פרועה ומפוזרת, מורדת ועקשנית: עברית (כבר) לא שפה קשה

מאבקו של עורך לשון בטקסטים המרצדים על מסך המחשב שלו הוא חסר תוחלת. כל תיקון שאתקן יחזור אליי בטקסט הבא. ובעצמי אני כותב שגיאות פה ושם. המאבק בבחירת המילים ובמבנה המשפטים קיים על אחת כמה וכמה בדיבור. אני טועה בשם המספר כשאני משלם עשר שקל על הפיצה ששלחו למערכת העיתון, ומפספס בזכר ונקבה כשאני תוהה אם לקנות אופניים חדשות. עם כל מה שאני יודע על העברית הנכונה ועל אופן פעולתה, אני לא יכול לחשוב מראש על סמיכות מיודעת כשאני מצביע פעמיים־שלוש בשנה בַּבית ספר בשכונה.

האם אני מתייסר? לא באמת. כמו כל דוברי העברית, כמו כל דובריה של כל שפה, אני מחפף, וזכותי לחפף. בראשי מהדהדת הקביעה של הבלשן הישראלי פרופ' גלעד צוקרמן, "הדובר הילידי לא טועה". כולנו דוברים עברית בלי שגיאות; לכל היותר, העברית שלנו שונה מאידיאל מופשט שמחבר בכוח בין התנ"ך לפייסבוק, ושוכן במרחב שבין מילון אבן־שושן לאבשלום קור. אבל זאת העבודה שלי: "לתקן" את שפתם של אחרים. על בסיס אילו חוקים אני עושה זאת? מדוע אני צריך לציית להם בעבודה שלי, גם אם אני לא חי לפיהם ביומיום? אם זו לא תורת חיים, איזו מין תורה היא זו?

"כשאנחנו היינו ילדים היינו אומרים 'מרביץ', והמילה 'מציק' הייתה מילה מהשמיים. מילה כמו 'הזוי' נחשבה פעם לספרותית, היום היא כמעט עגה, סלנג. כל הזמן זולגות מילים מלמעלה למטה, וגם מלמטה למעלה. אי אפשר לדאוג לשפה באמת"

תורה היוצאת מציון; מבניין שפל קומה בגבעת־רם הירושלמית, בחורשה ירוקה בין בניין מדעי החיים ובין המרכז להדפסת תלת־ממד באוניברסיטה העברית: פנייה שמאלה מהשביל הראשי, עלייה קלה וירידה בין העצים, היישר אל המשרד הפינתי של רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית. הריאיון איתה, שאני עורך לצד עמיתי לעיתון שמואל מוניץ, מתקיים שבועיים לפני "יום הלשון העברית" שיצוין ביום חמישי הקרוב – יומיים לפני כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית. האקדמיה תערוך יום פתוח לציבור לרגל המאורע, הפעם במתחם ביאליק בתל־אביב; מוניץ ביקר בכנס בשנה שעברה, כשהתקיים ממש פה באוניברסיטה. ירד גשם שוטף, שניהם נזכרים, וגדיש מביטה מזווית עינה, דרך החלון, במדרגות המשובשות המובילות מבית האקדמיה במעלה החורשה. "קיבלנו כמה חדרים פה בבניין של מדעי החיים", היא מספרת. "אנשים הלכו במדרגות, זה היה פשוט מבהיל. הם הגיעו באש וב… זאת אומרת, במים, מכל רחבי הארץ".

בכנס השנה יהיו שלושה פאנלים גדולים – גדיש קוראת לפאנל "חֶבֶר דיון" – ומגוון הרצאות, וכן סדנאות על ניקוד, פיסוק ועריכת לשון. אל הסדנאות הללו הייתי הולך – הרי שם מופצת התורה שאני רוצה להבין מדוע ואיך אני מציית למצוותיה. אבל מוניץ מתעניין דווקא בדיון על עתיד העברית בשנת ת"ת הבעל"ט, 2040. בדיון הזה ישתתף עומר הברון, המכונה ג'ימבו ג'יי, "זמר ויוצר" לפי התוכנייה שהפיצה האקדמיה או ראפר, כמו שמסביר לי מוניץ כשאני שואל אותו מי הוא ג'ימבו. "ראפ? מי יודע בכלל באיזו שפה זה", אומרת גדיש תוך כדי שהיא פונה למחשב. בתוך שנייה וחצי היא כבר קוראת מתוך ויקיפדיה.

