"חמש השעות הראשונות בכל מרוץ הן עינוי בשבילי. אני חושבת לעצמי, מה לעזאזל אני עושה פה ולמה אני בעצם עושה את כל זה. אבל כשהשלב הזה עובר, הכול הופך עבורי לקל יותר". איימי פלמיירו־וינטרס, אולטרה רצה בת 47 שאיבדה את רגלה השמאלית בתאונה לפני 25 שנה, מתארת כך את תחילתו של כל מרוץ אתגרי שהיא יוצאת אליו. פלמיירו־וינטרס מציבה לעצמה לאורך השנים אתגרים יוצאי דופן, שהפכו אותה לשיאנית עולם ולאחת האתלטיות הפעילות המיוחדות הפועלות כיום.
היא נולדה במידוויל, פנסילבניה, למשפחה שהספורט היה עבורה לחם חוק. "אבא שלי היה אתלט, ומהיום שבו נולדתי ספורט היה חלק ממציאות חיי ומשהו שעשינו יחד כמשפחה", היא נזכרת. "הלכנו למרוצי מכוניות, השתתפנו במרוצי אופני BMX, שיחקנו בייסבול ורצנו. ריצה זה ספורט שאתה יכול לעשות בכל מקום ובכל זמן, התחלתי לעסוק בו בתור ילדה קטנה והשתתפתי במרוץ הראשון שלי כבר כשהייתי בת שמונה. הספורט עזר לי לצבור ביטחון עצמי, להבין מי אני וללמוד איך להתמודד עם הקשיים והחולשות שלי".
החלום נגדע
שנות ילדותה לא היו פשוטות. משפחתה הייתה דלת אמצעים וכשהייתה נערה עברה תקיפה מינית, מה שהפך עבורה את הריצה למקום מפלט. היא רצה כשעשתה משלוחים מהמזנון השכונתי של הוריה, רצה בלילות, כשחברה מלווה אותה, וניצלה כל רגע פנוי לאהבתה הגדולה. "למרות שהיום יש לי רק רגל אחת, נראה שנולדתי לרוץ", קובעת פלמיירו־וינטרס, "הייתה לי ילדות מורכבת ולא פשוטה, והריצה עזרה לי לברוח מדברים בשעת הצורך. עד היום היא מאפשרת לי לברוח מהשדים של עצמי, להתגבר על קושי ולהוכיח לעצמי, בכל פעם מחדש, כמה אני מסוגלת ליותר".
כשהייתה נערה היא חלמה להפוך לאתלטית מקצוענית. "רציתי מאוד להיות ספורטאית אולימפית ואחת האתלטיות הטובות בעולם, זו הייתה המטרה והחלום שלי, אבל בגלל המצב הכלכלי שלנו לא הייתה לי אפשרות להיות חלק ממועדון מסודר. אני חושבת שלצעירים רבים בדור שלי הייתה מטרה כזו או אחרת, משהו שהלך קצת לאיבוד עכשיו, כשכולם בתוך המסכים, ולא יודעים בעצם מי הם ומה הם רוצים להיות. לנו היו אנשים ודמויות שנתנו לנו השראה ורצינו להיות כמותם".
בסיום לימודיה בתיכון, נרשמה ללימודי תואר כללי באוניברסיטה. "גם שם סבלתי מבעיות כלכליות ונאלצתי לעזוב את הלימודים ולהתחיל לעבוד. בכל אותה תקופה המשכתי לרוץ, בגיל 18 סיימתי את המרתון הראשון שלי ואז את השני. החלום שלי היה להצטרף לכוחות הביטחון, להתגייס לצבא ולהפוך לשוטרת צבאית, אבל ברגע אחד החלום הזה נגדע לתמיד".
חלומה של איימי לא הוגשם מאחר שבבוקר 14 באפריל 1994 השתנו חייה ברגע אחד. "אני זוכרת את כל מה שקרה באותו יום", משחזרת פלמיירו־וינטרס, "רכבתי על אופנוע ההארלי דיווידסון שלי עם חברים, הגעתי לצומת ומישהי מולי שלא צייתה לתמרור עצור פשוט התנגשה בי, כשהיא מוחצת את רגלי השמאלית בין הרכב שלה לבין האופנוע".
