הבמאית הדתייה שקוראת למגזר לכבוש את התיאטרון

על הבמה בתיאטרון החאן ניצב כיסא גדול ולבן, וקרסים קטנים נעוצים בצדו. מסביבו מסגרת גדולה, מעין קופסה שעוטפת אותו, והחוטים הלבנים שיוצאים ממנו נכרכים על גבי המסגרת ומוארים בתאורה מתחלפת, כמו קרני לייזר שמסמנות היכן מותר לעבור. כך, במיצג הזה, נפתחת ההצגה "עיר מקלט".

רויטל, שאותה משחקת איילת סנאי שגם כתבה את ההצגה, היא בחורה שמנסה לשקם את עצמה שבע שנים אחרי שהמכונית שבה נהגה נקלעה לתאונה וגרמה למות הארוס של חברתה הטובה ביותר. החברה שתשוב אל הבמה תעורר בה מחדש את כל רגשי האשמה ואת השאלה הגדולה מכול: האם אפשר להמשיך בחיים אחרי שגרמת למותו של מישהו, גם אם זה היה בשוגג? האם אינך ראויה להיסגר בתוך איזו עיר מקלט?

"בהתחלה לא ידעתי איך החילונים יגיבו לתוכן בהצגות. אפילו הכנסנו בהצגה הסבר על ערי מקלט ומה המשמעות שלהן, והתגובות שקיבלנו כללו בתוכן הרבה פליאה. לא יצא אדם לא דתי מההצגה שאמר 'היה לי דתי מדי' או 'לא הבנתי'. להפך, זה עורר המון סקרנות"

"בדיעבד אני מבינה ששאלת האשמה והאחריות מעסיקות אותי בכל מה שאני כותבת", מתארת סנאי, שחקנית, מחזאית ובמאית. "הנושא של מעשים בשוגג, של משהו שאנחנו עושים בטעות וכמה השפעה יש לנו על המציאות, תמיד הטריד אותי. לפני כמה שבועות הצגתי בפני תלמידי תיכון והמורה אמר לי: 'בסדר, אבל רובנו כנראה לא נירצח, אני מקווה, אז מה הרלוונטיות?' – אבל אני באמת מאמינה שהדברים שעושים בטעות הם משהו שפוגש אותנו גם בחיי היומיום".

איפה למשל?
"זה יכול לקרות גם בבית, עם חפץ סנטימנטלי שנשבר בטעות ועולה השאלה אם יכולנו למנוע את זה. אני זוכרת שכאשר שירתי בצבא הזהירו אותנו לא לשכוח נשק. ואת אומרת לעצמך, 'איך אפשר להגיד למישהו לא לשכוח'. שם חלחלה בי ההבנה שאפשר להעביר דברים מהתת־מודע למודע. אפשר לגרום לעצמי לא לשכוח. אלו מקומות שבהם עולה השאלה כמה בחירה יש לנו בחיים, והם גורמים לנו להרהר מחדש בשאלה למה זה קרה דווקא לנו".

גם "נבכים", ההצגה השנייה שסנאי כתבה וביימה, ויצאה לפני כחצי שנה, סובבת סביב אותו נושא. בחור צעיר בשם יאיר נקלע לקטטת רחוב ומנסה להפריד בין שני אנשים שהסתכסכו בכביש. תוך כדי ההתערבות הוא דוחף את אחד מהם לכביש וגורם למותו. אחרי המקרה הוא נשלח לעיר מקלט, ושם עולות וצפות שאלות האשמה מול הרצון להמשיך בחייו ולהינשא לארוסתו. "יאיר מתחיל את ההצגה עם המון ביטחון", מסבירה סנאי, "הוא אומר לעצמו 'עשיתי את מה שצריך, בסך הכול רציתי לעזור והייתי עושה את זה שוב'. לאט־לאט הוא מבין שאולי הוא יכול היה לעשות משהו אחר ואולי זה כן היה נמנע".

