"עושה אדם דין לעצמו": אין דבר כזה תורה בלי דיאלוג

בבא קמא כז עמ' ב-כח עמ' א
הסוגיה: אדם משוכנע לחלוטין שחברו עושה לו עוול (חוסם את דרכו; גוזל את חפציו), האם מותר לו לקחת את הדין לידיו ולהשיב לעצמו את המגיע לו, או שמא הוא חייב לפנות לבית הדין שיעשה זאת?

 

 

 

הרב אברהם סתיו
//מלמד בישיבת מחניים

הפעם הראשונה שבה למדתי את סוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו) הייתה בכיתה ח', וזו גם הפעם האחרונה שממנה נותר לי זיכרון ממשי וחי של הטקסט, גרסא דינקותא. מאז למדתי אותה עוד פעמים רבות: בשיעור א' בישיבת ירוחם, במפעל הש"ס ובדף היומי. שוב ושוב חזרתי אל העבד שרוצה להישאר בבית אדוניו ורבו מפציר בו לצאת, אל בעל השדה שהרבים פורצים לתוכו והוא מגרש אותם במקל, אבל כשתמר פרלשטיין שאלה איזו סוגיה נלמד יחד – מיד ידעתי שאת הסוגיה הזו אני רוצה לפתוח פעם נוספת.

פעמים רבות למדתי את הסיפור על אותו בור מים ("גרגותא") שהיה בבעלות שני שותפים, שכל אחד מהם אמור לשאוב ממנו בתורו. ועל היום המר והנמהר שבו אחד מהם שאב ביומו של חברו, והחבר חבט בו בידית של מעדר. פעם אחר פעם קראתי את הדיון בגמרא, האם מותר היה לו לחבר להשתמש בכוח ולעשות דין לעצמו, או שמא חייב היה לפנות לבית הדין. ומעולם, עד לפני שבועיים, לא שאלתי את עצמי: ומה חושב על זה אותו פורע חוק, השואב המוכה? מה גרם לו לשאוב מים מן הבור ביום שאינו שלו? והאם גם הוא היה מספר כך את הסיפור?

האמת שקצת חששתי מהרעיון של כתיבה בעקבות לימוד משותף. שיהיה ברור, מבין מגוון העורכים שיצא לי לעבוד מולם לאורך השנים, רובם המכריע אנשים ערכיים והגונים ומאירי פנים, מעולם לא ראיתי עורך אכפתי ונעים ומפרגן כמו תמר פרלשטיין. אבל מה פתאום לימוד משותף? ומה אם לא יעלה בו שום דבר משמעותי, והוא יוביל למבוי סתום וסתמי? הרבה יותר פשוט ללמוד לבד ולכתוב לבד, לתת לרעיונות להיוולד מתוך מפגש אישי ביני לבין הטקסט. בשניים זה הרבה יותר קשה.

כי דיאלוג הוא דבר לא צפוי. יש בו תמיד גם צד שני. ואתה אף פעם לא יודע מה הוא חושב, ולאן הוא ייקח אותך. אתה אף פעם לא יודע היכן זה ייגמר.

וכך בפעם הראשונה הבחנתי עד כמה סוגיית 'עושה אדם דין לעצמו' היא סוגיה אלימה. לא בגלל תיאורי השיניים השבורות והחבטות במקל ובסרגל, אלא בגלל האילמות שבה. בגלל הפחד מהדיאלוג.

ואז תמר שאלה: רגע, למה קודם לשבור את השיניים? למה לא להתחיל מלומר לו ששלי אני נוטל

"אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות", קראנו את דברי בן בג־בג לאדם שחפציו התגלגלו בדרכים מפוקפקות לחצר של השכנים, "אלא שבור את שיניו ואמור לו: שלי אני נוטל". ואז תמר שאלה: רגע, למה קודם לשבור את השיניים? למה לא להתחיל מלומר לו ששלי אני נוטל, ורק אחר כך, אם הוא מתעקש, ללכת על העניין עם השיניים?

ואולי השיניים הן חלק מהעניין. כי אם הייתי חושש שהוא יעצור אותי בגופו, היה עדיף לשבור לו את הידיים והרגליים. אבל אולי מה שבאמת מפחיד אותי זה הדיבור, התקשורת, ולכן אני מתחיל מהשיניים.

ולאט־לאט הבנתי, הבנו, שבית הדין שאליו מורה לנו הסוגיה לפנות (במקרים מסוימים) הוא לא רק המקום הסמכותי שבו מופיעה אמת אובייקטיבית. בית דין הוא גם הבית שבו דנים ומדברים, שבו אתה חייב, על כורחך, לשמוע את הצד השני. להכיר בכך שיש בכלל צד שני. גם אם השפה שלו ונקודת המבט שלו שונות מאוד מאלו שלך. ואדם שעושה דין לעצמו, גם אם בדין הזה יש איזשהו צדק, הוא אדם מאוד־מאוד בודד.

זה, אולי יותר מכל דבר אחר, המסר הברור ביותר בתלמוד ובתורה שבעל־פה בכלל. שאין דבר כזה תורה בלי דיאלוג, בלי ויכוח. בלי הצורך לעמוד לפעמים מול מי שחושב ממש־ממש אחרת ולשבור לו את השיניים. ועל הדרך לחטוף בעצמך כמה שריטות, להיות חייב לבחון מחדש את העמדות שאיתן הגעת לדיון. ואין דרך טובה יותר להכיר אדם מאשר לשבור איתו את הראש על דף גמרא.

