"זה לא היה מזל, ולא צירוף מקרים. הגעתי לישראל כי זכיתי להיות שחקן כדורסל, והפכתי לישראלי בזכות האמונה הדתית שלי. זו הדרך שהייתי צריך לעבור", קובע לבן מרסר, אחד הכדורסלנים המצליחים, האהובים והגבוהים (2.08 מ') שכיכבו בארץ אי פעם.
במשך 14 עונות – מתחילת שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים – שיחק מרסר בקבוצות ישראליות. בתקופה הארוכה שלו בארץ הוא נישא והוליד ילדים, עבר תהליך גיור וגויס לשירות צבאי מקוצר בצה"ל. לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרו Why Cry ("למה לבכות"), שמגולל את סיפור חייו המרתק. "חבר טוב שלי, שגר בישראל, שאל אותי באחד הימים על חיי בארץ. אחרי שסיפרתי לו, הוא שאל למה שלא אכתוב על זה ספר", מסביר מרסר את הרקע לכתיבה. "במשך שנה ישבתי עם בחור בשם צ'רלס אליס ג'וניור, סיפרתי לו את הדברים שקרו לי ואת המחשבות שלי, והוא הפך את כל זה לספר עם התחלה, אמצע וסוף. החלטנו לקרוא לו 'למה לבכות', כי זה המסר: אין סיבה לבכות ולהתלונן. כל אחד עובר דברים קשים, צריך להתמודד איתם, להתגבר עליהם ולהמשיך הלאה".
בסיום הספר מצרף מרסר כתובת דוא"ל, ומבקש ליצור איתו קשר בכל שאלה או הערה. "אני שמח מאוד לראות שאנשים קונים את הספר, ושמח יותר כשהם כותבים לי איך הרגישו בקריאה, או שואלים אותי שאלות נוספות בנוגע לחיים שלי", הוא אומר.
את הכדורסל הראשון שלו קיבל מרסר בילדותו כמתנת חג המולד, אבל עוד באותו חורף התגלגל הכדור בטעות לאח המבוערת. זמן קצר לאחר מכן התקין סבו סל בחצר, ומרסר השיג כדור והחל לשחק מדי יום. "כדורסל הוא קודם כול אהבה גדולה, והוא גם הציל אותי. זה מה שאִפשר לי להגיע ללימודים אקדמיים, לראות את ירושלים ולבקר בחצי עולם"
מרסר (60), נשוי בשנית ואב לשלושה, חי כיום באטלנטה, עיר הולדתו שבה גדל במשפחה ענייה מאוד. הוריו נפרדו עוד כשהיה תינוק, וכשהיה בן שנתיים עברה אמו לניו־יורק כדי למצוא פרנסה. את לבן הקטן ואת אחותו היא השאירה אצל הוריה. ובכל זאת, שנות ילדותו הראשונות היו מאושרות למדי. "כילד אתה לא באמת מבין עד כמה סיטואציה מסוימת היא קשה או רעה", אומר מרסר. "אם יש סביבך אנשים טובים וחברים מצוינים, החיים שלך נפלאים. רק כשגדלתי התחלתי להבין שאין לנו כסף, ושיש מחסור בבגדים או אוכל. הנסיבות הובילו את אמא שלי לפעול כפי שפעלה".
את החלל שהותירה אמו של מרסר מילאה סבתו. "חוץ מללדת אותי היא נתנה לי הכול. היא וסבא סיפקו לי ולאחותי מקום בטוח לגור בו, עבדו קשה כדי שיהיה לנו מה לאכול ולימדו אותנו הרבה על החיים. סבא שלי היה איש כנסייה, ובזכותו החיים שלי תמיד היו סביב דת וסביב מסרים טובים וחיוביים. אמא שלי הפכה להיות עבורי מעין אחות גדולה. נשארתי בקשר טוב איתה עד יומה האחרון".
