ההשפלה שלא תישכח
1:7 לגרמניה על ברזיל, חצי גמר גביע העולם 2014
מיכאל יוכין
// כותב על כדורגל באתר וואלה ובמקור ראשון, ופרשן כדורגל בשידורי צ'רלטון
משחק הכדורגל המכונן וההיסטורי ביותר בעשור החולף היה ניצחונה של גרמניה על ברזיל בחצי גמר גביע העולם ב־2014 בתוצאה המדהימה 1:7. השביעייה המופלאה הזו תיזכר לעד ממגוון סיבות, והראשונה שבהן ספורטיבית נטו. מעולם לא הביסה נבחרת כלשהי את יריבתה באופן כה מוחץ בשלב כה מתקדם בטורניר החשוב – קל וחומר כאשר הקרב היה אמור להיות שקול על הנייר, וברזיל הייתה המארחת. ניימאר, הכוכב הגדול של סלסאו, נפצע ברבע הגמר, אבל גם בלעדיו הייתה אמורה הנבחרת המקומית לתת פייט שקול לגרמנים באצטדיון מינייראו בבלו־הוריזונטה. במקום זאת, הכול הוכרע כבר בחצי השעה הראשונה.
הברזילאים ביציעים עדיין האמינו כאשר תומאס מולר העלה את החבורה של יואכים לב ליתרון בדקה ה־11, אך התקווה התנפצה לרסיסים מהר מאוד. מירוסלאב קלוזה הבקיע את השני בדקה ה־23, טוני קרוס הפציץ מיד פעמיים נוספות, ועמיתו לקישור סמי חדירה הרשית את החמישי בדקה ה־29. 0:5 עוד לפני הדקה ה־30! גם אוהדי גרמניה לא האמינו למראה עיניהם. זה היה מחזה סוריאליסטי, הזוי, בלתי נתפס. לא היה עוד משחק כזה. לא יהיה עוד משחק כזה. ההלם ברחבי ברזיל היה מוחלט.
המפגש הזה ייזכר גם כדוגמה האולטימטיבית להכנה מנטלית לקויה. במקום להתמקד במשימה ללא ניימאר, התרכזה נבחרת ברזיל דווקא בחסרונו במשך כל הימים לקראת חצי הגמר, והשחקנים אף עלו לנגינת ההמנונים כאשר הם המחזיקים את החולצה מספר 10 של החלוץ וממררים בבכי כאילו הלך לעולמו. הגישה הזו הרסה לחלוטין את המארחת, הפכה אותה לאנדרדוג בעיני עצמה והובילה לקריסה חסרת התקדים. השחקנים לא היו מוכנים נפשית להילחם, והתירוץ להפסד היה מוכן מראש. הם רק לא העריכו את עוצמת ההפסד. כיצד היה אפשר להעריך?
במחצית השנייה הבקיע אנדרה שורלה צמד משלו וקבע 0:7. שער של אוסקר בדקה ה־90 ייפה מעט את המציאות, אם אפשר לקרוא לזה כך. גרמניה המשיכה לזכייה בגביע עם 0:1 על ארגנטינה בגמר, ונכנסה לספרי ההיסטוריה כאחת מאלופות העולם המרשימות ביותר שנראו. ברזיל התנחמה מעט בזכייה בטורניר האולימפי בריו בחלוף שנתיים, אך הפצעים מהטראומה הזו לא יגלידו לעולם.
