באמצע אפריל פרסם השחקן אוהד קנולר בפייסבוק את הפוסט הבא: "לפני שבוע הצהרתי על תמיכתי בליכוד, מה שללא ספק הוביל לניצחון הימין בבחירות… בין התגובות הרבות והתומכות, הופיעו שוב ושוב אמירות לפיהן מעכשיו אהיה 'שרוף' בתעשייה, ולא תהיה לי עבודה… אז בואו נוכיח להם שהם טועים. איך? בואו נהפוך אותי לשחקן העסוק ביותר בתעשייה…"
הוא זכה ללמעלה מ־13 אלף לייקים, 2,000 תגובות ו־3,000 שיתופים. "הפוסט הזה הובן לא נכון על ידי שני הצדדים", אומר קנולר השבוע, רגע לפני שאנחנו הולכים למערכת בחירות שלישית ברצף.
תסביר.
"הובן כאילו קיבלתי התראות שאני לא אעבוד בתעשייה, ולכן זה הופץ בהרבה מקומות. זו לא הייתה הכוונה שלי. לפני הבחירות עדכנתי את מסגרת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק למסגרת תמיכה בליכוד. ואחרי הבחירות כתבתי – בצחוק -שאחרי שניצחנו בגללי ושאנשים אומרים לי שאהיה שרוף בתעשייה, אז בואו נוכיח שזה לא נכון. הכוונה הייתה שאנשים שמחוץ לתעשייה אמרו לי 'אתה אמיץ, עכשיו תהיה שרוף בתעשייה, תיזהר'. כי ככה זה נתפס מבחוץ. אבל בחיים לא קיבלתי ממישהו איום שלא אעבוד בגלל הדעות שלי".
על המשבר הכלכלי בתיאטרון הבימה: "אם יש כסף לשלוש מערכות בחירות בשנה, אפשר למצוא כסף גם לזה"
ובפנים, באמת, אין חשש שאחרי תמיכה בליכוד, כולל הנחיית אחת מעצרות הימין מול ביתו של מנדלבליט, תסומן בתעשייה שביבי הוא לא כוס התה שלה?
"החשש הזה קיים, זה טבעי. האדם מתנהל לפי הפחדים שלו. כשאני מרגיש שאני מתנהל לפי הפחדים שלי אני ישר חייב לעשות משהו כדי להציל את עצמי מהפחד. לכן כתבתי את האמת שלי. כשאתה משחרר את עצמך מהפחד ואומר 'אלו דמיונות' ו'זה לא המצב', אז זה באמת לא הופך להיות המצב. והמצב הוא שלא קרה לי כלום אחרי שהבעתי דעות אחרות".
למה לך פוליטיקה בכלל?
"כשיש משהו שחשוב לי לומר, אני משחרר החוצה. זה לא קורה הרבה, אבל היה מצב שבו יש מערכת בחירות וכולם מדברים על מה הם בוחרים, אז גם אני שיתפתי במה אני בוחר".
אחרי ההחלטה על הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה, נשמעו קולות שקראו לנתניהו להתפטר. מה אתה חושב על זה?
"אני ממש לא חושב כך, יש לו ציבור גדול של אנשים שתומך בו. אני כליכודניק רוצה שהוא יהיה ראש ממשלה. לא בחרתי בו לראשות הליכוד כי אני לא חבר מפלגה. כל עוד אני ושאר הליכודניקים רוצים שינהיג אותנו הוא לא צריך להתפטר, והחוק אומר את זה בצורה מפורשת. אנחנו חכמים ואנחנו יודעים למה אנחנו רוצים אותו".
על מים סוערים
קנולר עסוק בימים אלה. הוא משתתף בסדרה החדשה "הנספח", יש לו תפקיד קטן בסרט המדובר "המורה לאנגלית", הוא מונה לאחרונה למנהל תיאטרון גבעתיים, ועדיין הכי מעניין לדבר איתו על פוליטיקה.
