העולם מתחלק לאלה שיודעות לבשל ולאלה שיודעות לקנות. מאז ומעולם השתייכתי לקבוצה האחרונה, ובכל פעם שאני מקבלת מחמאה על תקרובת מעניינת, עוגה למות או סביצ'ה חלומי אני מחייכת מאוזן לאוזן ומצהירה: "קניתי במו ידיי". בחנוכה שעבר התארחנו אצל חבר ילדות להדלקת נרות, ואם המשפחה, קניינית משובחת ידועה, שלפה את הסופגניות הטעימות ביותר שאכלתי באותו חג (והיו כאלה לא מעט). הן היו של פטיסרי שלא הכרתי בשם "בייקרס" וידעתי שבשנה הבאה, עם ריחות הטיגון הראשונים, אפקוד את המקום כדי להצטייד בכדור השמנמן והמשמח, ועל הדרך גם אבדוק את התפריט המלא שלהם.
המיקום של בייקרס משמח במיוחד: מול גינת שינקין המיתולוגית, אזור עם מעט מאוד מסעדות כשרות בסביבה. כמו מלכת הכיתה היפה שהזדקנה עם השנים, כך רחוב שינקין. פעם הנקודה הכי לוהטת בתל־אביב, היום שילוב אקלקטי בין בניינים מוזנחים ומטים ליפול לפרויקטים נובורישיים וחנויות שאף אחד כבר לא בא לבקר (זולת הצרפתים, כמובן).
שורשיו של "בייקרס" נעוצים ב"בייקרי 29" הזכור לטוב מרחוב אחד העם, כך שרף הציפיות שהגענו איתו היה גבוה במיוחד. העיצוב של המקום הוא אורבני־תעשייתי: בטון חשוף בדלפק ותנורי אפייה שקופים במטבח הפתוח. התיישבנו במרפסת הדק שצופה אל הרחוב ומתחברת לקצב שלו, מייצרת את האווירה המדויקת שהופכת אותו מסתם עוד פטיסרי למקום שכונתי.
האמת שבייקרס מגדירה את עצמה כפטיסרי־בולנז'רי, וזו הזדמנות להתעכב קצת על ההבדלים ביניהן. פטיסרי היא מאפייה שמתמחה בקינוחים שנהוג להגיש בסיום הארוחה. עיצמו עיניים ודמיינו ויטרינה צבעונית עמוסת כל טוב – והרי לכם פטיסרי. הקרואסון, הדייניש, עוגות השמרים, הקישים ובעצם כל מה שנכנס תחת קטגוריית האפייה משתייכים לבולנז'רי, שכוכבה הוא כמובן הלחם על חבריו השונים. בישראל ההגדרות האלו נזילות בהרבה, וסביר להניח שתוכלו לפגוש בפטיסרי ממוצעת גם מאפי בוקר, אבל בצרפת המיש־מש הזה לא יעלה על הדעת.
פטיסרי או בולנז'רי, המטבח של בייקרס פוזל גם לכיוונו של הביסטרו, או לפחות כך נדמה מהצצה בתפריט שהוא מציע לסועדיו. בגזרת ארוחות הבוקר יש כאן כצפוי מגוון מנות מבוססות מאפה: פרנץ' טוסט, קרוק מאדאם, אגז בנדיקט ועוד ועוד, לצד מנות עיקריות, פסטות וסלטים מושקעים. שירה, קולגת מוצש בעבר וחברה אהובה בהווה, הצטרפה אליי לסעודה ותכננה להזמין כריך, מה שפתח בינינו דיון פילוסופי בשאלה האם סנדוויץ' הוא מנה לגיטימית להזמין בבית קפה. התשובה הנכונה, אם תהיתם, היא ברור שלא. המקום היחיד שעוד אפשר להזמין בו כריך הוא בית אוכל שמתמחה בכך (וד"ש לרחל בשדרה). אז אחרי ששירה שוכנעה להמשיך לעיין בתפריט והודתה בפניי שמעולם לא טעמה ביצה עלומה (!), הוסכם כי הגיעה השעה ואחר כבוד הוזמנה לשולחן מנת האגז בנדיקט. אך אבוי. הבריוש היה יבשושי, העגבנייה לא קשורה, מהתרד היה מעט מדי, הסלמון היה חיוור ואת רוטב ההולנדייז החליפה גבינת שמנת. התנחמנו בכך שלפחות הביצה העלומה הייתה עשויה כראוי.
בינתיים אצלי העניינים המשיכו להסתבך. ביקשתי סלמון – "אין יותר"; המבורגר טבעוני? "חוסל"; סלט פריקי? "נגמר". כן, על השלט כתוב אולי "בייקרס", אבל מתברר שהגענו למסעדת ה"לא היום". בצר לי הזמנתי פסטת פטריות וערמונים. כשביקשתי לדעת האם היא מיוצרת במקום, המלצרית האדישה השיבה שנראה לה שלא, וכשניסיתי לברר באיזה סוג פסטה מדובר היא הפטירה: "משהו ארוך כזה". ובכן, הפסטה המדוברת התגלתה כפנה קצרה משקית וגנרית, וגם הרוטב שליווה אותה היה לא יותר מסתמי.