ההחלטה ששינתה הכול
הבחירה של לברון ג'יימס לעבור למיאמי היט ב–2010 – בשידור חי
יהונתן אליהו
// כותב על כדורסל באתר וואלה ובמקור ראשון
העשור החולף בוודאי ייחרת בזיכרונם של חובבי ה־NBA כשנים הגדולות של גולדן־סטייט וסטפן קרי. אבל מתחת לפני השטח, הייתה דמות שהשפיעה בצורה גדולה בהרבה. ליתר דיוק, אירוע אחד ספציפי שהשפיע בצורה רחבה בהרבה. היה זה ב־8 ביולי 2010, כשלברון ג'יימס הדהים את ארצות־הברית והודיע בשידור חי מחוף מחוף, עם רייטינג שיא של למעלה מ־13 מיליון צופים, על החלטתו. "אני לוקח את הכישרון שלי לסאות' ביץ', ומצטרף למיאמי היט", הצהיר בשעה שאומה אמריקנית שלמה שמטה את הלסתות, לא רק בגלל ה"לאן", אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל ה"איך".
ג'יימס קבע בזמנו תקדים מפוקפק: הוא לא רק עזב את קליבלנד, הקבוצה שבה שיחק כל הקריירה, אלא גם הצטרף לקבוצת כוכבים מוכנה במה שנראה כמו מהלך שיחסל את התחרותיות ב־NBA שנים קדימה. המשדר השנוי במחלוקת, שפגע באוהדי קליבלנד טעוני הקיפוח בצורה קשה, הפך את ג'יימס ברגע אחד מאליל נערץ לדמות מתועבת. אחרי המשדר ההוא תואר ג'יימס במגזין "פורבס" כספורטאי השנוא באמריקה. אבל מצד שני, עבור השחקנים, הצעד שעשה עורר תגובות אחרות לחלוטין.
במידה רבה, זה היה קו פרשת המים ביחסי הכוחות ב־NBA: אחרי שג'יימס נפגש עם חצי מקבוצות הליגה, ריתק את כל ארצות־הברית למסך ולבסוף הודיע על ההחלטה הכי לא פופולרית שאפשר היה להעלות על הדעת בצורה הכי פופולרית שאפשר היה להעלות על הדעת, השחקנים הפכו באופן סופי לשליטי הליגה. בשנים הבאות הם בנו עוד ועוד קבוצות כוכבים, ממש כמו שג'יימס בנה עם דוויין וייד וכריס בוש במיאמי, והותירו שוב ושוב את מנהלי הקבוצות והבעלים חסרי אונים, ממש כמו שג'יימס עשה לחצי ליגה. ההחלטה של לברון סללה את הדרך להחלטה שנויה במחלוקת אחרת, כעבור שש שנים: ההצטרפות של קווין דוראנט, השחקן השני הכי טוב בליגה, דווקא לקבוצת העל שנרקמה בגולדן־סטייט.
בקיץ החולף נרשם שיא חדש במסגרת התעצמות כוחם של השחקנים, כשקוואי לאונרד התנה את חתימתו בלוס־אנג'לס קליפרס בכך שיצרפו קודם לכן בעסקה גדולה את פול ג'ורג' מאוקלהומה סיטי, ויוותרו על שלל נכסים שצברו במהלך השנים. למעשה, לאונרד התנהל לא כשחקן אלא כמנהל בפועל, אולי אפילו כבעלים. זה היה המסמר האחרון במהפכה שהחלה אי שם ביולי 2010, בשידור חי באולפני ESPN.
הליצן שהפך למלך
האליפות של קליבלנד קאבלירס ולברון ג'יימס ב–2016
ערן סורוקה
// כתב ופרשן בערוץ הספורט
נדירים המקרים שבהם אתה משנה ברגע אחד דעה מפורטת ומנומקת על אדם מסוים, שגיבשת היטב במשך שנים ארוכות. עבורי ועבור רבים אחרים זה קרה בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 2016. עד אז, לברון ג'יימס היה מכונה מרהיבה אבל מהונדסת היטב. מצד אחד, הוא עבר את כל שלבי האבולוציה של כדורסלן ענק – מפוטנציאל עם הררי ציפיות עד לאלוף. אבל עדיין היה משהו חסר. גם כשזכה בתארים במיאמי, היו אלה אליפויות בטעם מרגיז, בעיקר כתוצאה מחבירתו ליריביו הגדולים במהלך שהשאיר רבים המומים ומאוכזבים.
