בבא מציעא כא עמ' ב-כב עמ' א
הסוגיה: חפץ שאבד והבעלים התייאש ממנו נחשב כהפקר ומותר לכל אדם לקחת אותו. אך מה הדין כאשר הבעלים אינו מודע לכך שהחפץ אבד? האם עדיין ייחשב כמי שהתייאש מן החפץ?
שמואל מוניץ
//סגן עורך מוצש ומשורר
בישיבה התיכונית שבה למדנו, "מקור חיים", חנוכה מבשר באופן מסורתי את בואו של חידון ה־101. מדובר בתחרות שנתית בין המחזורים שבמרכזה מבחן בן 101 שאלות בגמרא, על הסוגיה הנלמדת באותה תקופה, והשכבה הזוכה היא זו בעלת הניקוד המצטבר הגבוה ביותר.
יאיר שרקי, כתב חברת החדשות, למד שני מחזורים מעליי במקור חיים ואחר כך שירת שני מחזורים מעליי בגלי צה"ל. בעוד שאני אף פעם לא התייחסתי למבחן ה־101 ברצינות ראויה והרגשתי בכל פעם שאני דופק למחזור שלי את הממוצע (מה לעשות, היו לי כל מיני עיסוקים אחרים), הוא החליט בכיתה י"ב להשקיע במיוחד וקיבל 101 במבחן – הישג נדיר ומכובד לכל הדעות.
אנחנו קובעים להיפגש בתל־אביב, כי במקרה יש לשנינו פגישות באזור באותו בוקר. הבעיה היא שבתל־אביב קצת יותר קשה למצוא גמרות מאשר בירושלים. בסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בבית המדרש של ישיבת "אורות שאול".
בפתח הלימוד אני מעדכן אותו שאני מקליט אותנו. "תקליט, לא תקליט, תכתוב, לא תכתוב – לא משנה לי. אני באתי ללמוד", מבהיר שרקי.
בישיבה התיכונית לא הייתי מהלמדנים הגדולים והייתי די אאוטסיידר. רק בדיעבד הבנתי מה איבדתי
השאלה במרכז הסוגיה המפורסמת שהתיישבנו ללמוד היא האם ייאוש שלא מדעת נחשב ייאוש או לא. כלומר, האם מי שמצא אבדה יכול לשמור אותה אצלו במקרה של ייאוש שלא מדעת. שרקי ממהר להסביר: "נגיד שמצאת שטר כסף לא מזוהה, ומי שנפל לו השטר לא יודע שהוא איבד אותו. ברגע שהוא יֵדע – הוא יתייאש מהאפשרות שימצא אותו. הוא לא ילך לחפש. אבל הוא עדיין לא התייאש, כי הוא עוד לא יודע מה אבד לו".
הצלם שמצלם אותנו מבקש מאיתנו לשבת קרובים יותר זה לזה. שרקי אומר לו בחיוך: "אריק, אתה לא יודע שכל הסיפור הוא הרווח בין הלומדים. מה שקורה ביניהם. אני הייתי לומד בישיבה לא ליד מי שאני לומד איתו, אלא מולו".
אנחנו חוזרים לגמרא. "ברגע שזכית לא היה ייאוש, כי האדם עוד לא יודע שהוא איבד", ממשיך שרקי לבאר.
אני מציין שזה פתח לשאלה פילוסופית: אם אדם לא יודע שהוא איבד משהו, האם זה נחשב שהוא איבד אותו?
"אדם שעבר הונאה למשל – עד שלא מגלים לו שעבדו עליו, הוא לא יודע. זה כמו שמישהו מת לאדם מבוגר וחולה, ולא מספרים לו על זה. בסוגיה שלנו השאלה היא מה קורה כשאתה מרוויח מחוסר ידיעה של אדם אחר, מוצא משהו שאותו אדם לא מודע לחיסרון שלו – האם כדי שתהיה מסוגל לזכות באבדה הוא צריך להיות מודע לחיסרון ולהשלים איתו. זו מהות המחלוקת".
