מהפכת Me Too אמנם החלה רק לפני כשנתיים, אבל האינטנסיביות שלה והאופן שבו הצליחה לגעת כמעט בכל פן בחיינו יוצרים תחושה כאילו היא כאן כבר הרבה יותר זמן. זו הסיבה לכך שמפתיע כל כך לגלות שבעצם כמעט לא קיימים סרטים עלילתיים שעוסקים בה ישירות – זאת להבדיל מהשפעתה העקיפה שכבר פרצה דרך ליוצרות ושינתה תחומים כמו ייצוג נשי, ליהוק ואופני המבע. למעשה, "אישה עובדת" הישראלי של מיכל אביעד נחשב לחלוץ הסרטים בנושא, וכעת מצטרפת אליו גם ההפקה ההוליוודית הראשונה: "פצצה" של הבמאי ג'יי רואץ'.
העלילה עוסקת בפרשה אמיתית שהתפוצצה ביולי 2016. רוג'ר איילס, הקברניט הכול־יכול של רשת "פוקס ניוז", הואשם בהטרדה מינית של המגישה מייגן קרלסון. לטענתה, היא פוטרה לאחר שלא נענתה לחיזוריו. מכאן החל להתגלגל כדור שלג שחשף הנהגה של סביבת עבודה רעילה, החפצה מכוונת של נשים בתוכניות הרשת ותבנית שיטתית של ניצול מרות והטרדה מינית לאורך שנים. בעוד סרטה של אביעד נכנס לנימי מערכת יחסי המרות וההטרדות החוזרות והתמקד באופן שבו היא השפיעה על חיי הגיבורה, "פצצה" בוחן את סביבת העבודה המורכבת והאופן שבו יחסי הכוחות בתוכה אפשרו לדברים לקרות.
רואץ' בחר לביים את הסרט באותו סגנון פוסט־מודרני שעבד היטב בסרטים עלילתיים אקטואליים דוגמת "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא" של אדם מקיי – הרבה חיתוכים ומעברים תזזיתיים, שילוב של חומרי ארכיון, שבירת הקיר הרביעי באמצעות פנייה ישירה של דמויות אל הצופים ומתן הסברים להנגשת רעיונות ומונחים מקצועיים. המטרה היא כמובן לייצר סאטירה חברתית עדכנית ונשכנית, כזו שאמורה לחשוף את הקהל הנינוח שבאולם לאמיתות מטלטלות על עולמם, ליידע ולהכעיס.
אלא שבעוד החיבור האקטואלי המיידי אל חיי הצופים שהתקיים בסרטיו של מקיי נותר ב"פצצה" על כנו, ממד החדשנות חסר מאוד בסרט הזה. למקיי היו סקופים ביד וסרטיו חשפו בפני הצופים מציאות שלא הכירו – בין אם מדובר בהפשטה אפקטיבית של האופן הנפשע שבו התגלגל המשבר הכלכלי של 2008, או בשפיכת אור על ההתנהלות הבלתי נתפסת במסדרונות הרמים ביותר בוושינגטון. אבל תופעת ההטרדות המיניות של בכירים במקום העבודה? הרי היא גם כך מעולם לא הייתה איזה סוד שמור, ועוד פחות מזה לאחר שבשנתיים האחרונות כבר נחשפה ודוברה בתקשורת מכל כיוון אפשרי.
גם הרצון המתבקש לקשור את אירועי הסרט לעידן טראמפ ולאופיו של הנשיא הנבחר לא באמת מביא שום דבר חדש לשולחן. "פצצה" נותרה אם כן יצירה חסרת שיניים, המְחזה עשויה היטב של סיפור מוכר, שבאופן פתטי משהו מתנהגת כאילו גילתה את אמריקה. מעבר לכך, קצת מוזר שהפקה העוסקת ב"מי־טו" לא חשבה ללהק לעצמה במאית. אולי כך היה מקבל הסרט פרספקטיבה מעמיקה יותר שכה חסרה לו. "פצצה" השכיל לרכוב על רוח התקופה ולרגע קט היה נדמה כי מדובר בסרט חשוב. אלא שהפצצה הזו התגלתה לבסוף כחסרת חומר נפץ לחלוטין.
פצצה ארה"ב 2019, במאי: ג'יי רואץ', 108 ד'
