ברכות יט עמ' ב-כ עמ' א
הסוגיה: אדם הולך בשוק ומגלה שהוא לובש בגד כלאיים. האם הוא חייב לפשוט אותו במקום? שמא הדאגה ל"כבוד הבריות" גוברת על האיסור?
חמוטל שובל
//עמיתה במכון למנהיגות הלכתית, מדרשת לינדנבאום
האם רובי ריבלין, נשיאנו, שיוצא להליכת בוקר ומוצא טלפון נייד מוטל על המדרכה, צריך לחפש את בעליו? לפי מסכת ברכות הוא פטור מכך, בנימוק של "אֵינה לפי כבודו". הגמרא, בפרק השלישי בברכות, דנה במושג "כבוד הבריות", ומתלבטת מה משקלו של הכבוד בעומדו מול הלכה פסוקה, כמו למשל – מצוות השבת אבדה של אייפון.
זכיתי ללמוד עם רחלי מלק־בודה. התלבטנו בסוגיית כבוד הבריות וניסינו להבין למה הגמרא מכריעה כמו שהיא מכריעה בכל התנגשות ערכים, ואיך זה רלוונטי לחיים שלנו היום. מול ערך "כבוד הבריות" מעמידה הגמרא ערך חשוב לא פחות – קיום דבר ה', ובלשון הגמרא "אין חוכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". כלומר, יש הלכות שאנחנו צריכים לקיים, בלי התחשבות בדעתנו ובמוסר האנושי שלנו. חוץ מהתלבטות הגמרא במקרים יוצאי הדופן שבהם לא צריך לנסות ולהחזיר אבדה, הגמרא גם מתלבטת בליווי אבל לאחר קבורה, שבוחר ללכת הביתה בדרך טמאה. מה יעשו מלוויו של האבל? האם ימשיכו ללוות אותו הביתה, כמו שראוי לעשות, או שיעדיפו שלא להיטמא, ויותירו את האבל בדרך לבד? ומה יעשה אדם שגילה באמצע רחוב הומה שהוא לובש כלאיים? האם ימשיך ללכת הביתה, או שיסיר מעליו את הבגד ברחוב, ובלשון הגמרא "אפילו בשוק"? האם רק מצוות דרבנן נדחות מפני כבוד הבריות או גם מצוות מהתורה?
מרתק ללמוד עם עיתונאית. בזמן שאני מדמיינת את אביי ורבא, רחלי חושבת על מפלגות ועל מרואיינים
מרתק לשבת ללמוד דף גמרא עם עיתונאית: רחלי הביאה ללימוד נקודת מבט מרעננת. היא מכניסה כל הזמן את "החיים האמיתיים" אל תוך הגמרא. בזמן שאני מדמיינת את אביי ורבא, רחלי חושבת על מפלגות, על מרואיינים, איך הם מקיימים את כבוד הבריות, אם בכלל. היא מדלגת בין החוץ והפנים באופן מרתק, בעוד אני, שרגילה להיות ספונה בבית המדרש, רגילה להסתכל רק פנימה. אני מניחה שבעבודה עיתונאית, כמו גם בפסיקת הלכה, לעיתים ניצבים מול הכרעות אתיות בדומה להתלבטות של הגמרא: האם לפרסם ידיעה חשובה שעלולה להביך מישהו? מתי המציאות מחייבת פרסום ומתי היא תידחה מפני כבודו? קצת כמו שנדרש מפוסק הלכה, גם עיתונאי צריך להיות רגיש ולהכריע נכון במצבים שונים.
הגמרא יודעת ש"כבוד הבריות" הוא נימוק מורכב, קשה להגדרה, ומתלבטת מתי הוא גובר על ההלכה ומתי נדחה מפניה. הגמרא מציגה בפני הפוסקים דרישה קשה ותובענית – לדעת מתי ההלכה נדרשת להשתנות, אפילו להידחות, כי הסיטואציה האנושית דורשת חמלה וכבוד; ומתי ייקוב הדין את ההר, וההלכה תתקיים כלשונה. בדף י"ט בברכות, הגמרא מדגימה רגישות מופלאה ויכולת מרתקת לאזן בין שמירה על ההלכה ובין שימת לב לבני האדם באשר הם. האם פוסקי ההלכה של דורנו זוכרים תמיד את "כבוד הבריות" במערך השיקולים ההלכתי?