להתחיל מבראשית

ראפ – קריאה קצובה ומחורזת של תמליל. אטימולוגיה: במילה ראפ נעשה שימוש באנגלית בריטית כבר במאה ה־16, ובמאה ה־18 התהוותה משמעות המילה ל"לומר". בדיאלקט של האפריקנים־אמריקנים בשנות השישים משמעות המונח "לעשות ראפ" הייתה "לשוחח".
מתוך ויקיפדיה

ככמו שהראפ נולד בהדרגה, לאורך מאות שנים, מתוך המונח ששימש באנגלית כדי לתאר שיחה כנה, כך נולדת העברית שאנחנו מדברים בארץ הקודש כבר 140 שנה. ההבדל הוא שבראשית ימיה העברית דרשה מיילדות. לא היו מילים עבריות למשחקי ילדים, למסחר, לעיתונות, לספרות, למתמטיקה ולמדעים, לפוליטיקה ולמשפט. יהודי ארץ ישראל דיברו בלעז, בצרפתית ובטורקית ובערבית ובשפות המעורבות, ה"ז'רגון" – יידיש, לדינו ודומותיהן. מי שרצה לדבר "עברית" לא היה יכול לעשות זאת: השפה לא הייתה חיה ונושמת, לא באמת.

המיילדת הראשונה הייתה חברת "שפה ברורה" שהקים אליעזר בן־יהודה בירושלים, ונועדה "לשרש מקרב היהודים יושבי ארץ ישראל את לשונות העלגים, הזשארגון האשכנזי והספרדי וכו', המחלקות את לבות המדברים אותם ועושים אותם כמו לו היו בני עמים שונים, וגורמת פרוד הלבבות נורא בדעות, ונמוסים ומנהגים… לשונות העלגים האלה עושים אותנו לצחוק וללעג ולקלס ולבזיון לשכנינו ולעיני כל העמים". כך נוסחה תכלית החברה כפי שפורסמה בעיתון "הצפירה" בספטמבר 1889. בתור עורך לשון בשנת 2020, יש לי די והותר הערות על הכתיב והדקדוק בהודעה הזו, אם כי איני בטוח שלשון העילגים הזו מעלה בי צחוק ולעג. היא בעיקר מעוררת געגועים.

פעילות החברה, ששינתה את שמה במהרה ל"ועד הלשון העברית", הופסקה וחודשה כמה פעמים, והתמקדה במיוחד במינוח – יצירת אוצר מילים עברי למען המורים, למען העוסקים במקצועות המאה ה־20 ולמען חיי היומיום בארץ ישראל המתחדשת. במלאכה הכתה קשות מלחמת העולם הראשונה: בן־יהודה נאלץ לעזוב את הארץ, המחנך הירושלמי דוד ילין הוגלה לדמשק, ופעילות ועד הלשון חדלה להתקיים כמעט לגמרי למשך מספר שנים. במשרדה של גדיש ניצב ארון עתיק שהיה שייך לוועד הלשון, ועד היום ניכרים בו אותות ההתנכלות למחדשי השפה בארץ בשנים ההן: בכותרתו נמחתה המילה "ועד" כדי להעלים כל סימן לקיומה של התארגנות עברית רשמית.

