מזרח הוא מזרח: אלמה דישי מתרגלת לחיים במסלול המהיר

זה לא קורה הרבה שהשחקן והדמות שהוא מגלם מזכירים זה את זה עד כדי כך, שעל במת התיאטרון נדמה שהשחקן עצמו הוא המציג, ובמציאות נדמה כי הדמות השתלטה לשחקן על חייו.

לאלמה דישי זה קורה בימים אלו. כשצפיתי בה על בימת התיאטרון בתפקיד זרינה בהצגה "על מי ועל מה", יכולתי לראות אותה מאחורי השחקנית, וכשהיא ישבה מולי כמה ימים אחרי כן בבית הקפה, זיהיתי בה בקלות את זרינה. ההצגה, שעלתה בתיאטרון חיפה לאחרונה, מספרת על אפזל (איציק כהן), אב לשתי בנות ממשפחת מהגרים פקיסטנית שהגשים את החלום האמריקני והקים את חברת המוניות המצליחה באטלנטה. כעת המשימה החשובה העומדת בפניו היא להשיא את בתו הבכורה, זרינה. כמי שדוגל בערכים משפחתיים מסורתיים, הוא מנסה למצוא לה חתן בכוחות עצמו. אבל זרינה העצמאית ובעלת האופי הסוער לא ממהרת להשלים עם השידוך של אביה. במקביל היא כותבת רומן המתבסס על העולם המוסלמי, ובו היא מעבירה ביקורת על הערכים שגדלה עליהם. כתיבת הרומן עלולה להקים נגדה ונגד משפחתה אויבים רבים ולהפוך את חייה.

משה נאור, שתרגם וביים את ההצגה (שכתב המחזאי זוכה הפוליצר איאד אקטאר), ביקש מדישי לקרוא את המחזה, ומהקריאה הראשונה ברור היה לה "שאף אחד לא תוכל לעשות את זה כמוני", היא אומרת ומיד מוסיפה: "זה לא ממקום שחצני. הרגשתי פשוט שזה תפקיד שמתאים לי, שהוא משלב תכונות שיש לי באופן טבעי. הרגשתי שאני יודעת על מה זה מדבר מקרוב – הקשר עם אבא שלי, היווצרות של זוגיות מול משפחה, הבנתי את הקדחתנות של זרינה, חוסר השקט. לא קרה לי בעבר שסיימתי לקרוא טקסט וחשבתי שאף אחד לא יוכל לעשות את זה חוץ ממני. הייתה לי תחושה כאילו כבר ביקרתי בטקסט הזה, כמו אדם שחוזר למקום שהוא מכיר".

עוד לפני כן, ביקרה דישי בתפקיד הראשי בסדרה "איש חשוב מאוד", שהפכה אותה לכוכבת, ושיחקה עורכת דין צעירה ב"כבודו", הישגים מרשימים למי שעד לפני שנים ספורות נאלצה למלצר לצד עבודות המשחק שלה. "החיים הם לגמרי רכבת הרים. היו תקופות פחות טובות, אבל עכשיו אני מרגישה שאני על הקרון הנכון, בזמן הנכון ובקצב הנכון, אז אני פשוט משתדלת ליהנות מהדרך".

כולנו מהגרים

דמותה של זרינה הפגישה אותה עם פמיניזם, עוצמה וכוח. "אף פעם לא ראיתי את עצמי כפמיניסטית, והתגובות של אנשים להצגה הביאו אותי לבחון את עצמי מחדש. יצא לי לשחק מול גברים מאוד דומיננטיים, זה מביא אותך למחשבות של מה זה אישה חזקה, מה זה פמיניזם. לזרינה גם יש עניין עם כנות ודיוק. כשאיליי, המיועד שלה, משתמש במושג 'פרוידיאני', היא מדייקת אותו. מסבירה לו שהוא לא משתמש בו נכון, יש לה מחויבות גדולות למילה".

