 'תשובות נכונות'. אתה אומר: רגע, אלה אנשי חינוך, הם רוצים לקבל אותם על סמך זה שהם שיקרו בריאיון?! קשה לקבל את זה. אם תשאל ילד מה החלום שלו והוא לא יודע עדיין, זו תשובה לא פחות טובה מאשר 'להציל את עם ישראל'. מוסדות הלימוד לא אמורים לקבל ילדים בנויים, אלא אמורים לעזור להם להיבנות.
"ואולי מילה לסיום: לצערי אין כמעט פסיכולוגים חינוכיים באולפנות ובישיבות, וזה מאוד־מאוד חסר. זו בעיה של תקינה ארצית אבל גם מגזרית, כי לא תמיד המסגרות מסכימות להכניס אנשי טיפול. זה משהו שאנחנו צריכים לשנות בעצמנו ויפה שעה אחת קודם".