אני מודה שאולי בחרתי בסוגיה הזו בגלל הנושא הכללי שברקע: אבדות ומציאות. בתור תלמיד בישיבה התיכונית הייתי די אאוטסיידר, והחל משלב מסוים ויתרתי על שינה בפנימייה לטובת הבית. לא הייתי מהלמדנים הגדולים ופעמים רבות תפקדתי כאופוזיציה מבפנים, ביקרתי הרבה את הישיבה בעלת הרוח החסידית ולא התמסרתי למנהגיה המשונים. ראש הישיבה, הרב דוב זינגר, שלח אותנו פעם להתבודדות ביער. הוא הציע שכל אחד יתפלל על חברו, והאות לסיום הפעילות תהיה צעקה משותפת. כששמעתי אותו צועק ואת האחרים מצטרפים אליו, לא הצלחתי לחלץ מפי שום זעקה. במקום זה נאנחתי בשרשרת.
רק בדיעבד הבנתי מה איבדתי. זה קרה בקיץ 2014, כשחזרתי ל"מקור חיים" יחד עם שרקי (ועם ישי שנרב, עוד בוגר של הישיבה), הפעם ככתבים. שניים מתלמידי הישיבה, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל, נחטפו יחד עם איל יפרח, ובבית המדרש נערכו אז תפילות קורעות לב לשובם. באותו שלב עוד לא נודע שהם נרצחו. בהמשך ביקרתי עוד מספר פעמים בישיבה בכפר־עציון, והביקורים האלה חידדו מה הפסדתי בשנים שבהן למדתי שם. במבט מבחוץ ראיתי את המקום המרתק הזה באור חדש.
זו סוגיה מאוד נפשית, כזו שחותרת לנפש האדם. מה שמעניין אותנו בה הוא האם האדם התייאש או לא
ואולי נמשכתי לנושא הזה כי "מקור חיים" איבדה יותר מדי אנשים בשנים האחרונות, תלמידים ובוגרים. נזכרתי שהמחזור של גיל־עד ונפתלי, שקטן ממני בשנתיים, העלה במעמד הסיום בסוף כיתה י"ב הצגה המבוססת על "מעשה מאבדת בת מלך" של רבי נחמן, העוסק בחיפושים אחר בת מלך שנעלמת.
"מעניין שאתה מסתכל על הסוגיה הזו קודם כול מהזווית של האבדה, ולא מהזווית של הייאוש", מעיר שרקי. "זו באמת סוגיה מאוד נפשית, כזו שחותרת לנפש האדם. מה שמעניין אותנו הוא האם האדם התייאש או לא, כדי שנוכל להחליט בסוגיה".
אפרופו אבדה שבה אתה לא יודע מה חסר לך, נזכרתי במשהו שלמדנו פעם בישיבה במסכת קידושין. גבר שמחזר אחר אישה נמשל שם לאדם שאבד לו משהו, ל"בעל אבדה המחזר על אבדתו".
"אדם אינו יודע את שחסר לו. עיוור מלידה, למשל. הוא לא ראה מעולם והוא לא יודע מה הוא מפסיד", אומר שרקי.
שנינו התגייסנו ישר לגלי צה"ל ולא הלכנו לישיבה אחרי כיתה י"ב. אני שואל את שרקי: כשאתה יושב פה בישיבת הסדר, אתה חושב לעצמך על מה שאולי הפסדת? על המסלול האחר שלא הלכת בו?
"כן, אבל זו אבדה מדעת", הוא משיב. "אתה יכול ללכת פה על מטפורה אחרת מהגמרא, של אבדה ששְטפָהּ נהר… אפשר לומר שבהתחלה חשבתי על זה, היו לי חלומות בכיוון, ושטף אותי נהר החיים".
