ארוכה הדרך לגלעד
היוצרים אמנם ציירו לנו עולם מבהיל עבור נשים, אבל בינתיים במציאות דווקא הגברים הם אלו שהולכים ומוחלשים
// רחלי מלק–בודה
את חוויית הצפייה ב"סיפורה של שפחה" אפשר לדמות להתמכרות לסדרת בית־כלא טובה. אם נפלתם בקסמה, כנראה שני סוגי רגשות משמשים בכם בערבוביה: הפחד מלהיות בסיטואציה דומה, והכמיהה המפוקפקת להיקלע אליה. כוחו של המגעיל והמעולה.
מבין הסדרות שמבוססות על ספרים, זו כנראה אחת המוצלחות שבהן, בין השאר משום שהיא באה בדיוק בתקופה הרלוונטית: הקפיטליזם ושברו, עליית המודעות להתחממות הגלובלית, ההכחדה העצמית של מדינות המערב, התחזקות הזרמים האנטי־פמיניסטיים ויותר מכול – תסמונת טראמפ.
הרי בואו נשים את זה רגע על השולחן: בתוך תוכם, יש מי שבאמת מאמינים ששלטון רפובליקני בראשותו של אדם שיחסו לנשים אינו מהמשובחים יכול להידרדר למצב כזה. עוד כמה סיפורי הטרדות; עוד כמה חוקים נגד הפלות, והנה –
אנחנו כבר בגלעד, עומדים במסדר ומחכים למוצא פיה של דודה לידיה.
מעבר לדיסטופיה המנוסחת היטב, הסדרה מצטיינת גם בנראות שלה. זהו חלק מהותי באפקט הממכר: האדום העז והלבן הצח. הניקיון הכמעט מכעיס. שורות־שורות של נשים במעמדים שונים ומשונים. האסתטיקה מעוררת החלחלה שמאפיינת משטרים טוטליטריים.
ההצלחה הגדולה של הסופרת מרגרט אטווד והיוצרים שעיבדו את ספרה היא ביכולת לשכנע אותנו שהתסריט ההזוי הזה, שבו העולם עוצר מלכת, חוזר אחורה והופך להיות דתי בסגנון אמיש כאשר אחרונות הנשים הוולדניות נלקחות כשפחות, באמת אפשרי. וזה טבעי, הרי כולנו אוהבים מדי פעם ליפול שבי בתוך חזיונות אפוקליפטיים.
אלא שמבט למציאות מספר את הסיפור האמיתי: ככל שעובר הזמן, אלו דווקא הגברים שמנושלים מכוחם בזמן שהנשים עוברות לקדמת הבמה, ולא להפך. בכל היבט שתבחרו כמעט: יכולת השׂתכרות, זכויות, יחס מצד ערכאות משפטיות, מודעות ציבורית – העולם הנוכחי הוא עולם שמנסה להיטיב יותר עם נשים. זה לא אומר שאין קולות נגד שחותרים להחזיר את המציאות אחורה או כאלה שעדיין לא הפנימו שהממזרים שינו את הכללים, אבל אלה בבחינת רעשי רקע. הגרף מתקדם באופן מתמיד ועקבי לכיוון הליברלי, כשהוא מותיר תיאוריות שמרניות מתיישנות הרחק מאחור.
"סיפורה של שפחה" לא יתרחש בחברה שבה גם גברים חרדים התחילו לבוא לבית כנסת עם מנשא ולהוציא ילדים מהגן. הוא לא יתרחש במציאות שבה יש יותר ויותר הזדהות עם החברה הלהט"בית. הוא רחוק מלהתקיים בעידן שבו מופע בהפרדה מתבטל בגלל מחאת פייסבוק רועשת. אם כבר, התסריט ההגיוני יותר הוא סיפורו של שפחון. עולם שבו הנשים הופכות לכל כך מועצמות ורבות כוח, שהן לא שועות אל הגבר הנרצע שנותר מאחור.