היא הובהלה במהירות לבית חולים, וכבר שם אבחנו הרופאים כי יצטרכו לקטוע את הרגל. "סירבתי בתוקף לגרום לזה לקרות", היא אומרת, "הריצה הייתה חלק בלתי נפרד ממני ולא יכולתי לסבול את המחשבה שאאבד את אחת הרגליים שלי". הסירוב הוביל אותה לסדרה של 25 ניתוחים במשך שלוש שנים, כדי לנסות ולהציל את רגלה השמאלית. בין לבין היא המשיכה לרוץ ואפילו סיימה מרתון אחד באורך מלא, על שתי רגליה, בזמן של ארבע שעות. "זה היה כואב, מאוד לא מהנה, אבל הצלחתי לסיים את הריצה הזאת. אז גם התחלתי להבין עד כמה אפשר להפתיע את עצמך וכמה אפשר לעשות אם רק מנסים".
בסופו של דבר מצבה הבריאותי של הרגל לא הותיר לפלמיירו־וינטרס ברירה, וב־1997 היא עברה ניתוח שהסיר חלק ניכר ממנה. "גם ברגעים הכי קשים האמנתי שאמשיך לרוץ ושאעשה הכול כדי שזה יקרה", היא מספרת, "הצרה הייתה שאחרי הניתוח רציתי לחזור לעבודה שלי וגיליתי שנתנו אותה למישהו אחר. ברגע אחד נשארתי מובטלת ובלי ביטוח רפואי. זה היה פשוט רגע נורא, בעיקר בגלל העובדה שהבנתי באותו זמן שאין לי את האפשרות להשיג לעצמי פרוטזה ראויה. נאבקתי לא מעט בתקופה ההיא ולקח זמן עד שמצאתי עבודה וביטוח חדש".
תהליך ההחלמה של פלמיירו־וינטרס כלל גם סדרת מטרות שהציבה לעצמה, במטרה לחזור במהירות האפשרית לתפקוד רגיל ולמסלול הריצה. "חלק מהבעיה הייתה שהניתוח שעברתי, למרות שידעו שאני רצה, לא הכין את מה שנשאר מהרגל שלי לפרוטזה מתאימה וטובה שאיתה אוכל לרוץ כמו שצריך", היא מסבירה. "למרות זאת המשכתי לנסות לרוץ עם הציוד שכן היה לי, אבל מה שקרה בסוף הוא שגרמתי לדלקת בגדם, וזה הוביל לקיצור נוסף של הרגל. זה היה נורא, אבל בסופו של דבר הגעתי למצב שבו אני יכולה להתאים פרוטזה מתאימה".
איך את מסבירה את הטיפול הרפואי המרושל שקיבלת?
"ציער אותי מאוד לגלות שהרופאים העדיפו במקרה שלי לא לעשות ניתוח מסובך יותר שלוקח שש שעות, אלא ניתוח של שעה וחצי שהשאיר אותי במצב לא טוב. אתה תמיד חושב שהמטרה של כל רופא היא ללוות אותך בתהליך ההתאוששות ולעשות הכול כדי להחזיר אותך לתפקוד רגיל וטוב, אבל מתברר שזה לא תמיד ככה, מה שגרם לי לעצב גדול. עד היום אני מסבירה לאנשים במצבי שזו עבודת צוות, וצריך לתקשר בין כל הגורמים המעורבים בתהליך הטיפול והשיקום. פרוטזה היא משהו שאתה צריך להרכיב כל יום בחייך, וחשוב מאוד להכין הכול בצורה הנכונה".
לא כיף גדול
עשר שנים אחרי התאונה, כשהיא ממשיכה לרוץ ונתקלת בקשיים פיזיים ובכאבים בלתי נסבלים, גילתה פלמיירו־וינטרס את חברת Step Ahead שהקים אריק שייפר, העוסקת בבניית פרוטזות איכותיות לכל מטרה שהיא. "הציוד שמצאתי שם היה רגע משנה חיים עבורי", לדבריה. כעבור תקופה היא החלה לעבוד בחברה, וכיום היא מנהלת את הסניפים שלה בניו־יורק ובבוסטון. "היו לי הרצון, המוטיבציה והתשוקה, אבל אם חסר הכלי המתאים, זה להיות כמו כלי רכב משובח בלי מנוע".
