בתחילת הפרק הקודם בסדרת סרטי מלחמת הכוכבים, "אחרוני הג'דיי", משיבה ריי ללוק סקייווקר בידיים רועדות את חרב האור שלו. הדרמה הגדולה נשברת ברגע, כשלוק אוחז בחרב ואז משליך אותה כלאחר יד מאחורי גבו. באמצע "עלייתו של סקייווקר", פרק 9 החדש, משליכה ריי הנסערת את חרב האור אל הלהבות, אך רוח הג'דיי של לוק משיבה לה אותה באומרה: "כך לא נוהגים בחרב אור". הסצנה הזו ממחישה באופן הנהיר ביותר את כוונת יוצרי הסרט החדש: לתקן את העוול שגרם "אחרוני הג'דיי" כשניסה לעשות דברים קצת אחרת על חשבון הדמויות האהובות, על חשבון הנוסטלגיה ובעיקר על חשבון הציפיות של המעריצים הרבים ממלחמת הכוכבים. אלא שלעיתים, הרבה כוונות טובות לאו דווקא מסתיימות טוב.
ראשית, צריך להבין את גודל המשבר שיצר "אחרוני הג'דיי". כשג'ורג' לוקאס מכר את מלחמת הכוכבים לדיסני ב־2012, הוא הגיש להם על מגש של כסף את הזיכיון הפופולרי והרווחי ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. "הכוח מתעורר" המלהיב הוכיח זאת כשנכנס למועדון ה"שני מיליארד הכנסות" האקסקלוסיבי. "רוג אחת" המשיך את ההצלחה, אבל "אחרוני הג'דיי", על אף שהרוויח היטב, יצר לראשונה משבר אמון עם הקהל. כישלונו הקופתי של "סולו" החביב, שיצא חצי שנה אחריו, כבר הוכיח שבעידן שלנו אף מותג אינו חסין, ודיסני אכן בבעיה: הם הצליחו להכתים ולעקם היטב את הכתר המוזהב. כל התוכניות לסרטים חדשים בוטלו, קתלין קנדי שמנהלת את המותג עלולה לאבד את כיסאה והעתיד הבטוח הפך למעורפל וקודר. הבמאי ג'יי־ג'יי אברהמס, שביים את "הכוח מתעורר", נקרא לשוב אל הדגל וליצור את סרט מלחמת הכוכבים האולטימטיבי – זה שיחזיר את הקסם האהוב ועמו את אהבת המעריצים שאבדה.
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר" חותם לא רק את הטרילוגיה החדשה, אלא מהווה גם אקורד סיום סופי בהחלט לסיפור שושלת סקייווקר שהחל לפני יותר מארבעים שנה. הפעם כל המאבקים חייבים להיסגר – בין המורדים למסדר הראשון, בין ריי (שממשיכה להיות הדבר הטוב ביותר בטרילוגיה החדשה, הרבה בזכות דייזי רידלי הכובשת) לקיילו־רן (אדם דרייבר, המוצלח אף הוא), ובין צד האור והצד האפל השוכנים בשניהם. ב"הכוח מתעורר" הקפיד אברהמס ללכת על בטוח כשעשה מעין עיבוד עדכני ל"תקווה חדשה". כעת הוא עושה דבר דומה ושואב השראה מ"שובו של הג'דיי". הבעיה היא שאברהמס לא עוצר כאן ובמשך שעתיים ורבע מזיעות ממאמץ מנסה לסמן "וי" על כל מה שמעריצי הסדרה בוודאי משוועים לקבל. לעיתים זה עובד, כמו כמה קרבות ג'דיי מלהיבים, או מצליח לרגש, כמו ביקור מפתיע שלא נגלה מהו – אך רוב הזמן זה פשוט מאולץ, מזויף ולעיתים אף מביך.
"עלייתו של סקייווקר" אינו סרט רע וקשה להישאר אדישים לנוכח קצב ההרפתקאות המסחרר שלו. אלא שהוא היה אמור לספק חוויה שתשמוט לנו את הלסת, לא כזו שחוסר מעוף, ילדותיות ואוסף מהלכים צפוי לגמרי הפכו אותה לחביבה במקרה הטוב. סוד הקסם של מלחמת הכוכבים תמיד היה טמון ביכולת לגעת בילד פעור העיניים השוכן בתוך כל אחד מאיתנו, להסעיר ולהאיץ את פעימות הלב בהתרגשות. אברהמס כבר עשה זאת בהצלחה ב"הכוח מתעורר", אבל נראה שהפעם, ההבנה המכבידה שכל עתיד הזיכיון רוכב על הצלחת הסרט שיתקה את היצירתיות ושאבה מהתוצאה את אותו מרכיב חמקמק והכרחי – תקראו לו כנות, נשמה, או אם תרצו – הכוח.
מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר //ארה"ב 2019 // במאי: ג'יי–ג'יי אברהמס // 141 ד'