הסלט הטבעוני שהזמנו היה מורכב מחסה (חתוכה. מי חותך חסה ולא קורע?), עלי בייבי, גזר ומלפפון. קרן האור באה בדמות מקלוני הסלק שקצת הרימו את הרמה, וכמובן ארבע קציצות העדשים וכרשה שהיו מצוינות ומשביעות.
כצפוי, החלק המוצלח של הארוחה נחשף בשלב הקינוח. חוץ מהסופגנייה אהובתנו (עליה נרחיב בפרויקט סופגניות מיוחד בשבוע הבא), טעמנו מוס פטל שהיה מוקצף ואוורירי, מתוק וחמצמץ. הוא מולא במוס שוקולד חלב עשיר, נח מעל שכבת פירורים וקושט במקרון טרי (פטיסרי, נו מה).
אז אם מצאתם את עצמכם בלב תל־אביב והבטן בדיוק מקרקרת, בהחלט נחמד שיש אופציה כשרה לעצור בה, אבל ספק אם הייתי טורחת לחזור לכאן שוב במיוחד. כלומר, לפחות לא עד חנוכה תשפ"א.
בקיצור מתוק כשמרלי // אל תפספסו מוס פטל // בשולחן ליד פרנקופילים
חגית האוּרים
לא מתחברים לפסטיבל הסופגניות הממוסחר? ספר בהשראת קונדיטוריה מיתולוגית יעזור לכם לצלוח את חנוכה בלי לצאת מהמטבח
עבור כל מי שהעביר את שנות העשרים שלו באוניברסיטת בר–אילן, השם "חגית" מפעיל אוטומטית את בלוטות הטעם והגעגוע. הקונדיטוריה הקטנה והביתית הזו במרכז המסחרי של רמת–אילן סיפקה שלל רגעים מתוקים ומנחמים בין מבחנים כושלים לדייטים מזהירים (ולהפך). זכורות מכול היו הסופגניות המיתולוגיות שלה. הרבה לפני שהפציעו המפלצות של רולדין ומבחר הטעמים המסחרר, "חגית" סיפקה מיני–סופגניות שמיימיות במילוי ריבת חלב, קרם פטיסייר, ריבה וכמובן את סופגניית השוקולד הטעימה ביקום. בשנת 2016, אחרי 31 שנות פעילות, נסגר המקום בעקבות מצבם הבריאותי של הבעלים.
אחרי אינספור בקשות (שלא לומר תחינות) מלקוחות שהתקשו לשחרר, דור ההמשך הוציא ספר מתכונים באמצעות קמפיין הדסטארט, וכעת הוא עומד למכירה גם עבור הציבור הרחב. לצד הסופגניות תמצאו גם מתכונים של עוגת השמרים הנימוחה, עוגיות הלב המסוכרות והפריכות, השוקולד צ'יפס העשירה ועוגת השוקולד–גבינה היפהפייה. עכשיו כל שנותר הוא להיכנס למטבח ולהפשיל שרוולים, לעצום עיניים, לשאוף מהריח ולהרגיש לרגע ממש כמו אז. הטבה מיוחדת עד חנוכה: ספר דיגיטלי מתנה בכל רכישה של ספר מודפס, ובנוסף ספר שני ב־100 שקל.
ספר המתכונים של קונדיטוריית חגית // 140 ₪ // להשיג ב: chagit.book@gmail.com
// חדשות האוכל
01תחנה ראשונה "רג'ינה בתחנה" היא אחת המסעדות היציבות במתחם התחנה, ואחת המוצלחות באזור נווה–צדק בכלל. אחת הסיבות לכך היא המבנה היפהפה שבו היא שוכנת, לצד העובדה שהיא מקפידה להתחדש מעת לעת ולרענן את תפריט הגורמה–ביתי שהיא מציעה. בין המנות בתפריט החדש תוכלו למצוא ליבת חצילים קלויים מתובלים בטחינה גולמית, סילאן וחמוציות; קרפצ'ו סלק עם שמן זית ואגוזי מלך, וסנייה – קבב על מצע של טחינה חמה עם חציל וירקות במחבת חם, מוגש לצד מג'דרת אורז ועדשים.
// רג'ינה בתחנה // מבנה 10, מתחם התחנה, תל–אביב
02 חם, חם, מתחמם אז החורף סוף כל סוף הגיע, ועם צניחת הטמפרטורות גם בתי הקפה ממציאים משקאות חדשים להתחמם איתם. רשת "קפה קפה" משיקה את קולקציית הקליק המושחתת, שמתבססת על חטיף השוקולד הישראלי שלחלוטין שרד את מבחן הזמן. תוכלו לבחור בין קליקס בננה (משקה בננה חם עם קצפת קרמית וקליק צ'וקולטה), קליקס שוקו אגוזים (שוקו חם עם קצפת וקליק כריות צ'וקולטה) והפייבוריט שלנו – קליקס מוקה עם קצפת וקליק כדורים חום לבן. התענוג הלא דיאטטי הזה יעלה לכם 19 שקל, אבל היי, לפחות תוכלו להתחבא מתחת למעיל.
// להשיג בסניפי "קפה קפה" ברחבי הארץ