החזרה הביתה לקליבלנד ב־2014 כבר הביאה איתה לא רק קתרזיס ברמה האנושית, אלא גם עלייה בדרגת הקושי, מאחר שקליבלנד הייתה רחוקה מלהיות במצב אופטימלי מבחינה מקצועית.
הסיטואציה שאליה נקלע דיוויד בלאט, שהוחתם במקור כדי לאמן קבוצת צעירים, הפכה מורכבת מדי עבורו כשהתקשה למצוא את האיזון בין מחמאות לקינג ג'יימס ובין העמדתו במקום כשצריך. הוא לא הצליח לזכות בכבוד שזקוקים לו מסופרסטאר ברמה של לברון כדי לשרוד. בלאט פוטר בינואר 2016, ועוזרו טיירון לו, שמונה במקומו, הוביל את הקבוצה יחד עם ג'יימס לגמר NBA נוסף, שוב מול האלופה היוצאת גולדן־סטייט.
הלוחמים, שכבר הובילו 1:3 ונראו בדרך הבטוחה לתואר נוסף בדרך לשושלת, חטאו בחטא היוהרה. לברון, כשהפך לפתע לאנדרדוג, הציג רצף של שלושת המשחקים הגדולים בחייו. המשחק השביעי התקיים אלפי קילומטרים מקליבלנד, עיר שחלמה שנים להסיר מעליה את הקללה הספורטיבית, ובניגוד לששת המשחקים הראשונים בסדרה – שהיו חד־צדדיים, כל פעם לכיוון אחר – הפעם היה צמוד, איכותי ומותח. הוא הסתיים בגג אדיר של ג'יימס על אנדרה איגודאלה ושלשה מנצחת של קיירי אירווינג, שהעניקו תואר אליפות היסטורי ראשון לקבוצה מאוהיו, מה שהוביל לפרץ רגשות בלתי נשלט באוקלנד, קליפורניה. "נתתי לעיר הזו את הדם, היזע, הדמעות שלי… קליבלנד – זה בשבילך", זעק ג'יימס בקול חנוק מדמעות. באותם הרגעים, כשהוא ניצב שם דומע, מחבק ואוהב, ברגע אחד ולתמיד, המכונה והכוכב המלאכותי נראה לפתע אדם ככל הבריות – אנושי, אמיתי ופגיע.
אגדות שהתנפצו
ההפיכה של לאנס ארמסטרונג ואוסקר פיסטוריוס מגיבורי ספורט לדמויות מפוקפקות
דניאל רוט–אבנרי
// הכתבת הכלכלית של ישראל היום, ולשעבר אלופת ישראל בקליעה
הרמאי והרוצח. עם התארים המזעזעים הללו סיימו את העשור הנוכחי שתיים מאגדות הספורט שריגשו את העולם, לאנס ארמסטרונג ואוסקר פיסטוריוס. הראשון הדהים את הפיזיולוגיה כשזכה שבע פעמים ברציפות בטור דה פראנס לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. השני הדהים את האנטומיה, כשהפך לספורטאי הנכה הראשון שהתחרה במשחקים האולימפיים לצד ספורטאים בריאים.
הריאיון המפורסם של ארמסטרונג אצל אופרה וינפרי בשנת 2013, שבו הודה לראשונה שהשתמש בחומרים ממריצים לאורך כל זכיותיו, נחווה כמו דקירה בלב. זכורה לי היטב התחושה הקשה שאחזה בי כשדיווחתי על הפרשה. גיניתי את התנהגותו הבלתי ספורטיבית, אך בפנים התפוצצתי. ארמסטרונג אינו רוכב האופניים היחיד בצמרת העולמית שהשתמש בחומרים אסורים, הוא פשוט נתפס. "חבריו" לקבוצה שלא התקרבו להישגיו (עם או בלי חומרים אסורים) היו אלה שהלשינו עליו. הקנאה שלהם הייתה הגורם השני שהוביל להתרסקותו. עם נפילת האגדה הספורטיבית שנקראת לאנס ארמסטרונג, התרסק גם האיש המרהיב ששימש כפנים של הניצחון על הסרטן. עבור 80 מיליון איש ברחבי העולם, שרכשו בגאווה את הצמיד הצהוב של LIVESTROG כתרומה לקרן שהקים וסייעה לחולים ולמשפחותיהם, הצמיד איבד ממשמעותו הטהורה של ניצחון נגד כל הסיכויים. יחד עם ארמסטרונג שסרח, התרסקה מוטיבציה של רבים ששאבו ממנו השראה. עצוב.