מה שסנאי לא צפתה הוא שבמקביל לכתיבת ההצגה יתרחש אירוע בסביבה הקרובה שלה שישפיע על כל האופן שבו היא כותבת. "תוך כדי העבודה על ההצגה חברה טובה שלי איבדה את בנה בן השנה וחצי בתאונת טביעה. הוא יצא לבריכת נוי שהייתה סמוכה לבית, ההורים לא ראו שהוא יצא, ושם הוא מצא את מותו. להגיע להלוויה של ילד בן שנה וחצי זה דבר שאני לא מאחלת לאף אחד. זה היה אירוע שבו כל התיאוריות שהיו לי בראש, כל המחשבות על שוגג או לא שוגג, פגשו את המציאות. עד אז הכול היה מאוד תיאורטי, משהו שקורה לאנשים שם רחוק. פתאום כשזה ממש קרוב זה מטלטל מאוד מבחינה רגשית. ברור שזה קרה בטעות, אין כאן שאלה ואין פה ספק, אבל הרגשתי שזה מציב פתאום את כל השאלות באור חזק.

"אני זוכרת שהייתי בערב שבת בבית הכנסת ביישוב שבו אנחנו גרים. הבת שלי יצאה לשחק בזמן התפילה וממש נאבקתי בתוך עצמי לא לקום מהכיסא ולתת לה לשחק בחוץ. אמרתי לעצמי: 'היא צריכה לחיות עכשיו באופן חופשי ונורמלי', אבל זה קשה נורא. מצד אחד את באמת מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ומצד שני 'ונשמרתם'. המקרה הזה גרם לי להתייחס לכל הנושא הרבה יותר בזהירות. את יודעת, מחזאי הוא מין יצור־על שיודע הכול ושולט בדמויות, ופתאום מבינים שיש אנשים שזה פוגש אותם בחיים עצמם, ואפילו מול הקהל – התחלתי לתהות מי יושב שם ומה הם חווים כשהם רואים הצגה כזאת".

גאולה בתיאטרון

סנאי (37), עוסקת כבר שמונה שנים בתחום התיאטרון. היא גדלה בבית דתי ירושלמי, משם עברה לקיבוץ עין־ הנצי"ב, אחר כך העבירה שלוש שנים בארצות־הברית. משם עברה המשפחה למכמש, ושם היא מתגוררת גם כיום עם בעלה ובתה בת הארבע. "אני מרגישה שהמעברים האלו השפיעו מאוד על רוחב האופקים שלי, חוויתי במהלך חיי עושר גדול מאוד של אנשים".

"אני זוכרת שראיתי פעם הצגת ילדים דתית לחנוכה, השחקנים עלו לבמה לבושים בסדינים לבנים שנקשרו מאחורי הגב, ומלמטה אפשר היה להבחין בחולצת הסוף–מסלול שלהם. השתגעתי מזה, כי זה אפילו לא עניין של כסף, זה עניין של תשומת לב. זה עניין של לקחת את עצמנו ברצינות ובכבוד"

אחרי הצבא למדה לתואר ראשון בהיסטוריה ופסיכולוגיה, משם המשיכה ללימודי משחק ולתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. בין לבין גם סיימה קורס תיאטרון פלייבק ולמדה משחק מול מצלמה. "הגעתי לעולם המשחק די במקרה", היא מתוודה, "בתקופה הסטודנטיאלית שלי עשיתי מינוי לתיאטרון ואז נדבקתי בחיידק. הסתכלתי על האנשים ששיחקו על הבמה ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה גם'. מאוחר יותר הבנתי שאני לא רוצה רק לשחק אלא גם לכתוב חומרים משל עצמי בנושאים שמשמעותיים עבורי".