"פעם רציתי להראות טקסט עתיר לועזית. החיפוש היה מאמץ אדירים. בסתם כתבה ב־ynet יש בין 7 ל־15 אחוז מילים לועזיות, אבל אלה מילים כמו 'סטודנטים' ו'דולרים' ו'רלוונטי', שאתה לא מרגיש שהן לעז"

אולי טוב שנמחקה המילה, כי את משרת המיילדת ממלאת היום "האקדמיה" – שם שמעביר מסר שונה לחלוטין מזה שמעבירה המילה "ועד". "ההרגשה הייתה שלוועד הלשון לא מתייחסים ברצינות", אומרת גדיש. "הסוכנות ומוסדות המדינה שבדרך לא מימנו אותם, לא תמכו בהם. כדי לנהל את המדינה בעברית היה צורך אדיר במינוח, למשל בתחום הצבאי ובעולם המשפטי, ולוועד היה חלק גדול בכך, אבל לא הכירו בחשיבות המוסד הזה. אז הייתה החלטה להקים אקדמיה, והיא הוקמה על בסיס ועד הלשון בשנת 1953". גדיש מסבירה שהחוק התחמק מקריאה בשם למוסד החדש, וקבע ש"מוקם בזה מוסד עליון למדע הלשון העברית… המוסד יקבע את שמו". האם עשויה האקדמיה לעברת את שמה בעתיד? "המילה 'ועד', היום, היא בוודאי לא 'בית ועד לחכמים' שאנחנו מכירים מפרקי אבות", מבהירה גדיש, וחוזה שהאקדמיה תישאר אקדמיה: "אנחנו כבר מותג".

קדימה ואחורה

נַעֲצוּצִים – קישוטי מתכת (ניטים) לבגדים ולאביזרי אופנה. המילה אושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ה (2005) במסגרת המילון למונחי רקמה, תחרה והידורים.
מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית

"המילה 'מונית' אושרה באקדמיה רק ב־1990. היא פורסמה לראשונה בעיתון ב־1948, ביוזמה של המשטרה. יוסף בס, שהיה קצין העיתונות של המשטרה, הציע את המילה מונית, והם יצאו בפרסום בכל העיתונים. אנשים התעצבנו, בייחוד אנשי לשון: איזו מין מילה מכוערת. והיא נקלטה בלי האקדמיה. כשציבור רלוונטי רוצה מילה, היא תהיה. חידושי המילים הם מפעל לאומי, אנשים ממציאים מילים כל הזמן"

אם העברית נולדת כל הזמן, החוקים שהעורך צריך לציית להם נולדים גם הם כל הזמן. ובכל זאת, רוב חוקינו נשענים על מקורות קדומים, בתנ"ך ובספרות העברית רבת השנים. המיזם הגדול ביותר של האקדמיה ללשון מנסה לאגור את מכלול המקורות הללו במפעל המילון ההיסטורי – ניתוח לשוני של טקסטים בעברית שנמצא בעבודה מתמדת, ומכיל טקסטים מהמקרא ומהמגילות הגנוזות, מהפיוטים העתיקים ומספרות חז"ל.

"זו קונקורדנציית ענק", מסבירה גדיש. "נגיד שאני עובדת עכשיו על מילון האקדמיה, ורוצה לדעת איך השתמשו במילה 'יוקרה'. ההגדרה כרגע במילון שלנו היא 'סמכות או כבוד וחשיבות שזכה להם אדם או מוסד'. האם זה מכסה את כל השימוש במילה יוקרה שאנחנו מכירים? אני חושבת שלא. למשל יש 'בניין יוקרה' ו'בגדי יוקרה'. אני צריכה לראות לנגד עיניי את כל המובאות של הערך ואת כל השימושים של המילה, מתוך ההקשרים שלה בהרבה מובאות. דרך המילים אפשר להגיע לכל מיני תגליות".

אם נתנתק מחוקים "מיושנים", בהכרח נשכח גם את העבר ונאבד את הנגישות אליו. היום הנגישות הזאת מדהימה. "כל הרצאה שלי לילדים אני מתחילה בפסוק הזה", גדיש הולכת אל הלוח המחיק שתלוי על קיר חדרה ומתחילה לכתוב. "'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס'. זה פסוק מישעיהו. אני אומרת לילדים: יש פה מילה אחת שאתם לא מכירים: 'נעצוץ'. מה זה 'נעצוץ'? תמיד יש שניים־שלושה שאומרים שזה צמח. איזה צמח? אומרים לי: קוץ. הם משווים לסרפד, וגם מפרשים לפי השורש, נע"ץ. יש מילה אחרת שהם טועים בפרשנות שלה: הם חושבים ש'תחת' זה 'מתחת', וכאן זה 'במקום'".