חלק מפעילות החברה, העובדת כיום עם לקוחות מכל רחבי הגלובוס, כולל גם תוכנית עבור חיילים ישראלים. "בכל שנה אני מגיעה לישראל יחד עם אריק שייפר, אנחנו נפגשים עם חיילים ובוחרים בין עשרה ל־12 קטועי רגליים, ומזמינים אותם אלינו לשבועיים. כאן אנחנו מכינים עבורם נעליים להליכה, לריצה, לטיפוס הרים או לכל ספורט אחר שבו עסקו לפני הפציעה".
אחד הלקוחות שלהם הוא נועם גרשוני, שנפצע כטייס מטוס קרב במלחמת לבנון השנייה, וזכה במדליית זהב בטורניר הטניס במשחקים הפראלימפיים בלונדון ב־2012. "גרשוני הגיע אלינו מספר פעמים לאורך תקופה, אבל זה הפך קשה עבורו לטוס הלוך וחזור, אז היום יש חברה בישראל שמכינה עבורו את הפרוטזות על סמך מה שאנחנו פיתחנו עבורו", מספרת פלמיירו־וינטרס.
השיפור הטכנולוגי שאיתרה פלמיירו־וינטרס הוביל אותה למציאות חדשה בקריירת הריצה שלה. "ללמוד לרוץ כמו שצריך עם פרוטזה זה דבר שקשה מאוד לעשות, אבל בסופו של דבר אני בת מזל – למרות התאונה נשארתי בריאה, וברגע שהיה לי הציוד המתאים התאמתי את עצמי מהר מאוד לסיטואציה, ויכולתי לרוץ ולדחוף קדימה. אחד היתרונות שלי הוא שיש לי גם ידע טכני והבנה גדולה בתחום. אני יודעת איך להתאים את הפרוטזה לצורכי השטח ומה לעשות בזמן נתון כדי לעזור לעצמי, וגם למדתי איך לתקשר בין כל הגורמים שמטפלים בי ומכינים עבורי את הציוד".
בגרסה המשופרת שלה, החלה פלמיירו־וינטרס לנפץ שיאי עולם בקטגוריות שבהן היא מתחרה. ב־2006 היא שיפרה את שיא המרתון בניו־יורק ב־25 דקות, והציבה אותו על 3:24 שעות. מאוחר יותר באותה שנה, במרתון שיקגו, קבעה את התוצאה הטובה ביותר בכל הזמנים לגברים ונשים במצבה, כשעצרה את השעונים על 3:04 שעות. "האמת היא שבאותו יום בכלל לא ידעתי מה אני עושה", היא צוחקת, "הפוקוס שלי באותו זמן היה לעזור במרוץ למישהו אחר, שהתמודד עם קושי באותו יום. רק כשחציתי את קו הסיום גיליתי איזה זמן מצוין עשיתי".
בעבר היו טענות שאוסקר פיסטוריוס, שרץ בזמנו עם שתי פרוטזות וייצג את דרום־אפריקה באולימפיאדה הרגילה, זוכה ליתרון בגלל הציוד הטכנולוגי. מה דעתך על זה?
"זה מגוחך לחלוטין ואני הראשונה שיכולה להגיד את זה, כי לי היו שתי רגליים לרוץ עליהן ועכשיו יש לי רק אחת. באחת התחרויות האחרונות שלי, ברגע מסוים, מישהו אמר לי שאני בת מזל, כי אני לא צריכה להתמודד עם שתי רגליים בתנאים כל כך קשים. הסתכלתי עליו ורציתי לתת לו אגרוף לפנים, כי אני מעדיפה שתוריד לי את הציפורניים עם פלאייר מאשר לרוץ עם פרוטזה. לאבד רגל וללכת או לרוץ עם מה שנשאר ממנה – האמן לי שזה לא כיף גדול. מעורב כאן הרבה כאב והרבה זמן התאוששות".