מאז הספיקה לכתוב כבר חמישה מחזות, אחד מהם עלה בתיאטרון אספקלריא והאחרים בתיאטרון השחר שאותו הקימה. גם עכשיו היא עובדת על הצגה נוספת שעתידה לעלות במסגרת פסטיבל ירושלים ומהדהדת לתקופת הרווקות שלה, כמי שהתחתנה בגיל 32. "זו הצגה על קונדיטורית שמתמודדת עם השאלה האם העובדה שהיא עוסקת במקצוע פחות שגרתי אחראית במידה מסוימת לכך שהיא עדיין רווקה".

לחברה הקרובה, כך היא מספרת, לקח זמן לעכל את הרעיון שהבחורה הדתייה במטפחת כותבת ומציגה על הבמה – ולא רק שהיא מציגה, היא גם מתעקשת לעשות את זה לא פעם באכסניות חילוניות כמו תיאטרון החאן או תיאטרון הסמטה, מול קהל מעורב ולא בהכרח דתי.

"עשיתי שאלת רב", היא מגלה, "אני לא אומרת את שמו כי אני מרגישה שיש היום כזה עליהום תקשורתי על כל רב שטיפה מתיר, אז מתוך כבוד אני נמנעת. הוא אמר לי שמכיוון שהנושא המדובר הוא רציני וכל עוד אין תנועה מוגזמת על הבמה והלבוש צנוע, וממילא הקהל שיבוא הוא כזה שצורך תיאטרון מעורב והולך להופעות מעורבות – אז זה אפשרי. בפועל, אני רואה גם אנשים מאוד תורניים בקהל. גם בנושא התלבושות, התלבטנו בהתחלה מה ללבוש וההחלטה הייתה ללכת על בגדים נוחים וצנועים שאפשר בקלות לנוע איתם, כך שכל העשייה על הבמה מאוד צנועה".

זה עוד כלום לעומת "נבכים", שבה שני שחקנים חילונים מגלמים דמויות של בעל ואישה. "ועדיין יש שמירה על גבולות הלכתיים ברורים. אני לא מרשה להם לגעת זה בזה על הבמה, ובהתחלה היה להם ממש מוזר. אבל אומרים שבתיאטרון גבולות משחררים יצירתיות, והם באמת נדרשו למצוא דרכים אחרות להביע את הקשר ביניהם. היה לי חשוב להביא הצגה נקייה שעומדת בסטנדרטים שלי. אפילו את הדמות של הארוסה התלבטנו איך לייצג, ובסוף החלטנו שהיא תהיה נוכחת על הבמה אבל ידברו אליה כאילו היא באה מתוך חלום, ואז כל השיח הרומנטי והאינטימי קיבל ממד אחר. בהצגות שלי את יכולה לראות בקהל זוג חרד"לי יושב לצד זוג היפים תל־אביבים ועוד כמה מתנחלים לידם. מבחינתי זאת גאולה בתיאטרון".

על ההצגה "כתבוני לדורות": "אני יודעת שיש מקומות שנמנעים מלפרסם שהיא רק לנשים כי זה עושה להם בעיות אחר כך. זה בעיניי בלתי נתפס שאמנית רוצה קהל של נשים, ונשים רוצות אמנית של נשים – ולא מאפשרים לנו להופיע. זו בהחלט סוגיה קשה ומתסכלת"

"לקח הרבה שנים לתיאטרון הדתי להתמקצע. זו נגזרת של העובדה שלא היו הרבה ציפיות מהם, כי לא רגילים לראות תיאטרון וגם לא לתפוס אותו כמקצוע לכל דבר. לשמחתי זה הולך ומשתפר וההפקות הדתיות נעשות יותר ויותר מקצועיות. אבל אין קיצורי דרך"

ואולם, הצגה אחרת שלה, "כתבוני לדורות", החושפת את ההתלבטויות של אסתר המלכה לפני שהיא הולכת לאחשוורוש, בחרה סנאי להציג רק בפני נשים. "הרגשתי שהנושא והדיבור שם הוא כל כך נשי, שלא הייתי יכולה לדמיין שיהיה שם גבר ויצפה בי".