קול של דור
קל לטעות בסדרה שמלווה ארבע צעירות פריווילגיות בניו–יורק, אבל האומץ חסר התקדים שלה מלווה אותנו גם אחרי ירידתה מהמסך
// קרן מלמד–מרגלית
בחרתי בדרמה הקומית האמריקנית "בנות", שעלתה לאוויר בשנת 2012, כסדרה החשובה של העשור, והבחירה הזו כמעט כותבת את עצמה. כבר בפרק הראשון בת דמותה של היוצרת והשחקנית הראשית לנה דנהאם, האנה, מצהירה בפני הוריה על שאיפתה הצנועה להיות "הקול של הדור שלה" ("או פשוט קול של דור", היא מסייגת), ובשש העונות הבאות היא עושה את הבלתי ייאמן ומממשת את ההבטחה במלואה.
שנתיים אחרי ששודר הפרק האחרון בסדרה, ניתן כבר לקבוע בוודאות כי "בנות" לא הייתה רק הצלחה מסחרית מסחררת, אלא הצליחה באמת ובתמים להעניק קול ופנים לדור שלם של צעירים, ובעיקר של צעירות. עם עלייתה לאוויר מיהרו המבקרים להכתיר את "בנות" כיורשת של "סקס והעיר הגדולה" האיקונית, שירדה מהמסך שמונה שנים קודם לכן. ההשוואה אולי הייתה מתבקשת – אחרי הכול, גם כאן הגיבורות הראשיות הן חבורת נשים שמתגוררת בניו־יורק – אבל היא פספסה את קולה הייחודי של "בנות", שאפשרה לגיבורות שלה להיות אנטי־גיבורות.
האנה וחברותיה – מארני הנרקיסיסטית, ג'סה הבוהמיינית ושושנה הנאיבית – הן צעירות בנות עשרים וכלום, מתגוררות בברוקלין ומנסות להגשים את עצמן, כל אחת בדרכה. בגיל 26 כבר השכילה היוצרת הכשרונית של הסדרה להעניק לדמויות שלה את החופש להיות אותנטיות לגמרי, או במילים אחרות – לנוע בחופשיות על הספקטרום שגורם לצופה לאהוב אותן בלב מלא, או לחלופין לשנוא אותן בלהט. לפעמים זה קורה במהלך אותו פרק.
דנהאם לא חסה גם על הדמויות הגבריות שלה. מושא אהבתה של האנה, אדם סאקלר (בגילומו המופתי של אדם דרייבר, שהפך לאחד השחקנים המבוקשים והמצליחים בהוליווד), הוא התגלמות הרווק החדש – הפכפך ומבולבל, רגיש אך מרוכז בעצמו. קל לשנוא אותו, אבל בלתי אפשרי שלא להתאהב בו.
אבל מפגן הכוח הגדול ביותר של "בנות" הגיע דווקא בעונה האחרונה שלה, עם הפרק "כלבה אמריקנית", שעסק באומץ חסר תקדים בהטרדה מינית ובשטחים האפורים שבה היא מתקיימת, רגע לפני עליית תנועת MeToo. דרך העלילה חשפה דנהאם הטרדה שעברה בעצמה על ידי סופר מצליח, אבל את כתב האישום שלה הגישה באופן כל כך מטלטל – כשאת תפקיד הקורבן ממלאים לסירוגין האנה והסופר הנערץ – עד שהסוגיה כבר לא הייתה רק מחלוקת בין אנשים, אלא העמיקה והתקיימה בתוך מוחו של הצופה.
עם היכולת הזו לטלטל ולעורר מחשבה, כעס וחמלה, לצד הכישרון לייצר רגעים מצחיקים, רומנטיים ויפים עד כאב, החליטה דנהאם להוריד את המסך על הבנות שלה, לא לפני שהעניקה לבת דמותה את המתנה היחידה שלא הצליחה להעניק לעצמה – ילד. האם תצליח האנה האימפולסיבית, המעורערת והמרוכזת בעצמה במשימה המאתגרת מכולן? לעולם לא נגלה. אבל "הילד" של דנהאם, היצירה האיקונית שלה, גדל לתפארת והפך – לפחות בעיניי –
להיות הקול של הדור שלו. או לפחות קול של דור.