הקריירה שלו רצופה בשלל תפקידים בסרטים ובסדרות – "יוסי וג'אגר", "בופור", "סרוגים", "מינכן", "מפלצות קטנות" ועוד. תמיד היה בו משהו שרצה לשנות קצת את העולם. ארבע שנים, 2012-2016, עשה זאת במסגרת תפקידו כיו"ר הוועד המנהל של שח"ם, ארגון השחקנים בישראל. גם שם ידע סערות, אמנם לא בעוצמות וירטואליות עזות. למשל בטקס פרסי התיאטרון ביוני 2015. "אני גאה לעמוד בראש ארגון היוצרים הגדול בארץ", אמר קנולר בנאומו שם, "זה ארגון חזק וחכם, והוועד המנהל של שח"ם החליט שלא להתערב בסוגיות פוליטיות".
לדבריו התפרצה מהקהל כלת פרס ישראל השחקנית גילה אלמגור, וקראה: "אל תדבר בשם האמנים. אני מתביישת להיות באיגוד הזה". אלמגור תקפה גם את השרה מירי רגב כשזו דיברה על הנכחת התרבות בפריפריה וצעקה: "מה את יודעת עלינו? את הרי לא באה לתיאטרון. את בזה לנו. אין לך מושג על מה את מדברת. אנחנו אלה שמכתתים את רגלינו ממקום למקום, לא את".
באותה תקופה, חמישה מתוך 12 חברי הוועד המנהל של ארגון השחקנים התפטרו מתפקידם בעקבות מה שכינו "הפסיביות שנוקט הארגון מול החלטותיה של שרת התרבות".
עושים למירי רגב עוול?
"מירי רגב היא לא קורבן ולא מסכנה. היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה, והיא מקבלת את התגובות התוקפניות באהבה. זה עוזר לה לצבור כוח פוליטי. אבל להחליט עוד לפני שהיא נכנסה לתפקיד שהיא אדם לא תרבותי שלא מתאים לתפקיד לא ממש עזר לדיאלוג. לפחות ברמה ההצהרתית היא עשתה הרבה שינויים טובים. היא השיגה תקציבים לפריפריה. היא דאגה גם להבאת תרבות לשם וגם לתקציבים לגופים שפועלים שם. היא העלתה את הבעייתיות בכך שתרבות מזרחית לא מקבלת יחס שווה. היא שינתה את מעמדן של התזמורות האנדלוסיות, ודברים חשובים נוספים. מה שעשתה ייצר מאבק תרבות בישראל, שהוא מוצדק. תרבות זו זהות, זה דבר חשוב, לא משהו צדדי וחסר משמעות. הדיון על מהי תרבות ומה לא, זה דיון משמעותי. את הדיון הזה לגמרי אפשר לזקוף לזכותה, כל זה הפך את התרבות למשהו שמתווכחים עליו, שיש עליו דיון. זה תהליך משמעותי שטוב שקרה. אני תמיד חשבתי כך, זו הסיבה לכך שהלכתי לדימונה".
"יש המון תרבות מחוץ לתל־אביב. הנושאים השתנו וגם האמנים השתנו. מי האמנים הגדולים של השנים האחרונות? עומר אדם, אייל גולן… לפני עשרים שנה, עומר אדם בחיים לא היה מקבל במה כמו היום"
לפני עשור עברו קנולר ואשתו דאז נועה רבן לדימונה, כשרבן מונתה למנהלת התיאטרון שם. בני הזוג היו חלוצי תרבות באזור.
היום אתה מרגיש שהתרבות כבר לא שייכת רק לתל־אביב?
"ממש לא. יש המון תרבות מחוץ לתל־אביב. הסרטים, הטלוויזיה, המחזות. הנושאים השתנו וגם האמנים השתנו. מי האמנים הגדולים של השנים האחרונות? עומר אדם, אייל גולן. לפני עשרים שנה, עומר אדם בחיים לא היה מקבל במה כמו היום".
מה אתה חושב על המצב בהבימה היום? חוב של 72 מיליון שקלים זה משהו שיגרום לסגירת התיאטרון הלאומי?