בשנת 2013 נפרדנו גם מספורטאי־על אחר, מי שיושב כיום כאחרון הפושעים בבית הכלא בדרום אפריקה – האצן אוסקר פיסטוריוס, שרצח ביריות את חברתו הדוגמנית ריבה סטינקאמפ. מאבקו המשפטי של מי שזכה לכינוי "בלייד ראנר", להשתתף במשחקים האולימפיים לצד ספורטאים בריאים, שינה לא רק את חוקי הספורט אלא גם תפיסה חברתית. הוא העביר מסר שבעלי מוגבלויות הם שווים. במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 זכיתי לצפות בו עושה זאת עם נבחרת השליחים של דרום אפריקה. למרות שלא סיימה על הפודיום, הקהל ייחס לפיסטוריוס ניצחון הרואי, והיה זה רגע ענק בספורט העולמי.
ארמסטרונג ופיסטוריוס האנשים ייזכרו כפושעים – האחד בספורט, השני בחיים. אך בדרך לשפל האישי, ואף על פי שסיימו אצל הציבור עם אות קין על המצח, אני בוחרת לזכור גם את הרגעים היפים שלהם כספורטאים. רגעים קסומים שבהם העניקו בעזרת מאבקם האישי (כן, גם לחזור לרכוב זה ניצחון) תקווה אמיתית למיליונים בכל הגילים, ולימדו אותנו שבחיים המשוגעים האלה אסור אף פעם להפסיק לדווש, לרוץ או לדלג מעל מכשולים.
שלושת המופלאים
המשך השליטה של רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' בעולם הטניס
דותן מלאך
// עורך הספורט במקור ראשון ומוזיקאי
המושג "העולם שייך לצעירים" סירב בתוקף להיכנס בעשור זה למגרשי הטניס העולמי. 40 תוארי גרנד סלאם חולקו בשנים האלה בסבב ה־ATP, ב־33 מהם חלקו נובאק ג'וקוביץ', רפאל נדאל ורוג'ר פדרר.
פדרר, זכה בשישה מהם, ולמרות פספוס אדיר השנה בגמר וימבלדון הוא ממשיך בגיל 38 להיות גורם משמעותי בצמרת הטניס. הוא סיים את השנה במקום השלישי בדירוג העולמי, לאחר שזכה במרץ האחרון בתואר ה־100 בקריירה (מספר שכבר צמח מאז ל־103) וסיים עונה עם 53 ניצחונות, 10 הפסדים ו־8.7 מיליון דולר שהרוויח רק מפרסים.
נדאל בן ה־33, שכבר לפני עשור היו שהספידו את הקריירה שלו בגלל בעיות ברכיים קשות, התקרב העונה בצעדי ענק לשיא הזכיות בטורנירי גראנד סלאם, שבו מחזיק כרגע פדרר עם 20 תארים. הספרדי, שהמשיך לשלוט על החמר ביד רמה, זכה בעשור הזה שמונה פעמים ברולאן גארוס (מתוך 12 בקריירה), וסיים את 2019 עם זכייה מרשימה באליפות ארצות־הברית בפתוחה, שהקפיצה את מספר הזכיות שלו בטורנירים הבכירים ל־19 והחזירה אותו לפסגה העולמית.