רחלי מלק־בודה
//כתבת ובעלת טור במוצש
ספריית מדרשת לינדנבאום. חמוטל שובל ממתינה לי ליד אחד השולחנות, הגמרא כבר פתוחה במקום הנכון. היא קוראת מהר. אצבעותיה נעות בזריזות מעל המילים ומכירות כל פסיק וכל ביטוי, כל דגש וכל צורת הגייה. כבר שנים שהיא סוללת את דרכה בעולם ההלכתי. שלא כמוני, היא לא הסכימה מעולם לוותר על הזכות הזו, לעסוק בדברי תורה. כל כך הרבה פעמים נאלצה להעביר על כבודה וחוכמתה מפני אלו שמבחינתם עצם נשיותה אמורה להוות מחסום בפני הלימוד.
ואולי אין זה מקרה ששתינו נפלנו יחד על המקום שבו הגמרא מתלבטת עם עצמה מה קודם למה – האמת ההלכתית היבשה, או כבודם של אנשים ורגשותיהם. "הדבר הנכון לעשות" או "הדבר הראוי לעשות".
סוגיית כבוד הבריות נפתחת באדם שהולך בשוק ומגלה שהוא לובש כלאיים. מה עליו לעשות? להתפשט באמצע השוק ולהסיר את הבגד האסור מגופו, אפילו אם האקט מבזה אותו. כלאיים הוא איסור מהתורה שקודם אפילו לכבוד הבריות.
אבל הגמרא מקשה על עצמה. היא מביאה מקרים שונים שבהם כבוד הבריות כן דוחה איסורי דרבנן ואפילו איסורי דאורייתא. ואז היא שוב סותרת את עצמה. ואז היא שוב עושה סיבוב פרסה ומביאה ראיות חותכות שבהן איסורי דאורייתא נדחים מפני כבוד הבריות.
הגמרא הולכת רצוא ושוב כדי להראות לנו איך מצד אחד העיקרון של כבוד הבריות חשוב לה, אבל מצד שני היא לא רוצה שאנשים ישלפו אותו כג'וקר בכל פעם שנוח להם. היא רוצה שהם יעצרו ויחשבו על הסיטואציה – האם המקרה מצדיק את ביזוי כבודו של האחר או לא. הנה כי כן, הגמרא הקדישה דף שלם של דיונים שמטרתו אחת: להראות לפוסק שישנם מקומות ורגעים בחיים שבהם הוא יצטרך להחריג את פסיקותיו ולהיות רגיש לזולת. היא נותנת לו מרחב תמרון בתוך העולם ההלכתי ומצווה עליו קומון־סנס. להפעיל שכל ישר.
הגמרא מראה לפוסק שישנם רגעים בחיים שבהם הוא יצטרך לצאת מגדרותיו ולהיות רגיש לזולת
מספרים על הרב עובדיה שבדרכו הביתה מבית הכנסת בערב פסח פגש באישה הולכת עם סיר ובוכה. היא סיפרה לו שבתה בישלה את התרנגולת היחידה שהצליחה לקנות לחג בסיר חמץ, והרב השכונתי פסק שהוא אסור למאכל. הרב עובדיה שאל אותה מספר שאלות – איך בישלה, מתי השתמשה בסיר, ולבסוף התיר את התרנגולת למאכל. אמרה לו האישה: "אבל הרב השכונתי אסר אותו". ענה לה הרב: "את רוצה שאטעם מהתבשיל ואוכיח לך שהוא מותר?" לקח ביס והמשיך לדרכו.
אנחנו חיים במציאות שבה כמו אצל חכמי הגמרא תמיד יהיו אלו שיעלו על נס את האמת ההלכתית, ומולם תמיד יעמדו מי שיזכירו להם את הרגש והחמלה. ומה הגמרא מנחה אותנו? דונו. הציבו את שני הערכים זה מול זה ותבחנו מה קודם למה. מתי ראוי לוותר ומתי לא. כל מקרה לגופו. לפעמים הערך ההלכתי יגבר, ולפעמים הערך האנושי יגבר. אבל קודם תעצרו ותבדקו. אל תפעלו על אוטומט. אם תבחנו את המציאות בערנות, מה שתכריעו יקבל תוקף מעצם העובדה שעצרתם וחשבתם, וייחשב לדברי א־לוהים חיים.