"המצב מצער, מתמטיקה של מוסדות תרבות זה משהו לא מדויק. אפשר לשחק איתו. מה שאני כן יודע זה שהבימה לקחה לפני עשרים שנה הלוואה בתנאים בלתי סבירים, והיה אפשר להכריז על מחיקת חובות לפני עשרים שנה במקום לחייב אותם לקחת הלוואה בתנאים כאלו. ואולי צריך לעשות את זה היום".
ואולי זה פשוט ניהול לא נכון ומשכורות גבוהות בלי פרופורציה?
"ודאי שבלי קשר יכולים להיות עוד דברים, אבל החוב זה עניין שהבימה סוחבת הרבה זמן. אודליה פרידמן (מנכ"לית הבימה היוצאת – ר"ר) הייתה היו"רית של התיאטרון בדימונה, ואני יודע שהיא עשתה לא מעט ובהתנדבות. כיו"ר שחם עמדתי מולה במאבקים על כספים שאמורים לעבור לקופות הפנסיה של השחקנים ולא הועברו, כך שיצא לי לעבוד איתה משני הצדדים והיא אישה שיודעת לעבוד. אני מקווה שכל הדבר הזה לא יוביל למשבר שיפיל את התיאטרון. נעם סמל (המנכ"ל הנכנס) הוא תותח. אם יש כסף לשלוש מערכות בחירות בשנה, אז אם חשובה לנו התרבות אפשר למצוא כסף גם לזה".
מה אתה חושב על המצב הפוליטי? נראה פוסטים שלך גם לקראת הבחירות השלישיות?
"קראתי את כותרת אחד העיתונים והיא הייתה 'מדינה בטלטלה', ובעוד עיתונים היו עוד כותרות פומפוזיות. אנחנו לא שם. אנחנו דמוקרטיה. לחוק יש מחיר. בסופו של דבר המנהיגים הם אנשים אחראיים, כל אחד אחראי על הציבור שלו. המנהיג שלי הוא אדם אחראי ומונע משליחות. גם בני גנץ. אני בטוח שהם צריכים אותנו ולכן הם במשחק הזה מולנו, ואם הם יוצאים לבחירות שלישיות זה כי הם חושבים שאנחנו רוצים בחירות שלישיות. זו לא חוכמה מצד אחד להגיד אל תשב עם זה ואל תשב עם ההוא, ואז להתלונן 'איך זה שהם לא יושבים יחד בממשלה'. הרבה אנשים בציבור, כולל עיתונאים, משחקים את המשחק הזה".
יאיר נתניהו מגיב על פוסטים שלך. אתם מכירים?
"יאיר נתניהו ואני לא יוצאים לשתות יחד. כשאני מעלה פוסטים שתומכים באבא שלו הוא עושה לייק ומפרגן. לעומת הצורה והיחס שהוא זוכה להם בתקשורת הישראלית, הוא מחזיר ונופל אפיים ארצה, שזה בסדר גמור. אני מבין את הצורה שבה הוא חווה את הדברים. אני יכול להבין אותו ולהזדהות איתו מאוד. זו חוויה לא קלה, כשהוריך נמצאים תחת מתקפה לא הוגנת. לפעמים הוא מאוד בוטה, אבל אני יכול להבין אותו. לא יודע מה הייתי עושה במקומו".
אילו היית יודע איזו סערה יעוררו הפוסטים שלך, היית לוחץ בכל זאת על "פרסם"?
"בסופו של דבר אני שלם עם החוויה. אחרת לא הייתי יוצא אליה. אני לא עד כדי כך אידיוט. ברור שבתוך החוויה עצמה יש תחושת טלטול, ככל שאתה מעז יותר להיות במרכז אתה מתחזק בזה. אחרי ארבע שנים כיו"ר שחם וכמות המאבקים שם, התרגלתי. גם שם שמתי את עצמי מלפנים. לא הסתפקתי בשליחת מכתבים, אלא הייתי פשוטו כמשמעו בפרונט. אתה מתרגל לזה שנכנסים בך, אבל אף פעם לא הרגשתי שמישהו מנסה לחסל אותי או להרע לי או שהוויכוח לא ענייני. פייסבוק וטוויטר אולי מעצימים את עוצמת הוויכוח, אבל בשני הצדדים אין אנשים שרוצים להזיק ולפגוע, כך שהחוויה המטלטלת לא כזו מטלטלת".