אפזל, אביה של זרינה, הוא כאמור בעל תחנת מוניות שנאבק מול הקִדמה. בגילו המתקדם הוא מבין שאי אפשר בלי טוויטר ואתרי שידוכים, ומנסה את כוחו בהם, מה שמספק לקהל הפוגות קומיות. במקביל הוא מתמודד עם אובדן המסורת והניסיון של בנותיו להיות אמריקניות, ולהותיר מאחור את עברן. "יש בין זרינה לאבא שלה אהבה גדולה, אבל באיזשהו שלב זרינה צריכה לבחור. בסצנה מסוימת אפזל אומר לזרינה 'אם את אוהבת את אבא שלך אל תלכי' והיא עונה לו 'אני אוהבת אותך ולמרות זאת אני עוזבת'. מאוד התחברתי לרצון הזה לבנות את העולם שלך. יש שלב שבו כבר צריך להקים משפחה וזה דורש פרידה מסוימת מהתא המשפחתי שלך, זה מעלה שאלה של מה זה עצמאות ואיפה עובר הגבול בין להישאר מתחת לסינר של ההורים לבין לצאת לדרך שלך. זרינה מכבדת מאוד את אבא שלה ולא רוצה לפגוע בו, עד שהיא מבינה שהיא משקרת לעצמה.

"כל כמה זמן אני שומעת את המשפט 'את מאוד חזקה' או 'יש לך הרבה כוח'. אני חושבת שאנשים מעריכים את זה שאני אומרת את מה שאני חושבת. גדלתי בסביבה שהעצימה אותי. אני לא מהססת לומר את אשר על ליבי. למשל כשעבדנו על 'כבודו' ומשהו בעלילה לא נראה לי אז ניגשתי לרוני ניניו ויורם חטב, ואמרתי 'מה ההתפתחות של הדמות הזאת? העלילה לא נראית הגיונית', והם באמת קיבלו את דבריי".

איפה תופסת אותך ההצגה בנושא הקשר הבין דורי?
"אבא שלי עלה מלבנון כשהיה בן שש, ההורים של משה נאור, הבימאי, עלו מעיראק. ההורים של כולנו הגיעו מאיזה מקום, ויש פער בין דור ההורים לדור הילדים. לפעמים גם אני מוצאת את עצמי מסבירה לאבא שלי דברים – בין אם זה עניין בין דורי, בין אם זה עניין של תרבות. אנשים יוצאים מההצגה, וזה יכול להיות זוג קווקזי, או זוג יוצא בשאלה והם אומרים לי שזה בדיוק אותו הדבר אצלם. זה ההישג הגדול של ההצגה – התחפושת מתחלפת, אבל ההצגה מצליחה לחדור את כל השכבות, דרך זכוכית משוריינת, ולא משנה באיזו דת או משפחה אתה נמצא, אתה תרגיש שזה עליך".

לדישי חשוב לציין, ברוח התקופה האחרונה, כי בהצגה ישנה גם התייחסות לעניין גירוש מבקשי המקלט. "אנחנו מדברים שם הרבה על מה זו הגירה, מהגרים, אנשים שהגיעו מארץ אחרת כדי לחפש מציאות טובה יותר של פרנסה, ידע, חופש, ביטחון או מזון. בריחה מעולם של חושך אל עולם מואר יותר מכל מיני בחינות.

"הקשר שלנו כיהודים, של 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים', היכולת שלנו להתבונן בסיפור של האחר בלי קשר לדת, צבע או מין, היא החמלה האנושית הבסיסית ביותר. אל לנו לשכוח אותה או לאבד אותה".

זו הפעם השנייה שבה איציק כהן משחק את אביה של דישי בהצגה. בפעם הקודמת, הוא נקרא להחליף את משה איבגי בהצגה "שלא תתעורר הילדה" בעקבות תלונות כלפיו על הטרדות מיניות. "בתור שחקנית צעירה, לקבל  פרטנר שעבר כל כך הרבה בעולם המשחק זו זכות וזה השיעור הכי גדול. אתה מסתכל עליו ואתה יודע שזה־זה הדבר, ככה זה נראה".

כהן גם מצליח להכניס את דישי לפרופורציות הנכונות. "יש בינינו פערים, אני בנאדם מאוד טוטלי ואיציק מאוד רגיש ומצחיק ומרגש, ומצד שני הוא כל הזמן אומר לי 'זה רק משחק'. אני כל הזמן מלאה במחשבות כמו 'מה אם אאבד את הקול' אז הוא מרגיע אותי 'תצעקי'. או כשאני בחרדה שאשכח את הטקסט אז הוא אומר לי שהוא היה מת להמציא טקסט על הבמה. לפגוש פרטנר כזה ולקבל תפקיד כזה זה מכונן, כך אני מרגישה, אבל איציק מוריד אותי לקרקע ואומר לי שזה לא ניתוח מוח, זה בסך הכול להעביר מסר, לספר סיפור. איציק מביא עוגת שמרים למאחורי הקלעים, הוא יודע שהעניין הוא פשוט ליהנות עם אנשים. בסופו של דבר זה הקטע – הנתינה הזאת שלנו עומדת במרכז, לתת לקהל שלך משהו שהוא ייקח איתו הביתה".