את מרגישה שחלק מהגבות מורמות כשאת באה בדרישה להופיע רק בפני נשים?
"אני יודעת שיש מקומות שנמנעים מלפרסם שזה רק לנשים כי זה עושה להם בעיות אחר כך. יש גם מקומות עירוניים שאני יודעת מראש שלא יאפשרו לי להציג לקהל נפרד, כי זאת המדיניות שלהם. זה בעיניי בלתי נתפס שאמנית רוצה קהל של נשים, ונשים רוצות אמנית של נשים – ולא מאפשרים לנו להופיע. זו בהחלט סוגיה מאוד קשה ומתסכלת".

צרות של אחרים

בחזרה ל"עיר מקלט". הכיסא המדובר בפתיח עוצב על ידי סרגיי ברזין, והוא רק דוגמה אחת מני רבות לרצינות שבה סנאי מתייחסת לעבודה האמנותית שלה.

מה עומד מאחורי הבחירה בכיסא ובחוטים?
"זו שאלה שאני אוהבת להפנות בחזרה לקהל. כי הציבור הדתי אוהב מאוד מסר, ואני מאמינה שחלק מהתפקיד של יוצר הוא לפתח את החשיבה המופשטת אצל הקהל שלו. הרבה פעמים עונים לי תשובות שחדשות גם לי ומרתקות במיוחד. אז באמת הכיסא מסמל את אותו רכב שבו קרתה התאונה, ואת הכיסא של הנאשם בבית המשפט, הוא מסמל גם את הכיסא הריק של הבחור שנהרג בתאונה, ויכולות להיות לו משמעויות נוספות בעיני האנשים. הרשת שעוטפת את המסגרת היא העולם שמתפרק ומתחבר מחדש, כמו קורי העכביש של החיים, וכל אלו מתחברים לרעיון של עיר מקלט – מין קופסה סגורה שאפשר לנוע בתוכה".

השחקנית השנייה בהצגה, עידית שמעון, מגלמת את תפקיד החברה שחוזרת פתאום לחייה של רויטל ומשמשת קטגורית, תוך שהיא מנסה לעורר אצלה מחדש את רגשי האשמה ואת החוצפה שבבחירה להמשיך הלאה בחייה. הטוויסט בעלילה יגיע רק לקראת הסוף, ורק נציין שהוא מפתיע במיוחד.

יש רגע בהצגה שבו היא מטיחה בך את השאלה איך יכול להיות שאת לוקחת טרגדיות של אחרים ועושה מהן אמנות.
"כן. נו, מזה אנחנו חיים, האמנים, מלעשות אמנות מהצרות שלנו ושל אחרים. הרבה שואלים אותי למה אני מתעסקת כל כך הרבה במוות על הבמה, ואני מודה שברוך השם לא חוויתי שום דבר טרגי בחיי האישיים, ואולי דווקא בגלל זה. יש משהו שמסקרן אותי בלעסוק בנושאים שהם רחוקים ממני, מעין נקודת קצה שאני רוצה לגעת בה. בכל פעם שאני נוהגת להצגה אני תמיד בלחץ לנהוג טוב, שלא יקרה חלילה משהו אירוני, שנהגתי להצגה על מוות בשוגג ופתאום נקלעתי לאירוע כזה בעצמי".

והבחירה לעסוק בערי מקלט היא מעין השתעשעות ברעיון שאינו ישים היום?
"אם נבחן את הממד המשפטי, אין היום התייחסות במשפט הישראלי למה שהיהדות אומרת על מקרים כאלו. ובאמת היהדות מציעה פה משהו חדשני מאוד: רגע, רצחת מישהו? לך לעיר מקלט. מצד אחד זו הגליה למקום אחר ומצד שני אפשר לחיות שם. לא שאני נותנת לתורה ציונים, אבל יש לה פה סטארט־אפ עצום. היא בעצם אומרת – אדם כזה לא יכול לחזור לחיים הרגילים שלו, וגם אנחנו מרגישים כך לפעמים כשקורים מקרים כאלו. שאפילו אם הדברים התרחשו בטעות, אי אפשר להמשיך כאילו כלום.