כס המלכות
גם אם היא הייתה אלימה מדי ולא תמיד קוהרנטית, היא שינתה את כללי המשחק וקבעה סטנדרטים חדשים בעולם התרבות
// אריאל שנבל
אחד מאתרי האינטרנט הנפוצים בישראל (רמז: מתחרז עם "אינשאללה") פרסם לפני מספר ימים את דירוג מאה סדרות הטלוויזיה הטובות של העשור. במקום הראשון – "בוג'ק הורסמן". כן, מה שקראתם. מכיוון שחלקכם קוראים את הטקסט בשבת וכנראה אין לכם גוגל צמוד, אגלה לכם כי מדובר בסדרה מצוירת למבוגרים של נטפליקס, שגיבורה הוא סוס מדבר ושלה שש עונות, החל מ־2014 ועד היום.
אוקיי, למדתם משהו. באותו דירוג בדיוק, ממוקמת "משחקי הכס" במקום העשרים והמשפיל. למה? כי "העונה האחרונה של 'משחקי הכס' הפכה לחטוטרת על גבה ומאפשרת לנו לדחוק אותה אל המקום העשרים", כדברי עורכי הדירוג. שתי ההחלטות הנ"ל – להזניק סדרה שכמעט איש מלבד עורך התרבות התל־אביבי האנין והמאגניב לא רואה ולא מכיר למקום הראשון במצעד סדרות העשור, ולמקם את "משחקי הכס" במקום העשרים –
נובעות מאותו מקור: התשוקה הפתטית להיות מקוריים בכוח, נון־קונפורמיסטיים בחצי שקל, אוונגרדיים דה לה שמאטע.
תראו, זה לא שהייתי מכור במיוחד ל"משחקי הכס". ממש לא. הייתה אפילו עונה אחת משמימה באמצע שלא צפיתי בה בכלל. אבל בלי שום ספק, מדובר באחת מסדרות העשור, אם לא במשפיעה והמדוברת שבהן. קודם כול, היא שודרה ממש במשך כל העשור, כמעט מתחילתו ועד סופו, מ־2011 ועד 2019. שנית, היא זו שהכריעה סופית את הקרב ארוך השנים בין המסך הקטן לגדול, והוכיחה ללא עוררין כי ניתן להציג אפוסים היסטוריים ופנטסטיים ברמה הכי גבוהה שיש, בלי להכריח את הצופים לצאת מהבית. וכמובן, היו בה פרקים מדהימים ממש – כן, כולל אותו פרק אחרון ומושמץ לחינם – שקבעו סטנדרטים חדשים בעולם התרבות כולו.
בקרב על ווסטרוז ושבע הממלכות היו יותר מדי אלימות, הרבה יותר מדי פורנוגרפיה, וגם כמה וכמה קווי עלילה לא קוהרנטיים. אבל כשסדרה מתחילה את דרכה בעונה הראשונה עם 2.5 מיליון צופים בארה"ב, עולה באופן מתמיד ומגיעה לשיא של 12 מיליון בעונתה האחרונה – אף אחד לא יכול להוציא אותה מהרשימה המצומצמת מאוד של הסדרות הגדולות בעשור האחרון, עם כל הכבוד לאיזה סוס מצויר מדבר.
פוליטיקלי קורקט
עם כל הכבוד לכתיבה המהודקת והשנונה, גדולתה של "Veep" היא דווקא בהצלחה שלה לנבא מציאות שבה מנהיגי העולם שמים את כללי הנימוס בצד
// מיכאל בוטיר
"אתה רץ לאט יותר מבלש במיסיסיפי שחוקר רצח של צעיר שחור". את האמת, צחקתם או הזדעזעתם? הבדיחה הזו שודרה באחת משבע העונות של Veep – הסוקרת את עלייתה, דרדלתה, מפלתה, התרסקותה ועלייתה מחדש של עוף החול סלינה מאייר בשמי הג'יפה של וושינגטון די־סי. ההומור בסדרה נע תמיד בין "חחח וואו איך הם חשבו על המטאפורה הזו" ל"מאמי, תוודאי שהילדים ישנים, אני לא רוצה שהמורה תשאל אותם מחר מנין האנגלית שלהם". את הצופים הישראלים היא לימדה שאפשר להיות מדויקים ב־100 אחוז מהטקסטים, 100 אחוז מהזמן, במשך חמש עונות מתוך שבע. ואז היא הותירה אותם להתנחם עם פולישוק.