לבחור במשחק מחדש

היא נולדה כבת יחידה להוריה. תחילה התגוררה המשפחה בתל־אביב, ובהמשך עברה לסביון. העובדה שגדלה ללא אחים לא הפריעה לה בתור ילדה, רק בגיל ההתבגרות עלו בה מחשבות על מה יקרה אם יקרה משהו להוריה? האם היא תגדל אצל סבתה או אצל מישהו אחר לבדה? וגם תחושת האחריות והפחד מלטפל בהוריה לבדה כשיזדקנו. "אני בטוחה שכל הורה נותן לילדים שלו את המקסימום, אבל כבת יחידה זכיתי לאהבה אינסופית והקשבה אינסופית, למעשה היינו שלישייה. גדלתי כל חיי עם אנשים מבוגרים, לא עם ילדים, ומגיל צעיר הפכתי לאדם בוגר. בשנים האחרונות דרך המשחק אני 'מתיילדת', בגלל זה אני כל כך אוהבת את המקצוע שלי, כי אני יכולה להיות בו חסרת אחריות, זו רק הצגה".

כשהיא מספרת על ההצגה החדשה היא אומרת ש"לב הסיפור הוא בעצם איך אנחנו בתור אנשים מבוגרים מכילים את ההורים שלנו, האנשים האלו שכל כך השפיעו עלינו ועיצבו את מי שאנחנו".

היא עצמה הושפעה בעיקר מאביה, הקולנוען שאול דישי, שממנו ירשה לא רק את צבע העור האקזוטי, אלא גם את האופי המוסרי ואת העיסוק בתחום הדרמה. היא מתייעצת עם אביה בכל הקשור לחייה המקצועיים, מתלבטת יחד איתו על חילוקי דעות שהיא נתקלת בהם בעבודה, אבל כשיש לה אודישנים היא לא מיידעת אותו, אלא מעדיפה לספר רק כשהדברים חתומים. "בקטע הזה אני כמו ילדה קטנה שרוצה לבוא להתגאות בפניו, כמו הבת שבאה עם התעודה והציונים. אני רוצה לתפור את זה לעצמי לבד ומספרת לו רק אחרי שאני חותמת. אני מבינה שהוא רוצה לגונן עליי ולעזור לי, שלא אצטרך לעשות את זה לבד. הייתה לנו שיחה על הצלחה ואבא אמר לי 'אני יודע שזה קשה, את לא צריכה לעבור את זה לבד'. אז אני כן מנסה למצוא את הדרך לשתף ולשלב, אבל אני יודעת גם שיש לי בן זוג שהוא כתובת להתייעצויות ולבטים. אני אומרת לו 'אבא, תשחרר'".

ולמרות השחרור, הוריה לא מפספסים אף הופעה שלה בטלוויזיה, גם אם מדובר בתוכנית בוקר כדי לקדם את אחד הפרויקטים שבהם היא משתתפת. "הם שולחים לי צילומים של ההופעה, וזה מצחיק ומביך, ומצד שני אם אבא לא שולח לי הודעה עם ביקורת איך היה, אני לא רגועה". מאמה עורכת הדין, קיבלה לדבריה "את האהבה העצומה הזאת, שהיא מאוד חזקה, כמו האהבה שאפשר לראות בהצגה. הגב שאני מקבלת מההורים שלי הוא כוח שאני נמנעת מלקרוא לו פמיניזם, אלא תחושה שאתה חזק. שאתה יכול".

מגיל צעיר היה לה ברור שתעסוק במשחק. "לפני כמה זמן הלכתי לחבר שהוא גם קורא בקלפים, והוא אמר לי 'בגיל צעיר עשית עם עצמך הסכם שזה מה שאת עושה'".