כשולי רנד. צילום: אריק סולטן"החיבור בין העולמות של התנ"ך למציאות של ימינו תמיד ריתק אותי. כי עולם התנ"ך תמיד נשמע לנו נורא רחוק, ומה, נתחיל לחיות עכשיו על פי חוקי התנ"ך, שור שנגח וכל הדברים האלה? אבל פתאום קורה משהו שגורם לך לחשוב רגע – בואו נתנתק שנייה מהעובדה שזה קרה פעם, אצל אנשים עם גלביות וזקנים, ונבחן מה היה קורה אילו היינו מיישמים את המודל הזה בימינו. לצערי היום כל דבר שמריח ממנו יהדות ישר נתקל בזעקות של הדתה וחוסר מוכנות לשמוע, ודווקא בגלל זה, אני בוחרת להכניס תכנים מהעולם האמוני שלי לתוך התרחשויות יומיומיות ואוניברסליות. בעולם המוזיקה זה כבר קורה – ישי ריבו, שולי רנד ואביתר בנאי כותבים בדיוק על הדברים האלה, והלוואי שגם בעולם התיאטרון נצליח".

סנאי לא חוששת להצהיר שהמטרה הבאה שלה היא להציג בתיאטראות כמו הבימה, ועל הדרך היא גם לא חוסכת ביקורת מיוצרים דתיים בתחום התיאטרון שאולי חוששים להתהדר בשאיפות כאלה: "אני מרגישה שיוצרים דתיים מתמקדים יותר מדי ביצירות דתיות וגם בקהל דתי. עולם התיאטרון הרפרטוארי, שהוא גם יותר מתוקצב וצריך לומר את זה, עדיין לא התמלא ביוצרים דתיים. אז נכון שזו תעשייה קצת קשה, וקשה לפרוץ אותה, אבל אני לא מוכנה שזה יהיה תירוץ בשבילי. שלחתי מחזה שלי לכמה תיאטראות ואני אמשיך לנסות".

אפשר לומר שתיאטרון הוא כנראה התחום האחרון שדתיים עדיין לא עשו בו מבצע כיבוש.
"אומרים שתיאטרון היא תמיד האמנות האחרונה. בגלל שזו אמנות שמתרחשת ב'לייב' ודורשת שאנשים יגיעו בפועל לתיאטרון היא אמנות קשה יותר. אם כתבת ספר טוב, סביר להניח שהוא עכשיו מתפזר בין הבתים ואת אפילו לא יודעת מי קרא אותו. כך גם לגבי קולנוע. הקמת בית הספר 'מעלה' וכניסה של יוצרים דתיים לתחומים האלו התרחשה הרבה לפני שאמנים דתיים התחילו להיכנס לתיאטרון, אבל העובדה היא שיש לנו מה להציע, ואני רואה קהל חילוני שמגיע להצגות שלי".

ואילו תגובות קיבלת מהם?
"בהתחלה לא ידעתי איך הם יגיבו לתוכן הזה. אפילו הכנסנו בהצגה הסבר על ערי מקלט ומה המשמעות שלהן, והתגובות שקיבלנו כללו בתוכן הרבה פליאה. לא יצא אדם לא דתי מההצגה שאמר 'היה לי דתי מדי' או 'לא הבנתי'. להפך, זה עורר המון סקרנות".