את הכדורסל הראשון שלו קיבל מרסר בילדותו כמתנת חג המולד, אבל עוד באותו חורף התגלגל הכדור בטעות לאח המבוערת, ועלה באש. זמן קצר לאחר מכן התקין סבו סל מול משטח קטן של חול בחצר, ומרסר השיג כדור אחר והחל לשחק מדי יום ביומו, לבד ועם חברים. "כדורסל הוא קודם כול אהבה גדולה, והוא גם הציל אותי. זה מה שאִפשר לי להגיע ללימודים אקדמיים, לראות את ירושלים ולבקר בחצי עולם. אני אסיר תודה על כך".
עשרים קילומטר ביום
בגיל 12 חווה מרסר משבר גדול כשסבו לקה בשבץ ולא היה יכול לעבוד עוד. "לאחר זמן קצר הוא נפטר, ואני הבנתי שאני צריך להתחיל לעבוד ולהביא כסף למשפחה. הנסיבות הפכו אותי לבוגר בגיל צעיר יחסית".
הייתה זו תקופה של שינויים חברתיים גדולים בארה"ב, על רקע התחזקותה של התנועה לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג. מרסר, שבבית הספר היסודי למד עם תלמידים שחורים בלבד, מצא עצמו בתיכון מעורב, ללא הפרדה גזעית. הדבר דווקא הכעיס אותו, כמו רבים מבני הקהילה שלו. "בשנים ההן היה לי מנטור, חוזה ויליאמס, שפעל בתנועה עם מרטין לותר קינג. היינו מדברים המון על הנושאים האלה. קינג ביקש שוויון זכויות לקהילה השחורה – דרישה שלצערי עדיין לא הושגה – אבל לא תמצא בשום מקום שהוא מדבר על שילוב בין שחורים ללבנים.
"אני חושב שהמצב הבין־גזעי כרגע בארה"ב גרוע משהיה כשנסעתי מכאן לישראל בתחילת שנות השמונים. רבים תולים את האשמה בדונלד טראמפ, אבל אני חושב שהוא רק מעלה את הדברים אל פני השטח ונהנה להשתמש בהם למטרותיו. הבעיות האלה היו הרבה לפניו. לשמחתי, בכל שנותיי בישראל לא הרגשתי גזענות בשום צורה. אולי היא קיימת, אבל היא חבויה יותר".
בנעוריו זכה מרסר לכינוי "עץ", משום שלא הפסיק לגבוה. בכיתה י' התקבל לקבוצת הכדורסל הבכירה של התיכון, ואף שהיה צריך לעזור בפרנסת הבית, לא הסכים לוותר על המשחק. בכל יום הלך יותר מעשרים קילומטרים כדי להגיע לאימון ולחזור הביתה, והספיק גם לעבוד במטעי הטבק. המאמן לן וסט, שהתרשם מהמחויבות האדירה של מרסר, האמין בו והשקיע בו. "הפכתי לכדורסלן טוב יותר, אבל עדיין לא חשבתי שיש בי משהו מיוחד. הייתי עוד שחקן, כמו כל אלה שסביבי".
אבל אז הכתה במרסר טרגדיה נוספת. כשהיה בן 16 מתה סבתו, והוא הפך בן רגע לחסר בית. "הייתי בקשר עם אבא שלי, אבל מעולם לא גרתי אצלו. לא רציתי בשום אופן לעבור לניו־יורק, אל אמא שלי, שהתחתנה ונולדו לה עוד ילדים. רציתי גם להמשיך לשחק בקבוצה שלי. הפתרון היה לגור בשכירות בבית סמוך, שנהגי משאיות עצרו בו למנוחת לילה כשעברו באזור". למזלו, אמו של אחד מחבריו הטובים, אלמנה בשם מאמא שרה, הזמינה אותו לגור בביתה עם שלושת ילדיה, למרות מצבה הכלכלי הירוד. "זכיתי להכיר בחיי את מאמא שרה ואת המאמן וסט, שעזרו לי להתגבר על התקופה הקשה ביותר בחיי", מבטא מרסר את תודתו.