אבל Veep מוזכרת כאן יחד עם הסדרות הגדולות של העשור הזה לא רק בגלל שקצב הפאנצ'ים בה הוא מהגבוהים שידעה הטלוויזיה, ואיכותם מהודקת היטב – היטב הדק. ייתכן שדווקא יכולת הניבוי של הסדרה היא שהפכה אותה לגדולה באמת, במציאות שבה לפחות חלק מהטקסטים שלה יכולים להיאמר כיום על ידי נשיאה האמיתי של ארצות־הברית.
בשבע עונות גרפה הסדרה למעלה מ־30 פרסים בארצות הברית, והראתה לנו שחוצפה ישראלית זה נחמד, אבל Insult Comedy כמו שצריך ניתן להשיג כרגע רק באנגלית. לצד פרצי הקללות מעוררי ההשראה של ג'וליה לואי־דרייפוס, הלוא היא ה־Veep סלינה מאייר, ניתן למצוא סט דמויות משוכלל שמתרחב הרבה מעבר ליועץ הפוליטי האמביציוזי והנבחן שאנו מכירים מהסדרות ומהמציאות הישראלית, ואשר עובר תהליכים ומתפתח בין העונות – דבר שבסדרות קומיות רבות פשוט מוותרים עליו.
אבל מה שהכי מייצר הזדהות כשצופים ב־Veep היא ההבנה שבכל אחד מאיתנו יש סלינה מאייר. גם לנו יש רגעים שבהם אנחנו שונאים ילדים, לועגים בסתר לאחרים ומקללים מישהו בשיא העצבים. אנחנו פשוט יודעים להסתיר את זה ב־99 אחוז מהזמן.
תמונות מגן עדן
הסדרה שהצליחה לשנות את התבנית הקלאסית של הקומדיה ולדון בסוגיות אתיות בלי לוותר לרגע על ההומור
// אודליה גולדמן
כנראה סוד ההצלחה של "המקום הטוב" נמצא ברגע ההוא בסיום העונה הראשונה, עם הטוויסט הגדול (אזהרת ספוילר, כן?) שבו מתגלה שמה שחשבנו שהוא "המקום הטוב" הוא בעצם "המקום הרע".
זה לא אמור להיות טוויסט גדול כל כך במונחים של סדרות על־טבעי רגילות, אבל מה לעשות – כשהצופה הממוצע פוגש בקומדיה מהסוג הזה, הוא מיד מכבה את המוח. נראה שעל זה בדיוק בנו הכותבים של הסדרה. אחרי שעונה שלמה היה נדמה לנו שמדובר בעוד קומדיה קלילה על החיים בגן עדן, הבנו פתאום שיש בסדרה הזאת משהו אחר. וכל הרגעים המוזרים שהתרחשו כל העונה – רגעים שבכל קומדיה אחרת לא מפריעים לאף אחד, כי היי, באנו לכאן כדי לצחוק, לא כדי להבין – כולם התחברו יחד לרעיון הגיוני אחד: כל העונה הזאת הייתה עינוי עבור הדמויות. איך לא עלינו על זה בעצמנו.
האיזון הזה, בין התפתחות לקומדיה, הוא לא איזון קל. בדרך כלל אחד מהשניים משלם מחיר. או שהדמויות נשארות שטוחות ולעולם לא משתנות באופן מהותי והעלילה לא באמת מתקדמת לשום מקום, או שהסדרה חותכת מהקומדיה אל הדרמה. אבל "המקום הטוב" הצליחה לשנות את המשוואה.
היא הצליחה להיות גם קלילה, קצרה ומלאה בשחקנים מצחיקים עד דמעות שלכל אחד מהם מניירות מובחנות, וגם לערוך דיונים באתיקה מהסוג שמרצים באוניברסיטה אוהבים היום להקרין לסטודנטים שלהם כחלק מהחומר. גם לייצר מצבים אבסורדיים ומשעשעים בכל פרק, וגם באמת לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף (שעוד מעט מתקרב). זאת לא סדרה סבוכה, אבל גם לא כזאת שאפשר להתחיל לצפות בה ישר בפרק אקראי. זאת לא סדרה כבדה, אבל גם לא כזאת שאמורים לכבות בה את הראש.
היא סדרה שיודעת לצחוק על עשירים ועניים, טמטום ואקדמיה, בירוקרטיה ומוסר, אבל תמיד מתוך אופטימיות והרבה חמלה על הטבע האנושי. אז נכון, הרבה סדרות מצחיקות היו לנו בעשור הזה, ועוד יבואו מצחיקות מהן, אבל בכמה מהן נקבל הדגמה מדממת וקורעת ל"דילמת הקרונית", או נראה דמות אחת מורחת את השנייה בגלידה כטיעון בדיון על סוליפסיזם? כנראה שלא הרבה.