תמר פרלשטיין
//סגנית עורך מוצש ועורכת מוצש נוער

בכל הנוגע ללימוד גמרא יש לי רגשי נחיתות. הם התחילו בחטיבת הביניים "חורב" כשהבנים בכיתה ז' למדו לראשונה שיעורי גמרא ואילו אנחנו, הבנות, קיבלנו שיעורי תפירה. אני זוכרת את הקנאה שבערה בי, אני לא יודעת אם זה בגלל ששנאתי לתפור או כי רציתי ללמוד דווקא את מה שלא מאפשרים לי. לא לגמרי ידעתי מה זו גמרא, רק ידעתי שזה הלימוד הכי נחשב, הכי מאתגר והכי לא נגיש לנשים בתקופה ההיא.

גם בתיכון שעברתי אליו לא היו שיעורי גמרא, אבל כן היו מבטים מלגלגים בכל פעם שביקשתי כאלו. "לגמרא צריך ראש אנליטי, מה תלמידה כמוך תעשה עם זה". בהמשך החיים נגעתי קצת בגמרא מרחוק, תמיד בערגה מעורבבת בפחד. עם אותה התחושה בדיוק הגעתי ללמוד עם הרב אברהם סתיו.

נפגשנו בספרייה ב"יד הרב נסים", מוסד על שמו של סבא שלי. הייתי צריכה תמיכה משפחתית, או לפחות לשדר רושם שיש לי אם לא מושג אז לפחות שורשים בעולם התורני. בפועל, למרות שהרב אברהם מעולם לא היה שם, הוא מצא את מדף הגמרות בפחות מעשר שניות, בעוד אני בזמן הזה פזלתי לחפש את הספרן. כך מצאנו את עצמנו מתיישבים ללמוד. פתחנו את הספרים והרב הציע שאני אקרא. ברפרוף מהיר זיהיתי שאני עומדת לעשות שמונה שגיאות בשלוש שורות, ובאקט של כבוד התורה ביקשתי ממנו לקרוא ראשון (ספוילר: לא הסכמתי לקרוא מילה עד הסוף). לאט־לאט צללנו לתוך סוגיה העוסקת בשאלה "האם אדם עושה דין לעצמו". בסוגיה יש שאלות על באר, על שור ועל חפץ.

הרגשתי שמצאתי משהו שמאתגר אותי, שמדבר אל המחשבה ואל הלב, שמחבר בין האינטואיציה להיגיון

שקענו בדיון שיצא מהסוגיה אבל העמיק למקומות אחרים. קינאתי ברב סתיו שהיה לו קל כל כך לקשר את כל הדברים הכביכול מיושנים לימינו, אבל זה היה מידבק. פתאום דרכו כל הגמרא הזו הפכה להיות הדבר הכי רלוונטי לחיים עכשיו. מה עושים אם בסופר מחייבים אותנו על מוצר יקר יותר ממה שקנינו (רמי לוי, אתם חייבים 15 ש"ח לרב אברהם)? מה עושים כשמישהו חוסם לך את האוטו (שלום, שכן מעצבן שלי)? מהר מאוד גם הבנו שאנחנו רואים דברים מזוויות שונות. אני הרגשתי שיש הרבה אלימות בסוגיה, בעיקר בשלב שבו כתוב שאם אדם לוקח לך משהו, אתה רשאי לשבור לו את השיניים אפילו בלי לומר מילה. לא הבנתי לאן נעלם הדיאלוג. הרב אברהם לקח את השיניים ואת האלימות לאילמות, ושם התפתחה אחת השיחות המרתקות בחיי. מה המקום של הדיבור, ולמה לפעמים צריך פשוט לעשות משהו כי ככה צריך. הסוגיה הזו מלמדת שלפעמים צריך ללכת בדרך הראשית ולא לחפש מעקפים.

זה נשמע פשוט, אבל תחשבו כמה אנחנו עסוקים בחיים בהליכה בדרך עקיפה. העלינו שאלות על חינוך ילדים, על זוגיות, על הקב"ה. לא יצא לי אף פעם ללמוד אחד על אחד עם תלמיד חכם כמוהו, ובטח לא עם אחד עם אור בעיניים כמו שלו. ואני מודה שהייתי בהלם כשהוא העז לקרוא תיגר על מה שכתוב, ובהלם כשמתוך זה הוא הגיע לעומקים הכי גדולים. הבנתי שתלמיד חכם אמיתי שואל שאלות קשות ולא מפחד. זה היה הרגע שבו רציתי לעזוב הכול וללמוד גמרא כל היום. הרגשתי שמצאתי את מה שמאתגר אותי, שמדבר לי אל המחשבה ואל הלב, שמחבר בין האינטואיציה להיגיון. והייתי גאה בעצמי שעברו שעתיים והיינו יכולים להמשיך עוד. מי היה מאמין שאני יכולה ללמוד גמרא עם הרב אברהם סתיו. אבל לכתוב טקסט ליד הטקסט המושלם שלו? מה, השתגעתי?!