אט־אט הפך מרסר לאחד משחקני הנוער הטובים בארה"ב. את העונה האחרונה בתיכון הוא סיים עם ממוצע של 30.8 ריבאונדים למשחק – שיא התיכונים בארה"ב עד היום. גם יכולות החסימה והקליעה שלו היו מצוינות, והפכו אותו לאחד השחקנים המבוקשים ביותר בין המכללות. לא פחות מ־300 מוסדות אקדמיים הציעו לו מלגת ספורט מלאה, וחלקם גם שלחו נציגים שינסו לשכנע אותו להצטרף. "זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה בשבילי", מספר מרסר. "נהגתי להתחבא ולא רציתי לדבר עם אף אחד. קרו אז הרבה דברים שאני לא באמת יכול לדבר עליהם, אפילו היום, כדי לא לפגוע בעתיד של ילד שאמור עכשיו להגיע לאחת האוניברסיטאות הללו". בקצרה הוא אומר שבגלל הביקוש הרב וה"הייפ" סביבו, "אנשים כל הזמן ניסו להיות לידי כדי להשיג משהו לעצמם. לא אהבתי את זה".
לבסוף הוא בחר באוניברסיטת ג'ורג'יה. "האמת היא שרציתי לעבור לטנסי, כדי לעבוד עם מאמן נהדר, סטו אבאדין. בסופו של דבר החלטתי להישאר קרוב לבית, ולהצטרף לתוכנית הכדורסל המצוינת בג'ורג'יה. אני חושב שזו הייתה החלטה טובה. אבאדין, אגב, נפטר זמן קצר לאחר מכן, כך שבכל מקרה לא הייתי זוכה להתאמן אצלו".
"טסתי במטוס ריק כמעט, וזה נראה לי מוזר מאוד", נזכר מרסר. בשדה התעופה אסף אותו יורם רוזוביץ', מנהל הפועל תל־אביב דאז. "הוא קנה לי ענבים ירוקים וכמה בקבוקי מים. הגענו למלון, קיבלתי את המפתח, ובשנייה אחת הוא נעלם. עליתי לחדר. לא היה חשמל, לא היה אוכל, פשוט הלכתי לישון". מרסר, מתברר, נחת בארץ בערב יום כיפור
מרסר הפגין יכולת טובה בקולג', ובשנתו האחרונה שם שיתף פעולה עם דומיניק וילקינס, כדורסלן אדיר שלימים הפך לחבר בהיכל התהילה של הכדורסל האמריקני. "הייתה לו בג'ורג'יה עונת קליעה מדהימה, אפילו טובה יותר משהייתה לו בהמשך, ב־NBA. הוא אהב מאוד את הכדור ולא מסר יותר מדי", מחייך מרסר, "אבל עדיין היה בחור נהדר. אנחנו בקשר גם היום, ותמיד מוצאים קצת זמן להיפגש ולדבר".
בתום לימודיו ניגש מרסר לדראפט ה־NBA, ונבחר במקום ה־60, בסיבוב השלישי, על ידי סן־אנטוניו ספרס. בסופו של דבר הקבוצה לא חתמה איתו חוזה. "זה היה רגע כואב בשבילי. ניסיתי לדבר עם כמה אנשי מקצוע כדי להבין מה לעשות, והם המליצו לי לנסוע ולשחק בליגת הקיץ באיטליה, במטרה לחזור לאחר מכן ולנסות לקבל חוזה בארה"ב. זה מה שעשיתי, ובסיום הקיץ באמת הזמינו אותי למבחנים באטלנטה הוקס, אבל גם שם לא קיבלתי הצעה לחוזה".
אימון אחרי צום
ההפסד של הליגה הטובה בעולם היה הרווח הנקי של הכדורסל הישראלי. שימי ריגר, מאמן הפועל תל־אביב דאז, חיפש שחקן חיזוק טוב בכסף קטן. הוא התייעץ עם חברו, מאמן המכללות האגדי דין סמית', וזה המליץ לו לראות את מרסר בפעולה. ריגר עלה על מטוס, צפה במרסר בן ה־22 על המגרש, והתרשם מאוד מיכולות ההגנה שלו ומאופיו הצנוע והשקט. מיד לאחר מכן הוא דאג שהשחקן יקבל כרטיס ויטוס לארץ.