עד כמה אסון נחל צפית הדהד לתוך "נבכים", שנכתב באותו זמן?
"הוא מאוד השפיע עליי ומאוד היה שם ברקע. אני מודה שבמקרה הזה הייתי יותר שיפוטית. אמנם אני לא מכירה את סיפור המקרה לעומק, אבל אני חושבת שהטרגיות המטורפת הזאת, שקורה אסון ונהרגים עשרה צעירים וצעירות והמענה הוא 'זה היה בטעות, לא התכוונו', לא מתקבל על הדעת. את אומרת לעצמך 'איפה האחריות?' – ומצד שני ברור שהמכינה לא רצתה שייהרגו חניכים. בכל זאת, אני לא מרשה לעצמי לרכוב על זה בפרסום שלי, למרות שזה ממש מחובר. זה שוב מתקשר לשאלה האם אני מנצלת את הטרגדיות של החיים כדי לפרוח, ובסוף צריכה גם להיות רגישות. כן לגעת בנושאים האלה, אבל לכבד את האנשים שהטרגדיה היא שלהם והם אלו שחוו אותה".

סדינים לבנים

במקרה או שלא, השיחה בינינו מתרחשת כשבוע לאחר תאונת הדרכים המצערת בגבעת־זאב, שבה נהרגו ציפי רימל ובתה נועם רחל.

"לפעמים צריך לתפוס מרחק מהדברים", טוענת סנאי. "גם ב'עיר מקלט' השיחה בין שתי החברות מתרחשת שבע שנים אחרי האסון, כשרויטל מנסה לשקם את חייה ומשיקה תערוכה. הרבה פעמים אנחנו שומעים על אסון שקורה וחשוב לנו להביע עמדה מיידית. אנחנו לא עוקבים אחרי המשפחות שנה אחרי התאונה ושואלים מה קרה להן. ופתאום לקחת פרספקטיבה של שבע שנים לאחר מכן, גם מצד הפוגע וגם מהצד הנפגע, להבין שלאסונות כאלה יש השלכות של שנים ארוכות, שזה לא מסתיים באירוע עצמו. אני חושבת שזאת נקודה ממש מעניינת, ואנחנו לא חושבים עליה – עד כמה זה משפיע בטווח הרחוק".

"לצערי היום כל דבר שמריח  ממנו יהדות ישר נתקל בזעקות של הדתה וחוסר מוכנות לשמוע, ודווקא בגלל זה, אני בוחרת להכניס תכנים מהעולם האמוני שלי לתוך התרחשויות יומיומיות ואוניברסליות. בעולם המוזיקה זה כבר קורה והלוואי שגם בעולם התיאטרון נצליח"

סנאי, כאמור, נחשפה לעולם התיאטרון בגיל די מאוחר. "בילדותי לא הלכתי כל כך להצגות תיאטרון, אולי רק למחזמרים של חנוכה". גם כאשר נכנסה לתחום לימודי המשחק היא סירבה לקיצורי דרך, ומודה שחורה לה לפעמים לראות את הזילות שקיימת בתחום, בייחוד אצל יוצרים דתיים. "אני זוכרת שראיתי פעם הצגת ילדים דתית לחנוכה, השחקנים עלו לבמה לבושים בסדינים לבנים שנקשרו מאחורי הגב, ומלמטה אפשר היה להבחין בחולצת הסוף־מסלול שלהם. השתגעתי מזה, כי זה אפילו לא עניין של כסף, זה עניין של תשומת לב. זה עניין של לקחת את עצמנו ברצינות ובכבוד. לא לעלות על הבמה עם כל בגד. לא לעלות על הבמה עם מוזיקה שמצאת באיזה אתר חינמי. אצלי המוזיקה מקורית ומולחנת במיוחד להצגה. זה לעבוד עם תאורן ואיש תפאורה, ואפשר לעשות את זה גם בתקציבים יחסית צנועים. בהצגות ילדים זה עוד יותר קשה, כי הנטייה לזלזל שם מאוד יותר גדולה".