"באחת התחרויות מישהו אמר לי שאני בת מזל, כי אני לא צריכה להתמודד עם שתי רגליים בתנאים כל כך קשים. הסתכלתי עליו ורציתי לתת לו אגרוף לפנים"
למרות הקושי הגדול במה שהיא עושה, פלמיירו־וינטרס, שמחזיקה היום ב־12 שיאי עולם שונים, החליטה ב־2009 לקחת את עצמה שלב קדימה, והפכה לרצה של אולטרה מרתונים. "העובדה שסבלתי מבעיות נשימה בעקבות כל הההליכים הרפואיים שעברתי, הרצון לאתגר את עצמי ואנשים שונים שפגשתי שהציעו לי אופציות חדשות גרמו לי להעלות את רמת האתגר בריצה שלי". גם בתחום הזה, התגלתה פלמיירו־וינטרס במהרה כיוצאת דופן. היא סיימה ראשונה בקטגוריה שלה במרוץ הרטלנד ל־160 קילומטר, והפכה לקטועת הרגל הראשונה שמנצחת במרוץ אריזונה, שבו רצה במשך 24 שעות ברציפות לא פחות מ־208 קילומטרים. ההישג הזה הוביל לזימונה לנבחרת האולטרה מרתון של ארצות־הברית, שהתכוננה באותה העת לאליפות העולם.
פלמיירו־וינטרס סיימה את האליפות במקום ה־18 בקטגוריית הנשים לאחר שרצה 198 קילומטרים, וסייעה לנבחרת לסיים במקום הרביעי הכללי. "בספורט הפראלימפי אין דבר כזה ריצה למרחקים ארוכים, ועבורי להיות חלק מהנבחרת הזאת, שמורכבת מאנשים מדהימים, הייתה זכותה גדולה", היא אומרת. "לזכותם ייאמר שברגע שעמדתי בקריטריון שלהם הם לא מצמצו לשנייה, קיבלו אותי כמו שאני ואמרו: 'עמדת בסטנדרטים – ברוכה הבאה לנבחרת'".
מה עובר בראש אחרי שרצים 20 שעות ברצף?
"אני רצה הרבה פעמים במקומות עם אריות, דובים ונחשים, ואם זה בלילה, המחשבה הראשונה שרצה בראש היא מה עלול לאכול אותי. כל זוג עיניים שמופיע פתאום בחשכה או רעש כלשהו גורם לחשש. בשאר הזמן אני חושבת הרבה על המשפחה שלי, על החברים ועל מה שאני עושה בחיים. אני אוהבת גם להקשיב למוזיקה ולהתרכז במילים. כל זה עוזר לי מאוד להמשיך הלאה".
מרוץ המוות
ב־2009 הוכרזה פלמיירו־וינטרס כספורטאית החובבנית הטובה ביותר בארצות־הברית, ולאורך השנים היא ממשיכה לקבוע תקדימים. ב־2011 היא הפכה לאישה קטועת הרגל הראשונה שסיימה את "אולטרה מרתון באדווטר", מרוץ קשוח שמשתרע על פני 217 קילומטרים, שבמהלכו מגיעים עד לגובה של 2,548 מטרים על הר הוויטני, אחד ההרים הגבוהים ביותר בארצות־הברית.
בשנה שעברה היא הייתה אחת מ־12 המתמודדים היחידים שסיימו את מרוץ המוות, אתגר בלתי נתפס בן 72 שעות שייסד בחור בשם ג'ואי דה־סנה, הכולל ריצה, צעידה בהרים ומשימות אקסטרים כמו 3,000 שכיבות שמיכה, זחילה בת 12 שעות מתחת לחוט תיל ושבע שעות של טיפוס בחבלים. "המרוץ הזה הוא כמו החיים: זורקים עליך דברים בשיא המהירות ואתה צריך להבין איך אתה פותר את הבעיות, והאם אתה מרים ידיים או ממשיך קדימה. זה מרוץ ששובר אותך, מלמד אותך על החולשות שלך, מביא אותך לנקודת האפס. שמחתי מאוד לגלות את המרוץ הזה ולהיות חלק ממנו".
אני בטוח שרבים מהקוראים ישאלו: למה היא עושה את כל זה?