לצד האגדות משווייץ ומספרד, הגורם הדומיננטי ביותר בעשור האחרון בעולם הטניס היה נובאק ג'וקוביץ', שזכה בעשור האחרון ב־15 מתוך 16 תוארי הגראנד סלאם שלו בקריירה, והפך לראשון שזוכה בכל תשעת טורנירי המאסטרס העולמיים. מלבד פרקי זמן שבהם סבל מפציעות ומירידה חדה בכושרו, הציג הסרבי במשך תקופה ארוכה דומיננטיות יוצאת דופן על המגרשים, שבשיאה, בתחילת העשור, ניצח 43 משחקים ברציפות.
בכל השנים הללו נאבקו שלושת המופלאים בינם ובין עצמם. בכל שנה טענו המומחים שהנה זמנו של הדור הצעיר הגיע, בעוד שהם ממשיכים לשלוט ולהשאיר פירורים לאחרים. הגברים היחידים שהצליחו לזכות בגראנד סלאם מלבדם בעשור האחרון הם אנדי מארי וסטן ואוורינקה, שזכו כל אחד בשלושה תארים, ומרין צ'יליץ' שזכה פעם אחת באליפות ארה"ב.
העונה הבאה תהיה אולי האחרונה של הפנומן השווייצרי, אבל כפי שזה נראה עכשיו, אנחנו צפויים להמשיך ליהנות עוד כמה שנים טובות מהיכולת של שני חבריו. לצד ההישגים שרשמה סרינה ויליאמס בשנים האלה בסבב הנשים, אפשר לקבוע שהעשור הזה, בכל הנוגע לעולם הטניס, היה שייך לוותיקים. והצעירים? הם ימשיכו לנסות.
הנס שאיש לא חיכה לו
שיא העולם של וייד ואן–ניקרק בריצת 400 מטר באולימפיאדת ריו
יניב טוכמן
// כתב אתר וואלה לענייני כדורגל וספורט אולימפי
הרגליים כבר היו פרושׂות קדימה. אלמלא המעמד, לא הייתי מתבייש להרים אותן על השולחן ולהישען אחורה על כיסא הפלסטיק המתקפל שליווה אותנו בכל מתחמי התקשורת של אולימפיאדת ריו. זה היה היום העשירי לאולימפיאדה, ומי שהגיע מכל קצווי תבל לברזיל כדי לסקר את אירוע הספורט הגדול בעולם כבר התחיל להתעייף. החלומות היו לצפות באחת ההופעות האחרונות של יוסיין בולט, בציפייה שהוא יחולל עוד נס קטן וישבור שוב את שיא העולם ב־100 מטר. אף אחד לא שיער שאת אותו לילה נסיים עם שיא אחר, השיא של וייד ואן־ניקרק. הוא היה רק בן 18 כשגילתה אותו אנס בות'ה, סבתא בת 70 פלוס, באחת התחרויות של התיכונים בדרום אפריקה. הוא לא היה ראשון בגילים שלו, אבל המאמנת זיהתה את הפוטנציאל.
באותו לילה קסום של 14 באוגוסט 2016 הוצב ואן־ניקרק במסלול מספר 8 הלא מחמיא. לאשון מריט וקיראני ג'יימס, שהיו מועמדים לזהב, רצו בשבילים הפנימיים והעיניים התמקדו בהם. אבל כשהרצים השלימו את העיקול האחרון, אפשר היה לראות שוואן־ניקרק לפניהם. הוא לא יכול היה לראות אותם מהמסלול שלו, והוא לא היה צריך. 80 מטר לסיום ה־400 הוא הגביר את הצעדים. העיתונאים הישראלים שלידי עשו את טעות חייהם וירדו לקחת תגובות מקופץ הגובה דימה קרויטר, שכמה דקות קודם לכן סיים רע מאוד את התחרות שלו. את הרגע הזה הם החמיצו.