התרגיל הזה מצביע על תופעה נדירה בלשונות העולם: ילדים מודרניים שמסוגלים לקרוא ולהבין פסוק בטקסט בן אלפי שנים. "הדבר הזה בלתי נתפס".

אולי זה כי העברית הייתה רדומה הרבה שנים.
"וזה המחיר של העברית החיה – ככל שהיא חיה יותר, כך ההתרחקות מהמקורות גדולה יותר. ועדיין, כל דובר עברית, הנגישות שלו לתנ"ך גבוהה. יש מילים שיכולות להטעות, שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, וגם יש הבדלים בדקדוק המקראי, אבל זה עניין של תרגול".

יש עברית מתקופה אחרת שאנחנו מבינים פחות מהתנ"ך?
"אני חושבת שהמשנה לא קלה. יש בה אוצר מילים עצום: מילים רבות שאני לא מבינה, מילים ביוונית – והיא הרבה יותר טכנית. העולם ההלכתי זר לאנשים רבים, לעומת הקטעים המקראיים הסיפוריים". עם זאת, היא אומרת, יש גם חריגות: מסכת אבות מובנת יותר, ומנגד ספר איוב שבתנ"ך אינו ברור לקורא התמים היום. "אני גם לא בטוחה שקל לקרוא אפילו את העיתונות של תחילת המאה ה־19. זאת הייתה שפה נוקשה, עם המון לעז".

היום העברית שלנו "נקייה" יותר?
"פעם רציתי להראות טקסט עתיר לועזית. החיפוש היה מאמץ אדירים. בסתם כתבה ב־ynet יש בין 7 ל־15 אחוז מילים לועזיות, אבל אלה מילים כמו 'סטודנטים', 'דולרים' ו'רלוונטי', שאתה לא מרגיש שהן לעז. העברית שלנו בסך הכול די נקייה.
"אמר פעם פרופ' בנימין הרשב שקצת לעז הופך אותך לחלק מהעולם, ויותר מדי לעז הופך אותך לסנוב. בחברת היי־טק רק 'את' ו'על' הן מילים עבריות, וכולם כל הזמן 'מקנפגים' ו'מרנדרים'. זה לא נעים. כשהמילה נגזרת בעברית היא מדברת אליי, אבל 'רנדור' לא אומר לי כלום". המשמעות של 'לרנדר', אגב, היא המרה אוטומטית של מידע דיגיטלי לתמונה.

הכח להשפיע

"ועד הלשון" אינו כל כך חצוף שיחשוב את עצמו ל"אקדמיה", שכבוד הוא לאדם להיות חבר לה… הוא פשוט חבורת אנשים אחדים, שקצתם הם גם בעלי מקצוע, ותפקידו הוא למלא החסר בלשון ביצירת מלים חדשות.
אליעזר בן־יהודה, מכתב ל"הפועל הצעיר", 1914

יש החושבים שהאקדמיה ללשון מנסה לשלוט בעברית ולגרור אותה, בכוח, בחזרה לעבר. גדיש ממש לא אוחזת בתפיסה הזו. "לשפה צריך לתת את החופש שלה. הציבור מנהל אותה. אנחנו יכולים לכוון, להעשיר ולתת עוד היבט, אבל אנחנו לא יכולים לנהל את העברית. יקרה בה מה שיקרה. בסוף היא תחיה את חייה. אנחנו צריכים לתת את המידע, שהוא יהיה נגיש, ואנשים שרוצים יוכלו לדעת. אנשים מתעניינים. אנשים רוצים לדעת איך לכתוב נכון. אנשים שואלים אותנו, מכל שכבות האוכלוסייה. זה מדהים".