נשמע שיש לך ביקורת על התיאטרון הדתי.
"בעיניי, לקרוא לכל מופע סטנד־אפ ולאוסף מערכונים 'הצגה' זה חוטא לאמת. גם הנושאים שאנחנו בוחרים לעסוק בהם ראויים לתשומת לב ולמחשבה. ההצגות שלי הן לא הצגות נישתיות שמדברות על כלים, כביסה וילדים, אלא על נושאים שמציקים לנו כבני אדם, על שאלות פילוסופיות קיומיות. אנחנו לא מסתכלים על החיים רק מהמקום הצר של חתונה, ילדים ורווקות. זה קיים שם, אבל לא יכול להיות שזה יהיה הכול".

עם זאת, היא מציינת שבשנים האחרונות ניכר גם שינוי בגישה. "אני חושבת שלקח הרבה שנים לתיאטרון הדתי להתמקצע. זה נגזרת של העובדה שלא היו הרבה ציפיות מהיוצרים, כי לא היו רגילים בציבור הזה לראות תיאטרון וגם לא לתפוס אותו כמקצוע לכל דבר. יוצר לא יכול להיות גם מחזאי, גם במאי, גם תאורן וגם מוזיקאי. צריך ללמוד להיעזר באנשים שטובים בתחומם. לשמחתי זה הולך ומשתפר וההפקות הדתיות נעשות יותר ויותר מקצועיות. אבל אין קיצורי דרך. אני למשל מרגישה שלימודי התואר השני שלי באוניברסיטת תל־אביב היו אבן דרך משמעותית מאוד בעשייה שלי".

באיזה מובן?
"אני זוכרת שפגשתי את פרופ' גד קינר שהיה ראש המסלול שלי בחוג לתיאטרון. הוא ליווה אותי בכתיבת המחזה על אסתר המלכה. זה היה הליך מאוד טעון, מכיוון שהיה לי חשוב מאוד לא לשבור את הדמות שלה. היינו כמו שני סכינים שליטשו זה את זה. לי היה חשוב לכבד את הטקסט המקראי ולא לעוות את התיאור ההיסטורי, והוא ניסה לדחוף לכך שתהיה גם פרשנות אנושית של הסיטואציה. השילוב של אדם שבא מחוץ לעולם הדתי היה חזק ומשמעותי עבורי, וגרם לי להוציא יצירה שבסופה הצלחתי להישאר נאמנה לעצמי ולמקום האמוני שלי, אבל גם להציג את אסתר בהיבט העמוק והמתלבט שלה. אין לי ספק שלא הייתי מצליחה לעשות את זה אילו הייתי יוצרת במקום אחר.

"אז אני מרגישה שצריך ללמוד ולהתמקצע ולעבוד קשה, אבל גם חשוב להעז ולפרוץ מעבר לגבולות שלנו. להגיש מחזות לפסטיבלים, לפנות לקרנות ולבקש תמיכות, ואני לא יודעת כמה מהיוצרים הדתיים מנסים להגיע לשם. אני מאמינה שאפשר לעשות דברים מאוד מקצועיים ואיכותיים גם בתקציבים צנועים. עד היום אני יוצרת בלי שום תמיכה, באופן עצמאי לחלוטין, ובכל זאת מצליחה לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. ההחלטה להתמקצע דורשת אומץ ורצון לצאת מעבר לגבולות המגזר, וגם מצד הקהל – שיפרגן וירכוש כרטיסים, ויראה שיש לנו הרבה להציע".

אז אהיה קצת חצופה ואשאל – בסופו של דבר את מצליחה גם להתפרנס מזה?
"ברור שכדי להתפרנס אני נדרשת לעשות מגוון של דברים. גם כותבת מחזות, גם מחזיקה תיאטרון עצמאי וגם מלמדת. אבל ברוך השם כן, אני מצליחה להתפרנס. מצד שני אהיה גלויה ואומר שמי שרוצה להיות מיליונר לא הולך לעבוד בתיאטרון".