במטרים האחרונים של ואן־ניקרק כבר הייתי על הרגליים. 60 אלף ברזילאים, ששאגו מתחילת הערב רק את שמו של בולט, היו גם הם על הרגליים כשהשעון הקרין את התוצאה הבלתי נתפסת, 43.03 שניות. שיא עולם בן 17 שנים של מייקל "הברווז" ג'ונסון נשבר. ואן־ניקרק קיזז ממנו לא פחות מ־15 עשיריות השנייה.
בעשור שבו כבר קשה לאתלטים לשפר שיאי עבר בגלל הקִרבה לקצה גבול יכולת האדם והרדיפה של הוועד האולימפי אחר ספורטאים שמשתמשים בחומרים אסורים, ניפץ ואן־ניקרק שיא עולם כל כך איכותי, שיודעי דבר העריכו שלעולם לא יישבר. בזמן האחרון פחות שומעים על הישגיו, אבל אולי הוא מכין עוד רגע קסם לטוקיו בקיץ הקרוב.
התסריט הדמיוני מכולם
הזכייה הסנסציונית של לסטר סיטי באליפות אנגליה ב–2016
שמואל מוניץ
// סגן עורך מוצש
קצת יותר משנה לפני שהבטיחה את זכייתה באליפות אנגליה, הייתה לסטר סיטי תקועה במקום האחרון בפרמייר־ליג. מסע הצלה במחזורים האחרונים של עונת 2014/15 אפשר לה להישאר בליגה, אבל איש ממביני העניין לא האמין שיש לה סיכוי לתפוס מקום בחלק העליון של הטבלה בעונה שלאחר מכן. הפרשנים העריכו שהיא תרד ליגה או לכל היותר תיאבק נגד הירידה.
סוכנויות ההימורים נתנו בפתיחת עונת 2015/16 יחס של 1 ל־5,000 לזכייה של לסטר באליפות. יחס זהה ניתן אז באתרי הימורים לאפשרות שהמפלצת מלוך נס תימצא, או שקים קרדשיאן תיבחר לנשיאות ארצות־הברית ב־2020 (מאז דונלד טראמפ נבחר לנשיאות, אז אולי באמת שום דבר כבר לא יכול להפתיע). בכל שבוע חשבו כולם: תכף הריצה המפתיעה של לסטר תסתיים. היריבות ילמדו אותה, השחקנים שלה יתחילו להתעייף. שבוע אחר שבוע, מחזור אחר מחזור, ולסטר המשיכה לצעוד בצמרת – עד שגם הפרשנים שפקפקו בה נאלצו להודות: זה אמיתי.
ב־2 במאי 2016 התסריט הבלתי ייאמן ובלתי סביר הושלם, כשלסטר הבטיחה אליפות היסטורית בזכות תיקו של טוטנהאם מול צ'לסי. יותר מאשר גביעים ומפעלים אחרים שמוכרעים במשחק אחד, הנס של לסטר היה מתמשך והתפרשׂ על פני עונה שלמה. כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות כדי שלסטר תהיה אלופה: ג'יימי ורדי היה צריך להפוך בתוך שנים ספורות ובגיל מתקדם משחקן בליגות חובבניות למכונת שערים בליגה הראשונה; ריאד מחרז היה צריך להפוך בזמן קצר משחקן אלג'יראי אלמוני לשם שכל חובב כדורגל מכיר; כל הקבוצות הגדולות באנגליה, שעשירות מלסטר פי כמה, היו צריכות לאכזב באותה עונה; וקלאודיו ראניירי, שנחשב עד לאותו זמן ללוזר הנצחי של הכדורגל העולמי, היה צריך להפוך למאמן השנה בעולם.
כמו בסיפור סינדרלה אמיתי, הכרכרה הפכה שוב לדלעת בחצות. לסטר חזרה לגודלה הטבעי בעונה שלאחר מכן ודשדשה בתחתית, מה שהוביל לפיטורי ראניירי, פחות מעשרה חודשים אחרי ההישג הבלתי נתפס. מה שנעשה לראניירי, ג'נטלמן מושלם, הזכיר שגם לסטר היא חלק מעולם הכדורגל המודרני – קר, מחושב ותועלתני ככל שיהיה.