שיא הרגש
בין סדרות על זומבים, סוחרי סמים וגיבורי–על, זו הסדרה שהזכירה לנו את הדברים החשובים באמת בחיים: משפחה ואהבה, גם אם זה כואב
// ליאת נטוביץ קושיצקי
לפעמים מה שהופך סדרה אהובה לסדרת העשור הבלתי מעורערת הוא סצנה אחת קצרה. לאחר שבמשך פרק שלם אנחנו צופים בקווין, האח המוכשר והיפה, אלכוהוליסט שהגיע לתחתית ונמצא בגמילה, הוא מטיח במשפחתו את האמת המרה על כך שתשומת הלב הכללית תמיד הופנתה לבעיות של רנדל (האח המאומץ) וקייט (האחות עם הפרעות האכילה), והוא תמיד נותר בצד, לכאורה חזק אבל בפועל בודד ונטוש. אחרי כל זה, אמו רבקה מדברת איתו בפתיחות. היא אוהבת אותו כל כך ומצטערת שכך הוא מרגיש אבל בטוחה שהיו להם הרגעים שלהם. היא לא יכולה להיזכר בדיוק מהם, אבל היא בטוחה שהם היו.
ואז אנחנו עוברים לקווין הילד, שמתעורר באמצע הלילה ומגלה שהוא לבד. הוא הולך לחדר השינה של הוריו, שחבוקים במיטה הגדולה עם רנדל וקייט. לא נותר לו מקום במיטה, אז הוא פורשׂ בהשלמה את שמיכתו על הרצפה לידם ונרדם. רבקה מתעוררת ורואה אותו על הרצפה לבדו, היא נשכבת לידו, מחבקת אותו וממשיכה לישון לצידו.
רגע אחד קטן שנשכח במרוצת השנים, אך חקוק היטב בליבם. סצנה כואבת מופלאה ומלאת אהבה, שלא עוזבת אותי כבר כמה שנים.
הדרמה המשפחתית הזו היא לחלוטין סדרת העשור שלי, היוצאת מהכלל בעשור שלם של סדרות על גיבורים אבודים בעלי מוסר מפוקפק – סוחרי סמים, מנהיגי כנופיות, נשיאים רצחניים ומה לא, שלצידן שלל סדרות של גיבורי־על, זומבים, מדע בדיוני ופנטזיה שמתארים עולם מדומיין מסעיר אבל דל ושטוח מהבחינה הרגשית.
המניע העיקרי בסדרה, וגם הפתרון והבית שאליו חוזרים כל הזמן, הוא האהבה. אהבה יציבה, קבועה, מתמשכת. אהבה שהיא מחויבות לכל החיים ובחירה מתחדשת בכל יום.
איזו סדרה ראיתם לאחרונה שממש גורמת לכם לחשוב איך להיות אחים קשובים יותר? הורים משקיעים יותר? ילדים טובים יותר? סדרה שהגיבורים שלה, למרות מגרעותיהם הברורות, מעוררים בכם השראה? והיא עושה את כל זה בצורה אינטליגנטית, עכשווית, מורכבת. הסדרה נעה על ציר זמן לא ליניארי, אחורה וקדימה, לנקודות זמן שונות בחיי משפחת פירסון, וכך מתווספים העומק והרגישות ומודגשת האמת הברורה והנשכחת – המשפחה שלנו היא סיפור לטווח הארוך, וכל אירוע הוא רק קצה הקרחון בשנים רבות של מערכות יחסים מלאות רבדים.
הגשר
הסדרה שהצליחה בעדינות ובכישרון גדול לפרוץ מחסומים חברתיים של דורות, ולהמחיש שבסופו של דבר כולנו בני אדם
// יקי הפשטיין
במבט לאחור קצת קשה לי להאמין, אבל יצא שאת העונה הראשונה של "שטיסל" ראיתי רק אחרי שסיימתי לראות את העונה השנייה בתולדות קיווע, שטרצלע ושולם שטיסל.