למעשה, המשחק היה התחום שבו תמיד הצטיינה בבית הספר לאומנויות בתל־אביב. "רק בשיעורי משחק הרגשתי שזה בול מה שאני". בצבא שירתה כמפקדת נערי רפול, ואז פנתה ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. היא סיימה אותו כשהיא מככבת בתפקיד הראשי במחזה "בית ברנרדה אלבה".

רק אז, התפנתה לחשוב האם זה באמת מה שהיא רוצה לעשות כשתהיה גדולה: "אחרי שמגיל שש אני על במה, פתאום, בגיל 27 אני מתחילה לחשוב אם העולם הזה מתאים לי. אני חושבת שזה היה שלב חשוב בלהיות שחקנית, הרגשתי שעכשיו תורי לבחור האם זה מה שאני רוצה לעשות. אף פעם לא עמדתי ושאלתי – זה מקצוע? מזה אפרנס את הילדים שלי? לקח איזה שנתיים עד שבחרתי בזה מחדש, וזה היה כמו ללמוד ללכת מההתחלה". במהלך אותן שנתיים שיחקה בהצגות בתיאטרון תמונע, וגם מלצרה. כשבימאי שנבחנה אצלו באודישן רק שבוע קודם לכן הופיע בבית הקפה שלה ובמשך חצי שעה התלבט איתה באיזו חליטה לבחור בלי לזהות אותה – היא נשברה, תלתה את סינר המלצרית ועזבה הביתה. היא חשבה לפרוש מהמקצוע ואז, כמו בסרטים, זה קרה.

אחרי כמה חודשים, היא לוהקה לתפקיד של רונה ב"איש חשוב מאוד", לצידו של יהודה לוי. על תפקידה זה היא זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית "השחקנית הטובה ביותר", ובעיקר היא זכתה באהבת הקהל. הסדרה, המבוססת באופן פיקטיבי על חייו של יהודה לוי, שינתה את חייה. רונה, המלצרית שמנסה לסייע ללוי לחיות חיים נורמליים, הפכה אותה לכוכבת, וגם היום צועקים אחריה ברחוב "רונה, רונה".

"בדיוק לפני כמה ימים איציק אמר לי שהוא לא קורא ביקורות. 'גם ככה אתה נע כל הזמן בין התחושה שאתה מתת אלוהה, לתחושה שאתה נוראי', הוא הסביר לי. ובאמת, יש רגעים שאני צריכה לחזור ולהאמין בעצמי. זה מה שקרה לפני שקיבלתי את התפקיד של רונה. הרגשתי שאני צריכה להיות פה, שזה המקצוע שלי, והפריצה הייתה מאוד עוצמתית".

יום אחד את מלצרית ורגע אחר כך את משחקת לצד הכוכב הכי גדול בישראל.
"זה אכן היה כך. אף פעם לא הייתי במקום שרוצים לתת לי תפקיד ראשי בסדרה, ופתאום עוד אודישן ועוד אחד, ועוד אודישן מול יהודה. ואז התקבלתי. היה רגע שהבנתי שזה קשה מאוד, ומצד שני ידעתי שזה הרגע שלי. זה לא יכול להיות קל, שלושים ימי צילום ושחקן מנוסה, בסדרה שמדברים עליה שתביא הרבה רייטינג. אז הלכתי לכל המורים למשחק כדי שיעבדו איתי ולמדתי טקסט כל הזמן".

והנה, הצליח לך.
"בהתחלה הייתי חסרת אונים. הרצון להצליח גזל ממני כל כך הרבה אנרגיה שבאיזשהו שלב נכנעתי, ופשוט הייתי אני. שיחקתי בלי לחשוב איך זה נראה. הבנתי שאני לא יכולה להתחרות בשעות של יהודה מול מצלמה ובניסיון שלו. נכנעתי, וזה הביא משהו מאוד אותנטי למסך. ואז קלטתי שאני שחקנית טובה, חכמה, מדויקת וחרוצה. היו שם רגעים מאוד קשים שבאמת האמנתי בעצמי, ואמרתי לעצמי יום אחרי יום שאני אעשה מה שצריך כדי שזה יצליח. אמנם קיבלתי הרבה כלים בלימודים, אבל בכל יום צילומים כזה את צריכה לבוא ולעשות הכול כדי שזה יֵצא מדויק וטוב".