"טסתי במטוס ריק כמעט, וזה נראה לי מוזר מאוד", נזכר מרסר. בשדה התעופה אסף אותו יורם רוזוביץ' ("פיקו"), מנהל הפועל תל־אביב דאז. "בדרך הוא עצר בדוכן פירות באבן־גבירול, וקנה לי ענבים ירוקים וכמה בקבוקי מים. הגענו למלון, קיבלתי את המפתח, ובשנייה אחת הוא נעלם. עליתי לחדר. לא היה חשמל, לא היה אוכל, פשוט הלכתי לישון".
מרסר, מתברר, נחת בארץ בערב יום כיפור. במשך 25 שעות הוא נשאר במלון כמו בעיר נצורה, בלי שיוכל ליצור קשר עם איש בקבוצתו החדשה. "אף אחד לא הסביר לי כלום", הוא אומר. רק לאחר צאת הצום התקשרו אליו והודיעו לו להגיע לאימון הבכורה שלו, יומיים לפני מחזור הפתיחה של הליגה. "הייתי רעב ובג'ט־לג. היה לי אימון נוראי, שזכור לי כחוויה קשה".
תצוגת האימון הראשונה של מרסר זכתה לסיקור לקראת פתיחת עונת הכדורסל: בעיתונות המקומית חיברו את החולשה שהפגין אל העובדה שאחת מרגליו קצרה במעט מהאחרת, מה שגורם לו מעין צליעה קלה. מסקנת עיתונאי הספורט הייתה שהפועל תל־אביב צריכה לפטר את ריגר, משום שהחתים שחקן נכה. "ריגר התקשר וסיפר לי מה כתבו עליי. הוא היחיד שהכיר אותי ואת הרקע שלי, ולא ידעתי אם ישאירו אותי. אבל אחרי שנחתי ואכלתי היטב, האנרגיות חזרו אליי". במשחק שפתח את העונה, ניצחה הפועל תל־אביב את הפועל חולון בתוצאה 77־72. "הצגתי במשחק הזה יכולת טובה ולא יותר, אבל בהפועל חשבו שהייתי נהדר. החליטו להשאיר אותי לכמה שבועות, ואחרי שניצחנו כמה פעמים ברצף, סוכם שאשחק עד לסיום העונה".
איך הייתה ההתאקלמות בישראל?
"לא היה לי שום ידע על עולם הכדורסל אצלכם, אבל ידעתי על ישראל ועל ירושלים בזכות סבא שלי. למזלי, אחת השכנות הפכה לאמא הישראלית שלי. היא דאגה לי, קנתה בשבילי ובישלה לי אוכל. אכלתי אצל משפחתה ארוחות ערב, הייתי איתם בחגים, ובזכותם הכרתי את העיר, את השווקים ואת הישראלים עצמם".
לחצות את הקווים
בעונת הבכורה שלו בישראל קלע מרסר 17.9 נקודות בממוצע למשחק – הישג שהוביל את הפועל תל־אביב להאריך את החוזה שלו בכמה שנים נוספות. עם זאת, הוא לא הצליח לתרגם את יכולותיו על המגרש לחוזה משופר: השכר שקיבל היה נמוך, ונאסר עליו לעבור לקבוצה אחרת. "הייתי נאיבי בשנים ההן. עשיתי טעות גדולה כשעבדתי עם סוכן אמריקני שלא הבין איך העסק מתנהל בישראל, ולא ידע מול מה אני צריך להתמודד. הוא פשוט לא שמר עליי".