הגורם המעכב היה טעם הלוואי שנשאר אצלי מתקופת "החצר", שהייתה סדרת הדרמה הראשונה שנעשתה בארץ ועסקה באופן מלא בעולם החרדי. אמנם היו ב"החצר" רגעי קאלט, אך בפועל הצופים בה נותרו עם התחושה שהציבור הדתי־לאומי מכיר היטב: חוסר היכולת לייצר דמויות ומשחק שבאמת מצליחים לייצג נאמנה את הלכי הרוח בציבור שאותו הם מתיימרים להביא למסך.
וכך, משהו בשם ובשלטי החוצות שליוו את עלייתה לאוויר של "שטיסל" בעונתה הראשונה העביר תחושה של ניסיון נוסף להגיע למחוזות הטלנובליים ההם. כתוצאה מכך, היד הייתה קלה על הדק הערוצים האחרים בשלט, מה גם שהשנים הללו הביאו איתן לא מעט סדרות ישראליות נהדרות למסך. רק לאחר מסע שכנועים לא מבוטל מבית, מצאתי את עצמי מתיישב על הספה מול פרק הפתיחה של העונה השנייה, ומשם ההתאהבות הייתה בלתי נשלטת.
יש לא מעט אספקטים שהפכו את שטיסל לא רק לסדרה מדוברת, אלא לסדרה מכוננת. היו לא מעט סדרות ישראליות בעשור האחרון שלקחו את עולם הטלוויזיה הישראלי הכי קרוב שאפשר מעבר לים ברמת ההפקה והגימור. חלק מהסדרות האלה סיפקו דרמה ובידור מצוינים לאותו רגע ואף הצליחו למכור את עצמם לחו"ל, אך סביר להניח שאף אחת מהן לא יכולה לרשום לעצמה הישג בדמות שינוי מחשבתי קונספטואלי של הצופים ושבירת מחסומים חברתיים של שנים.
בתפירה עדינה שעשו היוצרים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי – בין סיפור למציאות ובין שחקנים חילונים לחלוטין לדמויות חרדיות אותנטיות ומרגשות –
הצליחו השניים ליצור את הגשר התרבותי המוצלח ביותר שנבנה עד כה בין העולם החילוני והדתי־לאומי לבין זה החרדי. אין מי שראה את הסדרה ולא הביט אחרת ובאופן מכיל יותר על החברה החרדית ביום שלמחרת.
זה לא היה עובד בלי קאסט מופלא שעשה לא מעט שיעורי בית וכלל את מיכאל אלוני, אורלי זילברשץ ובעיקר –
עם משחק לא פחות ממופלא – את דוב'לה גליקמן כאב המשפחה, האלמן שאי אפשר היה שלא להתאהב בו, לרצות לחבק אותו כשהוא עצוב ולהרגיע אותו כשהוא כועס. פרק אחר פרק הסדרה הצליחה במה שכל ארגון חברתי שמאחוריו תקציבים של מיליונים מנסה לעשות במשך שנים, להמחיש את העובדה שבסופו של דבר כולנו בני אדם.
מאחורי הסורגים
היא היממה אותנו בהתחלה בבוטות ובישירות שלה, והמשיכה לביקורת נוקבת על תהליכים בחברה האמריקנית
// מאיה פולק
"כתום זה השחור החדש", על שבע עונותיה, הייתה מקור תעסוקה קבוע לנשים רבות שמבחינת דימוי הגוף ההוליוודי סביר שהיו נותרות מחוסרות עבודה. העונה הראשונה היממה אותנו כי נהדפנו לאחור כשהותר לנו לחדור לחדרי המקלחות של האסירות. נברנו, עם המצלמה, במיטות הקומותיים, במגשי האוכל ואפילו בתאי השירותים. היה זה רגע כירורגי ומחשמל כאחד.
הסדרה מבוססת על סיפור חייה של פייפר קרמן, ילדה טובה מבוסטון שמסתבכת בפלילים. האסירות בעונה הראשונה נראו מבהילות וגרוטסקיות במיוחד כי כך נקלטו בעדשתה הפריווילגית והלבנה של גיבורת הסדרה, פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), בת דמותה של קרמן, שמצאה את עצמה בכלא לאחר שאהובתה לשעבר הלשינה כי הייתה מעורבת בעסקת סמים. ובכל זאת למדנו לאהוב את האסירות, אם זו טייסטי הפעלתנית (דניאל ברוקס), סוזן "קרייזי אייז" וורן (אוזו אדובה האדירה) וגלינה "רד" רזניקוב (קייט מאלגרו). בדרך גם גילינו שצ'פמן לא יותר טובה מהן.