חברים למשחק
בחזרה לעשייה על המסך. בימים אלו קנולר מופיע, כאמור, ב"הנספח" (HOT3 בימי רביעי וחמישי ב־20:15 וב־HOT VOD). הסדרה מספרת את סיפורו של אבשלום, מוזיקאי ישראלי שעובר לפריז בעקבות עבודתה של אשתו אנאבל בשגרירות ישראל. מהר מאוד הוא נקלע למשבר הגירה אישי בליבו של משבר הגירה עולמי, בעיר המלקקת את פצעי פיגוע הטרור שנחת עליה באותה תקופה. אשתו, שבילתה שנים בצילו ושמה את הקריירה שלה בעמדת המתנה, ניצבת פתאום בעמדת כוח, והוא מדדה אחריה. את הסדרה יצר אלי בן־דוד (הכותב הראשי והמנחה, בדמותו של "שוקו", בתוכנית הבידור והסאטירה "בובה של לילה"), והיא מבוססת על חוויותיו האישיות כבעלה של נספחת התרבות בפריז. בן־דוד וקנולר למדו יחד בניסן נתיב לפני כעשרים שנה.
בן־דוד כמעט לא שיחק מאז, ולקראת הסדרה רצה לחזור לעניינים מחדש וביקש מקנולר שיעביר לו שיעורים במשחק, כך שהשניים עבדו באופן צמוד על הסדרה. קנולר משחק בה תפקיד קטן – זמר וראש ההרכב שאבשלום מופיע איתו בארץ בתור מתופף. באופן יוצא דופן, את שני התפקידים הראשיים נושאים על כתפם שני שחקנים כמעט אנונימיים – בן־דוד ואלואיז גודה. "זה סוד הקסם של הסדרה", אומר קנולר, "הצופה לא מתעסק בשחקנים אלא בדמויות. גם 'פאודה' התחילה כך, זו הייתה הפעם הראשונה שליאור רז עשה תפקיד גדול, וגם 'מטומטמת' עשתה את זה. זה נותן לצופה חוויה אחרת".
כאמור, גם קנולר ביצע במשך תקופה סוג של רילוקיישן, רק שאת פריז החליפה דימונה, אליה הגיע בעקבות אשתו לשעבר נועה רבן שמונתה ב־2009 למנהלת האמנותית של תיאטרון דימונה. למעשה הייתה בכך מעין שליחות חלוצית של הקמת התיאטרון וביסוסו בפריפריה הדרומית. "זה דומה ושונה. במעבר לדימונה היינו שותפים. אמנם אני לא הייתי בתפקיד רשמי, אבל זה היה סוג של פרויקט של שנינו. ובניגוד למעבר של בן־דוד לפריז, מדימונה המשכתי לבוא ולעבוד בתל־אביב. המרחק לא כזה גדול".
קנולר משחק תפקיד קטן גם בדרמת הריגול "המורה לאנגלית" שעלתה החודש בבתי הקולנוע. הסרט מבוסס על רב־המכר מאת יפתח רייכר־עתיר, ומספר על מאחורי הקלעים של פעילות סודית של ארגון המוסד באיראן. בסרט מככבים דיאן קרוגר ומרטין פרימן. המורה לאנגלית היא רייצ׳ל, צעירה אנגלייה המגויסת על ידי המוסד כשהיא שוהה בארץ לגמרי במקרה, ונשלחת למשימה ארוכת טווח באיראן. סיפור הכיסוי שלה הוא מורה לאנגלית בבית הספר לשפות. רייצ'ל מבצעת משימות עבור המוסד, הקשורות בסיכול תוכניות הגרעין האיראניות. "התפקיד שלי בסרט הוא של סטפן, מחסל מטעם המוסד. הוא יורה ושותק. הוא דמות שתקנית מכוונת מטרה, נהניתי לעשות אותה. זה תפקיד אקשן, סטפן. ממעט במילים, הוא מקבל משימות חיסול ומבצע אותן".