"אני חושבת שלא משנה כמה זמן תחזיק במרוץ הזה, חמש שעות או את כל ה־72, אתה תצא ממנו אדם חזק וטוב יותר במלוא מובן המילה. במהלך המרוץ שהשתתפתי בו צולם סרט תיעודי, ויש שם סצנה שבה רואים אותי בלילה בסיטואציה מאוד לא פשוטה; הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי יותר לזוז מטר. ועדיין, מצאתי את הכוחות והמשכתי קדימה. פשוט ידעתי שאני יכולה. המרוץ הזה הוא ההשראה הגדולה ביותר עבור אנשים שרוצים להבין מה הם באמת מסוגלים לעשות, והם לוקחים את זה אחר כך לחיים עצמם".
באפריל השנה המשיכה פלמיירו־וינטרס את המסע המפרך שלה, והפכה לקטועת האיברים הראשונה שמסיימת את מרתון סהרה (או: מרתון החולות, Marathon De Sables), אולטרה מרתון בן שישה ימים הנחשב לקשה ביותר בעולם, באורך של 251 קילומטר בסך הכול, שבו רצים על חול בתנאים קשים. פלמיירו־וינטרס בחרה לא לנסוע לשטח ולבדוק אותו לפני התחרות, אלא להתאמן קרוב לבית, בין השאר כשהיא רצה בעת שבנה של בן הזוג שלה מונח על כתפיה.
"זה מרוץ שבו אתה צריך לרוץ כשעליך כל הציוד הדרוש כדי לשרוד בשטח בימים האלה; אוכל, שק שינה ובגדים חמים ללילה המקפיא", היא מסבירה. "כשהגעתי למרוקו, מצאתי בתיק פתק מהבת שלי מדלין שבו היה כתוב: 'בהצלחה אמא, בבקשה אל תמותי'. זה ממש הצחיק אותי".
ההסתגלות של וינטרס לתנאי השטח במדבר סהרה הייתה מורכבת. היא סבלה מבעיות נשימה וקשיים טכניים עם הפרוטזה, והחליפה לסירוגין בין זו שנועדה לריצה ובין זו שנועדה להליכה. היא נאבקה עם התיק שעל גבה ועם כאבים חזקים ברגל הבריאה שלה. "הכאב שחוויתי במהלך הימים שם הוא קיצוני, אבל גם חלק מהתהליך ומשהו שצריך להתמודד איתו. נפלתי לא מעט פעמים במהלך הריצה אבל ידעתי שזה יקרה. תמיד נופלים, והמטרה היא לקום ולהמשיך. אם לא תצא מאזור הנוחות ותחצה את הגבולות שמישהו ניסה להציב בפניך, לעולם לא תדע מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות, ולא תצליח לבנות גרסה טובה יותר של עצמך".
את הקטע הארוך במרוץ, 76 קילומטר עם הגבלת זמן של 31 שעות, סיימה אחרי 20 שעות ו־25 דקות, לאחר שרצה כמעט כל הלילה והתמודדה עם סופת חול קשוחה. היא סיימה לבסוף את המסע עם 740 משתתפים נוספים, מתוך 780 שהחלו אותו. "לקח לי שלושה חודשים להתאושש גופנית מהמרוץ הזה", היא מספרת, "אבל בשנייה שהוא הסתיים, כמו תמיד, לקחתי מיד אוטובוס לשדה התעופה, טסתי הביתה והמשכתי בחיים הרגילים שלי".
עד כמה קשה לחזור פתאום למציאות אחרי חוויה כזו?
"החיים מבחינתי אף פעם לא עוצרים. אני עובדת 60־70 שעות בשבוע, מפרנסת, אמא במשרה מלאה ועובדת כל הזמן. יש הרבה אנשים שסומכים עליי ומחכים לי, ואסור לי לאכזב אותם. לפעמים בא לי לנוח, אבל זה בדרך כלל לא אפשרי".
איך האנשים סביבך מגיבים על העיסוק הזה?
"תלוי איפה אני נמצאת, אבל בגדול יש הרבה הערכה מצד אנשים שאומרים לי כמה מדהים מה שאני עושה. מבחינתי, אם אנחנו באותו מרוץ, גם אם מי שלידי בריא לחלוטין, שנינו מדהימים באותו אופן".