"כשגרתי בתל־אביב נהגתי ללכת מדי פעם לבית הכנסת בשכונה, והיחס הלבבי של האנשים שם, ועוד לאדם שחור, נגע לליבי. הוא גרם לי להרגיש בבית. בטקס הפרידה שמכבי ערכה לכבודי, דייויד פדרמן העניק לי את אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיי – ספר תנ"ך עטוף באריזת כסף. פעם דיברנו על עסקים וענייני רוח, והוא ידע עד כמה יהיה משמעותי בשבילי לקבל דבר כזה"
הפועל תל־אביב הייתה אז אחת הקבוצות הבכירות בארץ, אך נאבקה בלא מעט בעיות כלכליות. "אהבתי מאוד לשחק בהפועל", מספר מרסר. "אהבתי את האוהדים, את השחקנים, את אנשי המקצוע הנהדרים כמו יהושע רוזין ומשה ויינקרץ. פגשתי שם אנשים מדהימים. ועדיין, חשוב לי לספר את האמת: הרבה פעמים לא שילמו לנו בזמן, והיינו צריכים לרדוף אחרי המנהלים, שפשוט שיקרו לנו. אני זוכר שג'ון ויליס, אחד השחקנים, נפצע בגבו במהלך אימון. במקום לדאוג לו, האשימו אותו שהוא מתחזה ו'שחררו' אותו מהקבוצה. בניגוד למכבי תל־אביב, ששומרת על קשר רציף עם השחקנים, אף אחד מהפועל מעולם לא הרים אליי טלפון ושאל לשלומי".
החוויות הרעות בהפועל תל־אביב לא העיבו על תחושת השייכות שלו לארץ. בתום העונה החמישית כאן החליט מרסר להעמיק את הקשר שלו עם ישראל ותושביה, והחל לעבור במיאמי תהליך גיור. "עשיתי את זה גם כי רציתי להישאר לגור בישראל, וגם כי הייתי קרוב לדת ולאמונה. בתל־אביב נהגתי ללכת מדי פעם לבית הכנסת בשכונה, והיחס הלבבי של האנשים שם, ועוד לאדם שחור, נגע לליבי. זה גרם לי להרגיש שישראל היא הבית שלי. אף פעם לא הבנתי למה הנצרות והיהדות היו בסכסוך כל כך עמוק, הרי יש להן הרבה מן המשותף".
איך הסביבה שלך הגיבה להחלטה להתגייר?
"כמו כל ילד, למדתי מהמשפחה שלי לאיזו דת אני שייך. זו לא הייתה הבחירה שלי, וכשגדלתי בחרתי לעצמי את מה שטוב לי. אני בטוח שיש אנשים שחשבו שהשתגעתי, אבל אם אתעסק בכל מה שמישהו אומר, לא אצא מזה".
לאחר הגיור הגיע מרסר לארץ כעולה חדש, קיבל אזרחות ישראלית וגויס לצבא. "עשיתי טירונות שנמשכה כמה שבועות. באחד הימים יצאנו לפעילות בשטח, ושם נקלעתי לתקרית שבה כמעט יריתי במישהו. זה היה רגע קשה עבורי".
לאחר הטירונות הוא שירת במשך שנתיים בשירות מותאם: "מדי פעם היו קוראים לי לדבר מול צעירים או להיפגש עם יתומים. טוב שעושים דבר כזה. בארה"ב, ילדיהם של חיילים שנתנו את חייהם למדינה, לא זוכים ליחס. בישראל ביום הזיכרון כולם עומדים לזכר הנופלים, ואילו באמריקה אין שום דבר שאפילו מזכיר את זה".
בתום שמונה עונות באדום החליט מרסר לעבור למדים הצהובים של מכבי תל־אביב. בקשתו הביאה לפתיחת הליך בוררות בין הקבוצות, שבמהלכו טען חבר הנהלת הפועל כי מרסר "שייך לו", והשתמש בביטויים גזעניים. "הוא אמר לי דברים נוראיים, באופן גלוי ובפני כולם", אומר מרסר. בסיום הבוררות, ובין השאר בגלל ההתבטאויות הקשות, נקבע כי השחקן יעבור למכבי תל־אביב בתחילת עונת 1988/9, בתמורה ל־50 שקלים בלבד.