בית היוצר של נטפליקס, שבו נבראה הסדרה, בישר באותם ימים גם על יציאתו אל מחוץ לגבולות ארצות־הברית ובהדרגה הגיעה הסדרה גם לישראל. כשרק יצאה, היה הרבה פחות תוכן באוויר מאשר כיום, והסדרה בלטה ונצצה כסוג של "אוז" בגרסת המין היפה. היא הייתה גם ממבשרות תור העליונות של סדרות הטלוויזיה על סרטי הקולנוע.
"כתום" הביאה למסך גם הוויה אמריקנית בלתי מחמיאה בעליל: אם זה בהפיכת הכלא לתאגיד גדול ודורסני שחוסך על חשבון צורכיהן הבסיסיים של האסירות, או הכנסתו לעלילה של בית כלא נוסף, שבו מהגרות עבודה עצורות בשרירותיות עד לגירוש. גם בתנועת MeToo על כל מורכבותה טיפלה הסדרה, דווקא דרך דמות גברית שהיטיבה רוב הזמן עם האסירות, אך מואשמת בהטרדה מינית.
מעונה לעונה איבדה הסדרה גובה, אך אוהדיה נשארו נאמנים אדוקים, רק כי זכרו את העונה הראשונה שהיממה בבוטות ובישירות שלה ופיללו לשוב ולהרגיש כך – אך לא הצליחו כי הנפש כבר התרגלה למראות. העונה האחרונה נראתה כהומאז' לכל מי שהחזיק מעמד עד אליה, ולא התעייף משלל הדמויות ומבליל עלילות המשנה שהכביד לא אחת. ככל שהתקדמה הסדרה, נדמו החיים בכלא לעיתים לקייטנה מנותקת עם שלוש ארוחות ביום, שההימצאות בה מעניקה פטור מהרבה דילמות ומאבקים שצצים רק כשיוצאים בפועל אל מחוץ לסורגים.
המלכה ואני
הסדרה שמצליחה לערער על הסמל האחרון של העולם הישן ובאותה הנשימה גם להחזיר אליו את האהדה שאבדה
// תמר פרלשטיין
יש סדרות שמביאות סיפורים מהעתיד ומעוררות בנו מחשבה וגם פחד, כמו "השנים", "מראה שחורה" ו"סיפורה של שפחה". סדרות אחרות מביאות סיפורים מהעבר ומעלות אותם בחזרה לסדר היום הציבורי כמו "צ'רנוביל", "אלי", ו"אל צ'אפו". יש אינסוף דרמות שמתרחשות בימינו, אבל יש רק סדרה אחת שמצליחה לחבר את כל הזמנים האלו יחד, והיא "הכתר" – שעוסקת בהיסטוריה ובתולדות חייה של מלכת אנגליה הנוכחית, אליזבת השנייה.
לפני שנדבר על תקציבי הענק שמאפשרים את השחזור התקופתי הטוב ביותר שנראה על המסך הקטן אי פעם, לפני שנדבר על התסריטאים המוכשרים שעבדו על בסיס תחקיר יסודי וארוך וגם בלי שנאמר מילה על הליהוק המצוין והמתחלף בעונות השונות (עם מעבר קצת קשה בעונה 3), בואו נדבר על העובדה המדהימה שהסדרה הזו לא רק מביאה את העבר ועל הדרך גם רומזת על העתיד לבוא – אלא מצליחה לערער את הסמל האחרון של העולם הישן, בית המלוכה. ועדיין, היא מצליחה גם להחזיר את האהדה לבית המלוכה הבריטי שסבל מתדמית קשה בשנים האחרונות.
זה נשמע כמו סתירה, על הנייר, אבל מול המסך זה פשוט קורה. משהו בכנות, ברגישות ובעדינות של הסיפור מצליח להכניס אנושיות בדבר שנראָה כל כך מרוחק ומנוכר, ועם זאת להוכיח שכבר לא נותרה עוצמה במלוכה, ועד כמה מדובר בעסק יקר.