היעד הבא: בוסטון
לפני מספר שבועות חזרה פלמיירו־וינטרס מפרו, שם סיימה מרוץ בן ארבעה ימים במדבר איקה, שנחשב לאחיו הקטן של המרוץ במרוקו. "זו הייתה חוויה קשה מאוד והמדבר שם קשוח במיוחד: חם בצורה שלא תיאמן, דיונות של חול למעלה ולמטה אחת אחרי השנייה, וארבעה ימים רצופים שבהם רצים עשרות מיילים. בכל יום רצים לנקודה אחרת, וביום האחרון רצים מנקודה מסוימת לקו הסיום".
מה גורם לך להמשיך לרוץ?
"מדובר במכלול של דברים. כשאתה צעיר אתה מרגיש שאתה מסוגל להכול וההתלהבות שלך באה פשוט מאהבה לספורט. כשמשהו טראומטי קורה לך, המוטיבציה באה מהרצון לחזור להיות מי שאתה, וגם להוכיח לכל מי שלא האמין בך שהוא טעה ואתה מסוגל – בעוד אתה מנסה למצוא ולהגדיר את עצמך מחדש".
עד כמה חשוב לך להוות השראה לאחרים?
"אני מאמינה שחשוב להשתמש במשהו שאתה אוהב כפלטפורמה שמאפשרת לאחרים לראות עד כמה הכול אפשרי. ככל שאני עושה יותר דברים, אני מרגישה שאני מצליחה להוות דוגמה לאנשים רבים יותר. זה הכול סביב הרעיון לא להיות אנוכי, לעשות מה שאני אוהבת וגם לעזור לאחרים. אנשים לא מבינים שעם כוח רצון אפשר לעשות הכול, רק צריך לקום ולעשות את זה".
לפלמיירו־וינטרס שני ילדים מנישואיה הראשונים, והיא חיה עם בן זוגה כריסטופר וארבעת ילדיו. "החלום הגדול שלי תמיד היה ונשאר להיות האמא הכי טובה ביקום", היא צוחקת. השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבורה, לאחר שאיבדה את שני הוריה בתוך זמן קצר, וגם גיסתה נפטרה בפתאומיות. "הכול קרה בצירוף מקרים מוזר, וזו הייתה שנה קשה וטרגית עבורנו. לצערי זה חלק מהחיים ואנחנו לומדים עכשיו איך להמשיך קדימה מההתרחשויות האלה".
מה המטרות הבאות שלך?
"לשמחתי הכריזו במרתון בוסטון שהשנה יהיה בפעם הראשונה מקצה פראלימפי עם פרס כספי. הרבה זמן לא רצתי בסוג כזה של מרתון, לשם כך אצטרך להתאמן ולהתאים את עצמי מחדש לסוג כזה של מרוץ ולמשטח מהיר. בכל מה שנוגע לאתגרים האחרים, כרגע אין משהו ספציפי, אבל אל דאגה – האנשים סביבי כבר יציבו בפניי את הדבר הבא, בשלב זו או אחר, ואצטרף אליו".
עד מתי את רואה את עצמך ממשיכה לרוץ?
"מבחינתי אני מקווה להמשיך לרוץ תמיד".
עד כמה זה ממכר?
"בניסיון לאתגר את עצמך יש משהו ממכר, אבל להציב מטרות זה דבר חשוב בחיים, כי בלי לזוז קדימה אתה פחות פעיל וזה מוביל לבעיות בריאות. אני חושבת שכל אחד צריך לנסות משהו חדש ותמיד שואלת: מתי עשית לאחרונה משהו שאף פעם לא עשית? אני ממליצה בחום לכל אחד לעשות את זה. אני תמיד פתוחה לדברים חדשים ומחכה כבר לאתגר הבא".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"הייתי בוחרת עד עשר אם הייתי יכולה. לא רבים מאיתנו מקבלים הזדמנות שנייה בחיים, ואני זכיתי לעשות דברים מדהימים. אני אסירת תודה על כך שהתאפשר לי להיות בחיים, להיות בריאה, ולהיות מסוגלת לשנות חיים של אחרים".