ואיך היה לשחק עם יהודה?
"יהודה הוא הפרטנר הכי טוב שעבדתי מולו עד היום. חשוב להבין שעבור שחקן שמשחק בתפקיד ראשי בהפקה שהיא שיא הקריירה שלו ומבוססת על חייו, כמו שיהודה עשה, שחקן כזה שחולק את הסדרה עם שחקנית מתחילה – עומדות בפניו שתי אפשרויות. האחת, להתחרות בה. השנייה, לתת לה את הסביבה הבטוחה, הנעימה והמלמדת ביותר כדי שתוכל להתפתח ולצמוח. שחקן כזה משכיל להבין שכשהשחקן שלצידך מצוין – אתה הופך מצוין אפילו עוד יותר. זו המתנה שיהודה נתן לי ואני זוכרת לו את זה".

חדוות הדת

אחרי "איש חשוב מאוד" היא הגשימה חלום נוסף כשהתקבלה לתיאטרון רפרטוארי – תיאטרון חיפה. היא שיחקה ב"גיבור הלובי" ואז ב"שלא תתעורר הילדה", כאמור לצד איבגי. "העבודה שלי עם משה הייתה מקצועית. בגלל שאני לא חוויתי איתו שום דבר חריג, אז השארתי את העניין למי שצריך לברר את זה. אני לא שופט ולא שוטר", היא מספרת על העבודה המשותפת. "בכלל, אני מאוד שומרת על עצמי, לא אלך לבימאי הביתה, לא בערב ולא בבוקר ולא בצהריים. לא אפגש עם בימאי לחזרות בלי שיהיו איתנו עוד אנשים. אני מאוד מקפידה על זה.

"אני חושבת שיש מקום לנער ולחדד ולהגדיר מחדש את כללי ההתנהגות בקרב נשים וגברים מבחינת איך מדברים, מה אומרים. צריך לנקות את האורוות מול כל הגברים שמנצלים את כוחם ואני מקווה שלא אהיה בסיטואציה שבה אצטרך להתמודד עם זה".

בעבודה שלך לא נתקלת במקרים כאלו?
"אני כן יכולה להגיד לך שראיתי על בשרי כמה זה קשה לבוא לפרטנר ולהגיד לו שההערה שלו לא הייתה במקום. מאוד חשוב לי לשמור על גבולות, וזו סיטואציה שקרתה לי כמה פעמים. אז אני אומרת לעצמי 'את לא הולכת מכאן בלי להגיד את זה'. זה דורש המון כוח ויכולת לדייק, כי אנשים יגידו 'יאללה, מה היא רוצה', אבל זו היכולת שלך לעמוד מול משהו מאיים".

כבר שנה שהיא נמצאת בזוגיות עם המוזיקאי והיוצר איתי פלאוט, קשר שהוביל אותה להיכרות קרובה עם המסורת דרך משפחתו. "אנחנו אוכלים יחד ארוחה משפחתית אצל הסבא והסבתא שלו, שהם דתיים לפי כל הכללים – נטילת ידיים וקידוש. הרבה שנים חיכיתי לזה, התקנאתי באנשים שחיו את המסורת. הם לימדו אותי מה זה 'המוציא' ודבר תורה על פרשת השבוע. סבתא של איתי יודעת על כל אייטם שהיה עליי בכל עיתון וזוכרת איזו שמלה לבשתי. שני הצדדים בסיפור הזה הם סמל לפתיחות, חדוות הדת וקבלה של האחר. מה שחשוב זה האכפתיות והאהבה ליהדות מתוך מקום של לשמור על משפחתיות, וזה מעורר השראה בעיניי. בכלל, טקסיות ואמונה מחזיקה משפחתיות חזקה, זה נותן עוגן.

"הדבר הכי כואב בהצגה זה שרואים איך אבא שאוהב את הבת שלו, מאבד אותה. זה גורם לך לחשוב איך אנחנו בתור אנשים, צריכים להחליט אם אנחנו אוהבים מישהו מהמשפחה שלנו מספיק בשביל לתת לו את מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל להמשיך להיות בחיים שלנו. כי אם אנחנו אוהבים אותו אבל לא נותנים לו להיות מה שהוא רוצה, נאבד אותו וזה חבל. בסופו של דבר, משפחה זו משפחה".