דרך חייה הפרטיים והציבוריים של מלכה אחת רואים את התמורות שעברו על אנגליה בשנים שעברו ועוד יעברו, ואנגליה משמשת בהיבט הזה כמשל לשאר המדינות המערביות. צפייה ב"הכתר" ובמקביל בחדשות האמיתיות שמדווחות על כל השערוריות שצצות בבית המלוכה מעניקה חוויה שלא נקבל בשום מקום אחר, והיא היכולת לפרש את ההווה בעזרת העבר הקרוב אלינו כל כך.
עם יד על הלב, לא התחלתם פתאום קצת לחבב את צ'ארלס בעקבות הסדרה? אני מודה שהייתי שמחה לראות כבר את עונה ארבע ואפילו חמש ושש, ולדעת מה באמת קרה שם עם דיאנה ואיך קמילה בסוף זכתה בכל הקופה, ומי לעזאזל יהיה המלך הבא, בהנחה שהמלכה לא תמות אחרי כולנו.
בחזרה לעתיד
דיסטופיה מרתקת, לופתת ועוכרת שלווה שאחראית על כמה מהרגעים הטלוויזיוניים הבלתי נשכחים של העשור
// אביטל אינדיג
טלוויזיה טובה היא כזו שמבדרת אותך, גורמת לך לשכוח מצרות העולם ומייצרת את האסקפיזם המושלם. אבל טלוויזיה שמשאירה אותך עם מחשבות שלא מרפות הרבה אחרי שהפרק הסתיים, זו כבר טלוויזיה מצוינת. היצירה הבריטית־אמריקנית והכל כך מקורית שרקח צ'ארלי ברוקר עושה בדיוק את זה.
בניגוד לדיסטופיות קודרות אחרות, "מראה שחורה" לא מייצרת לנו מציאות חלופית שונה מכל מה שאנחנו מכירים. היא לוקחת את העולם שלנו בדיוק כמות שהוא, ומשנה בו רק פרט אחד קטן. לרוב, מדובר בשדרוג טכנולוגי שכבר נמצא ממש בהישג ידנו, וזה מה שהופך את הצפייה בה לכל כך אפקטיבית. נדמה שאנחנו עוד רגע שם – בתוך עולם שבו גורלנו יוכרע לפי כמות הלייקים שנקבל או שנוכל להזמין בו אנדרואיד שמבוסס על אדם אהוב שאיבדנו; עולם שיאפשר לנו למחוק מחיינו בלחיצת כפתור כל מי שגורם לנו סבל או להפוך את התודעה שלנו ל"עוגייה", צ'יפ דיגיטלי נצחי. ברוקר מראה לנו מה יקרה אם ניקח את הטכנולוגיה שלנו צעד אחד קדימה. מה נרוויח, ובעיקר – מה נפסיד.
אז נכון שהעונה החמישית כבר מחזרה רעיונות והסרט האינטראקטיבי "באנדרסנאץ'" לא היה מבושל מספיק, אבל סיכום עשור מאפשר להתעלות מעל לעונה כזו או אחרת ולבחון סדרה בפרספקטיבה רחבה. ואין ספק ש"מראה שחורה" סיפקה לנו כמה מהרגעים הבלתי נשכחים שהמסך הקטן ייצר בשנים האחרונות (ומי שחושב שהדילמות של ביבי קשות, מוזמן לצפות בפרק בכיכובו של ראש ממשלת אנגליה). היא מרתקת, לופתת, עוכרת שלווה אבל גם יודעת לייצר רגעים מתוקים, כמו בפרק הכובש "סאן ג'וניפרו" (שאף זכה בפרס אמי), שתיאר את האפשרויות המרגשות שיעמדו בפנינו כשנשתחרר מכבלי הגוף.
עם הזמן צצו לה מתחרות כמו "השנים" הנפלאה, "ווסטוורלד" או הסרט "היא", אבל אף אחד לא היטיב לתאר כמוה את היחסים המורכבים שיש לנו עם המסך הקר והמבריק של האייפון, הטלוויזיה או המחשב. כולנו מפחדים מהעתיד. מראה שחורה מצליחה לתת לפחדים האלו סיפור עם עלילה, פרצופים ושמות. ויותר מכול, היא מצליחה לתת לנו בראש.