את הסרט ביים יובל אדלר, שביים בעבר את הסרט "בית לחם" שעסק גם הוא בעולם הביטחון דרך סיפור של רכז בשב"כ והמקור הערבי שלו. "גם ב'המורה לאנגלית' אנחנו מעבירים את המורכבות של העולם הזה. המוסד יוצר שם גוף חזק מאוד. אלו תמיד תחומים מעניינים ומרתקים. כמו הסדרה על אלי כהן. זה מעניין, כי הגיבורים צריכים ליצור חברות ואפילו קשרים אינטימיים עם האויב. זה מבלבל ובגלל זה יש בזה עניין דרמטי".
נהוג לצחוק על השחקנים הישראלים בחו"ל שהם מככבים בתפקיד גופה, וקנולר הלך בסרט הזה לא רחוק משם. "אין לי בעיה עם תפקידים קטנים. התפקיד הוא מה שאתה עושה ממנו, בכל תפקיד קטן יש מקום ליצירתיות".
"יש לנתניהו ציבור גדול שתומך בו. אני כליכודניק רוצה שהוא יהיה ראש הממשלה. הוא לא צריך להתפטר, והחוק אומר את זה בצורה מפורשת"
זו לא הפעם הראשונה שקנולר משחק בסרט בינלאומי על המוסד הישראלי. לפני כשנה שיחק ב"מבצע פינאלה" המתאר את לכידת אייכמן בידי אנשי המוסד. קנולר שיחק שם את איש המוסד אפרים אילני. "אלה שני עולמות שונים לגמרי של עולם הריגול. אהבתי את זה. ב'מבצע פינאלה' הדמות שלי מבוססת על דמות אמיתית שפעלה במבצע. למדתי וחקרתי על אודותיו. ב'המורה לאנגלית' התפקיד הצריך בעיקר עבודה פיזית. לסטפן אין חיים חברתיים, הוא לא מדבר ולא יודעים עליו שום פרט רקע".
במה העבודה בהפקה בינלאומית שונה מהעבודה בהפקה ישראלית?
"ספציפית את 'המורה לאנגלית' ביים במאי ישראלי והתסריטאים ישראלים, כך שזו הפקה חצי ישראלית. אז כן, התנאים קצת יותר מפנקים, אבל סרט זה סרט".
מאחורי הקלעים
אנחנו נפגשים בקפה של תיאטרון גבעתיים. בחודש יולי מונה קנולר למנהל התיאטרון.
לא קשה לעבור ממשחק לתפקיד ניהולי?
"אני ממשיך לשחק ונהנה מזה מאוד. הרבה שחקנים עושים דברים נוספים לצד המשחק. יש לי חברים שמעבירים סדנאות משחק, זה גם עסק לכל דבר שצריך לנהל, התעסקות מסביב לשעון בשיווק וקבלות. מה שכן, זה מצריך יותר שעות. אני עובד מעבר למשרה מלאה, אני רוצה מאוד שהמקום יצליח". בין היתר עלתה בתיאטרון לאחרונה סדרת Vinyl Club, סדרת אירועי מחווה לאלבומי מופת מכל הזמנים. במסגרת האירועים תתקיים האזנה רבת משתתפים לתקליט ויניל בסאונד יוצא דופן, יחד עם מוזיקאי המספר על האלבום. פורמט אחר הוא "גיל ריבה משחק עם חברים", ובו איש הטלוויזיה נפגש עם דמויות מוכרות, לשיחה על ילדותם ועל האופן שבו החוויות הראשונות בחייהם עיצבו את דמותם. "זה קורה על במה עם צעצועים, וכל אחד מהצופים חוזר דרך השאלות והתשובות לילדות שלו ועונה עליהם בלב. זו חוויה מרגשת ומצחיקה".