"מכבי תל־אביב היא ארגון יוצא מהכלל. ההבדל בינה ובין הפועל הוא שמיים וארץ", אומר מרסר. "בתקופה שלי נותני הטון היו שמעון מזרחי, שמואל מחרובסקי ומוני פנאן. הם דאגו להכול. המשכורת תמיד נכנסה כמה ימים לפני המועד, וידעת למי לפנות בכל נושא שהוא כדי לקבל עזרה. אהבתי מאוד להיות חלק מהמועדון הזה. עברתי לגור בכפר־שמריהו ונהניתי מכל רגע. אני אדם ביישן, שתמיד התרחק מרעש והמולה, וכשרציתי לבלות בארץ הייתי טס לאילת".
מרסר שיחק בשורות הצהובים במשך שש שנים, וגם שם הפך לשחקן מרכזי. יחד עם הקבוצה של המדינה הוא זכה בחמש אליפויות ובארבעה גביעים. "התארים היו נהדרים, אבל רגע השיא הבלתי נשכח היה הניצחון הראשון שלי במוסקבה מול צסק"א. לצד המשחק ביקרנו את הקהילה היהודית שם, שמצבה הכלכלי היה קשה. מכבי תרמה להם את קונטיינר המזון הענק שהבאנו איתנו למלון".
בנסיעות למשחקי חוץ זכו המכבים לאבטחה הדוקה. "זה היה פשוט מטורף. היינו נכנסים לחנות באירופה, ושלושה מאבטחים היו נעמדים בדלת לשמור עלינו. בשדות התעופה היו לוקחים אותנו בדרכים צדדיות".
הרבה חוויות מלוות אותו מהתקופה ההיא. "פעם הייתה רעידת אדמה באיטליה, בזמן שישבנו שם במלון, והיינו חייבים לרוץ החוצה. בנסיעה אחרת לאיטליה, קני בארלו הכניס נייר טואלט לנעליים של קווין מגי. במהלך המשחק מגי ניגש לספסל והחל לקטר על הנעליים – הן צרות מדי, הוא חייב להשיג חדשות. פשוט לא הפסקנו לצחוק. אהבנו מאוד לטייל ולשחק יחד, ועד היום אני בקשר עם רוב השחקנים. אלו היו זמנים טובים".
מכבי הייתה אז כוח דומיננטי בכדורסל האירופי. ב־1989 העפיל איתה מרסר לגמר גביע אירופה לאלופות, שם נוצחה בידי יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית־קרואטית. לפני כמה שנים נתקל פתאום מרסר בריקושט חיובי מהמשחק הזה: "דינו ראדג'יה, אחד הכוכבים הגדולים של ספליט ונבחרת יוגוסלביה, הגיע לאטלנטה ויצר איתי קשר. הוא ביקש להזמין אותי לארוחת בוקר. כשנפגשנו הוא אמר שהוא רוצה להודות לי, כי נתתי לו השראה דרך התשוקה שהייתה לי על המגרש ודרך החביבות שלי מחוץ לקווים. הוא זכר שהקדשתי זמן לשיחה איתו ועם חבריו. היה מפתיע ומרגש לשמוע את זה".
האיש שלנו בעולם
כאזרח ישראלי הצטרף מרסר גם לנבחרת ישראל בכדורסל. הופעת הבכורה שלו בכחול־לבן הייתה ב־22 בינואר 1985, במשחק מול נבחרת שווייץ. הוא קלע 17 נקודות, והנבחרת ניצחה 67:99. מרסר, שתרם הרבה מחץ לנבחרת מתחת לסלים, היה גם שותף בכיר לאחד מהישגיה הגדולים – המקום השביעי באליפות העולם שהתקיימה בספרד ב־1986. את הקריירה הבינלאומית שלו במדי ישראל סיים עם 79 הופעות ו־1,246 נקודות בסך הכול. "הייתה לנו נבחרת נהדרת", נזכר מרסר. "זכיתי לשחק עם מיקי ברקוביץ', האווי לאסוף ודורון ג'מצ'י, שהפך לחבר קרוב שלי. אני מתגעגע אליו מאוד".