העונה, עם ברנדן רוג'רס על הקווים ועם ורדי שעדיין מככב, לסטר שוב מפתיעה את אנגליה ונמצאת בצמרת. אפשר למצוא אוהדים הטוענים שהקבוצה הנוכחית מלהיבה יותר מזו של ראניירי ב־2015/16, גם אם קשה להאמין שהיא תוכל לרדוף אחרי ליברפול וקצב צבירת הנקודות המטורף שלה. אבל אתם יודעים, קרו כבר דברים משונים מאלה.
עסקת המאה
ההעברה של ניימאר מברצלונה לפריז סן ז'רמן בקיץ 2017
מאור חורי
// מאמן כדורגל במחלקת הנוער של הפועל קטמון ואיש המדיה החברתית במקור ראשון
"מסי למנצ'סטר סיטי", "לבנדובסקי בדרך לריאל מדריד", "מנור סולומון הישראלי נמצא חזק על הכוונת של ליברפול". מדי עונה, סמוך לפתיחת חלון ההעברות באירופה, התקשורת מגבירה את הווליום סביב השמועות על מעברים אפשריים של כוכבי הכדורגל הגדולים. גם במערכות העיתונים וגם הקוראים עצמם יודעים שרוב העסקאות הללו לא יצאו לעולם לפועל, ועדיין, הידיעות מצליחות לייצר באזז ולהשתלט על סדר היום הספורטיבי.
כך התנהלה גם עסקת ניימאר, שהפרסומים עליה פומפמו בכל מקום. אלא שבסוף, למרבה הפלא, הרכילות פגשה את המציאות. ב־3 באוגוסט 2017 שפכה פריז סן ז'רמן הצרפתית 222 מיליון אירו כדי לשחרר את הכוכב הברזילאי מברצלונה, ולהפוך אותו לכדורגלן היקר בתולדות הענף.
כמעט אפשר לשכוח שרק שנה קודם לכן הייתה זו מנצ'סטר יונייטד ששברה את שיא ההעברות כששילמה סכום צנוע של 105 מיליון אירו ליובנטוס עבור פול פוגבה. אך את השייחים הקטארים של פ.ס.ז' זה לא הרשים, וכעבור קצת פחות משנה הם שילמו יותר מפי שניים מהסכום הזה כדי להנחית את ניימאר בעיר האורות.
העסקה הזו נתנה במהרה את אותותיה. אל ניימאר הצטרפו ברשימת השחקנים היקרים בעולם לא מעט שחקנים חדשים, ביניהם קיליאן אמבפה שחתם באותה פריז (135 מ' אירו), והצעיר הפורטוגלי ז'ואאו פליקס (126 מ' אירו, מבנפיקה ליסבון לאתלטיקו מדריד). אפילו בלם אפרורי כמו הארי מגווייר נרכש ב־87 מיליון אירו על ידי מנצ'סטר יונייטד.
כשמסתכלים על המספרים אי אפשר שלא לחשוב על ההיבטים השליליים: על כך שאיבדנו פרופורציות, שהכדורגל הפך למסחרי מדי ואין בו יותר מקום לרומנטיקה. אבל מצד שני, חלון ההעברות הפך לתקופה מרתקת במיוחד, וסיפור ההצלחה של ניימאר מאפשר לעוד ילדים בעולם לחלום בגדול, ומדרבן את הקבוצות הקטנות להשקיע בצעירים מקומיים כדי לבצע את האקזיט הבא.
האם העסקה המוגזמת הזו הייתה טובה או רעה לכדורגל? בשלב זה קשה להכריע. מה שבטוח הוא שאין דרך חזרה, ולא רחוק היום שבו שחקן יימכר במיליארד אירו. טוב, זה כבר מוגזם. ואולי לא?