"מירי רגב היא לא קורבן ולא מסכנה. היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה, והיא מקבלת את התגובות התוקפניות באהבה. זה עוזר לה לצבור כוח פוליטי"
ילדותו סבבה סביב האהבה הגדולה למשחק. מגיל שנתיים חיקה את החבובות ואת כל הדמויות שראה בטלוויזיה. בגיל 12 כבר למד משחק בחוגים, ובתיכון למד בתלמה ילין בגבעתיים ("העבודה בתיאטרון גבעתיים היא סוג של סגירת מעגל עבורי"). בצבא שירת כלוחם בהנדסה קרבית, והוצב בלבנון בחלק מזמן שירותו. "בדיעבד השירות תרם לי בתפקידים שונים – לדוגמה ב'יוסי וג'אגר' וב'בופור'. לא יכולתי להגיע לרמת היכרות עם צה"ל כמו שהייתה לי מהשירות הצבאי. אתה לא מגיע לרמת פירוט כזאת אם אתה לא חווה את החוויה. אז נכון שבהוליווד יש יועצים על הסט שמדריכים את השחקנים איך להתלבש בדיוק ומה הסלנג, אבל חסכתי את זה להפקה. זה נותן ערך מוסף. ב'פאודה', למשל, אחד הכוחות שלה הוא שהיוצרים שלה חוו את החוויה. אני שמח על השירות שלי. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, ששירות קרבי הוא משמעותי יותר מלהקה צבאית או מתיאטרון צה"ל".
דור ההמשך, פטר, כבר מגלה שהתפוח ממש לא נפל רחוק מהוריו. בגיל 11 וחצי הוא כבר הספיק לככב בכמה סדרות, ביניהן "המנצח", "מלכות" ו"כפולים". "הוא גדל לעולם הזה. הוא מגיע להצגות ולחזרות איתי ועם אמא שלו. הוא חי את העולם הזה והוא מוכשר מאוד. אני לא יודע אם כישרון זה דבר מולד, אבל הוא מוכשר יותר ממני והוא ממש אוהב את זה".
"בהתחלה לא נתנו לו לשחק. זה עולם של מבוגרים, עולם קשה, כמו שלא תשלח ילד לעבוד בבניין, זה לא שונה בהרבה. זה עולם שלא תמיד סבלני לצרכים של ילד ולא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לחשוף אותו לזה. אבל הוא לחץ ולחץ. משחק זה משהו שמעצים אותו והוא טוב בזה"
הייתה התלבטות אם לאפשר לו להיכנס לעולם הזה?
"בהתחלה לא הסכמנו, למרות שפטר ממש ביקש, אבל אז נטלי פורטמן צילמה כאן את 'סיפור על אהבה וחושך' וחיפשו ילד שחקן שיגלם את עמוס עוז הצעיר. פטר היה צעיר מדי לתפקיד הזה, אבל נתנו לו תפקיד קטן. זה ישב אצלו בזיכרון והוא רצה לעשות עוד דברים. בהתחלה לא נתנו לו. זה עולם של מבוגרים, עולם קשה. כמו שלא תשלח ילד לעבוד בבניין, זה לא שונה בהרבה. זה עולם שלא תמיד סבלני לצרכים של ילד ולא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לחשוף אותו לזה. אבל הוא לחץ ולחץ, ובסוף אמרנו, בואו ניתן לו לעשות את זה. משחק זה משהו שמעצים אותו והוא טוב בזה. ואי אפשר לעמוד בפני מישהו שרוצה מאוד, זה גם אכזרי. והוא רוצה מאוד. הוא גם חושב קדימה, הוא לקח את הכסף שהרוויח והשקיע בסאמר סקול כדי לשפר את האנגלית שלו ולהכין את עצמו לקריירה בינלאומית".
ואת אבא שלו מעניינת קריירה בחו"ל?
"כן. אני כבר עושה דברים בחו"ל ורוצה מאוד להצליח בחו"ל, אבל אני מאוד לא רוצה לעזוב את הארץ. אם אפשר היה לעשות את זה מכאן זה היה אידיאלי".