ב־1991 הגיע מרסר עם מכבי לפיינל־פור האירופי, אך גם היה חלק מהקבוצה שאיבדה את תואר האליפות המקומי ב־1992/3 לגליל־עליון, לראשונה אחרי 23 שנה. בעונה הבאה עזר להחזיר את האליפות למועדון, ואז הודיע על פרישה ממשחק. "הייתי בן 34. שיחקתי כבר בהפועל תל־אביב ובמכבי תל־אביב, ולא היה מועדון אחר שרציתי להצטרף אליו. הרגשתי מוכן לפרוש. בטקס הפרדה שמכבי ערכה לכבודי, דיוויד פדרמן העניק לי את אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיי – ספר תנ"ך בכריכת כסף. הוא ידע עד כמה יהיה משמעותי בשבילי לקבל דבר כזה, כי באחת הטיסות בחזרה מאירופה ישבנו יחד ודיברנו על ענייני רוח".
למה לא נשארת בישראל אחרי הפרישה מכדורסל?
"אם זה היה תלוי בי הייתי נשאר, אבל אשתי לא רצתה לשמוע על זה בשום אופן. האמת, היא אף פעם לא הסבירה למה. רציתי להיות עם המשפחה שלי, והבנתי שהגיע הזמן להתחיל לבנות את חיי מחדש בארה"ב".
עם שובו לאמריקה השלים מרסר את התואר הראשון שלו באוניברסיטה. ב־1997 נפרד מאשתו, ובאותה שנה גם מונה למאמן קבוצת הנשים של קולג' ספלמן באטלנטה. "לא קל לאמן. בשבילי הדבר החשוב ביותר היה ללמד אותן להיות בני אדם טובים. אני גאה לספר שתשע בנות שאימנתי הן היום עורכות דין, וחמש הן רופאות".
במהלך שני העשורים האחרונים נשלח מרסר למשימות הסברה מטעם ישראל: הוא מגיע לאירועים שונים בארה"ב כדי לספר את סיפורו האישי ולדבר בשבחה של המדינה שבה התגורר במשך יותר מעשור. "המטרה העיקרית שלי הייתה לשפר את הקשר בין הקהילה האפרו־אמריקנית לקהילה היהודית בארה"ב, ולגרום להן לשתף פעולה", הוא אומר, ומספר משל שמנחה אותו: "כולנו יכולים לראות את העור שעוטף כדור כדורסל, אבל לא את מה שבתוכו. חשוב שנכיר זה את זה מבפנים, לא רק במעטפת החיצונית שלנו. היום יש לי חברת ביטוח קטנה ואני עסוק מאוד, ולכן בשנים האחרונות הפעילות ההסברתית שלי הצטמצמה, אבל אם יפנו אליי שוב – אשמח להגיע לכל מקום". הכדורסל הישראלי, הוא אומר, עדיין נוכח בחייו. "אני עוקב אחרי המשחקים של מכבי ונמצא בקשר עם הקבוצה, עם חברים ועם אוהדים, בעיקר דרך פייסבוק".
מה תמליץ לילד שרוצה להיות כוכב כדורסל?
"שיעשה את זה מאהבה – לא בשביל כסף ולא בשביל ההורים. אני נהניתי מכל רגע על המגרש, וזה מה שחשוב. הכדורסל בתקופה שלי היה פחות מסחרי, ולא הכול סבב סביב הדולר. לא הרווחנו אז סכומים שמתקרבים אפילו למה שמשלמים היום. שיחקתי כי אהבתי את המשחק, את הקבוצה ואת החברים".
יש סיכוי שהספר שלך יתורגם לעברית?
"הלוואי שאמצא מישהו שירצה לתרגם אותו. אשמח מאוד אם זה יקרה".
על מה אתה חולם?
"לשרת את אלוהים. תמיד היה בי משהו דתי ורוחני, שלא נתתי לו מקום. אני רוצה להיות האדם שהאל רוצה שאהיה, ולהיות הכי טוב שאני יכול, בכל מובן שהוא".
בסולם האושר, מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש, כי סוף־סוף אני יודע מי אני, ויש לי יכולת להמשיך לגדול ולהתפתח. אני מרוצה מאוד ממסלול חיי, ושמח מאוד בכל מה שקורה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