אז מיהם האנשים שמחליטים על העברית, וקובעים את הכללים לי ולשאר עורכי הלשון בארץ? האקדמיה היא רק קבוצה אחת שמחליטה. גדיש, למשל, היא בעלת תואר שני, חברה במזכירות המדעית מאז 1992, ומשנת 2000 היא המזכירה המדעית של האקדמיה. היא ילידת קבוצת יבנה, בתם של חנה ויעקב גדיש, כלכלן ישראלי שהיה הממונה על התקציבים במשרד האוצר בימי יורם ארידור, בשנים 1981־1984. בגיל 28 עזבה את הקיבוץ, שבו הייתה מורה ללשון, והמשיכה ללמד עד שהגיעה לאקדמיה במהלך שנת שבתון. את בן זוגה, פרופ' מנחם קיסטר, חוקר ספרות בית שני וספרות חז"ל, פגשה כאן: הוא אחד מחברי "האקדמיה הנבחרת".

כמו הכנסת או האו"ם, האקדמיה ללשון בנויה כמליאה שמצביעה על ההחלטות – זו "האקדמיה הנבחרת" – בראשות נשיא האקדמיה, פרופ' משה בר־אשר. "הם פרופסורים או סופרים, לכל אחד מהם העיסוק שלו. הם באים הנה חמש פעמים בשנה לישיבות מליאה, ואז מחליטים את ההחלטות", מסבירה גדיש. כדי לשרת אותם קיימים מזכיר אמרכלי ומזכיר מדעי. המזכיר האמרכלי הוא המנכ"ל, המנהל הטכני, בעוד המזכיר המדעי אחראי על הצד המחקרי: הכנת נושאים לדיון והצעות לוועדות המשנה, והעברת ה"חקיקה" למליאה. "המזכירות המדעית מוציאה, מביאה ומארגנת את כל הדברים, והמליאה דנה ומצביעה, מאשרת או מחליטה. לאחר מכן צריך לפרסם – וגם זה התפקיד של המזכירות המדעית".

"אם מלמדים פה באנגלית באוניברסיטאות, ומכינים את הדור הצעיר להיות אנשי העולם הגדול, וילדים שרים באנגלית, אז זה כבר זרם גדול. ילד ממוצע, בשעות הפנאי שלו, יושב מול המסך בלי עברית ובלי שפה בכלל, כי הוא משחק במחשב. אבל צריך להודות שמצבה של העברית מעולם לא היה טוב יותר, מבחינת מספר הדוברים הילידים. השאלה היא אם העברית תאבד את מעמדה כלשון תרבות"

אבל הפרסום הוא יותר מאשר העלאת ההחלטות לרשומות או כתיבתן במילונים הרשמיים. הפרסום מכניס למעגל "האנשים שמחליטים על העברית" עוד המוני בני אדם. למשל, האקדמיה משקיעה משאבים בשיח עם הציבור באמצעות העיתונות והרשתות החברתיות. "באינסטגרם הגענו למאה אלף ילדים חמודים ששואלים אותנו שאלות. כל כך חמוד לראות את זה", אומרת גדיש, וקוראת ממסך הטלפון החכם שלה. "מישהו שאל מה החלופה העברית ל־Bluetooth. בלוטות' זה שם מסחרי, אז אין לנו מה לעשות עם זה. מישהו כתב: 'בוקר טוב. במהלך נסיעה באוטובוס הבוקר נרדמתי וחלמתי, ובחלום הופיעה לי מילה שמשמעותה עטיפה של אלבום או דיסק. מעוניין לשמוע את חוות דעתכם'. זה ילד. נסע באוטובוס, חלם חלום. אחרת שואלת: 'תגידו, רושמים אחה"צ, אחה"ץ או אחרה"צ?'. אני מתרגשת כששואלים, זה מענג. אנשים אוהבים את השפה שלהם".

וכך, בעבודת המינוח, הציבור משותף יותר ויותר ביצירת המילים. מילונים של חלופות עבריות למונחים מקצועיים נוצרו תמיד בעזרתם של אנשי המקצוע, אלה שיצטרכו להשתמש במילה בסופו של דבר, אך לאחרונה מכירה האקדמיה בכך שמעורבות פתוחה של הציבור כולו בנושאי מינוח מקלה על קליטת המילים, ומעורבות התקשורת מקפיצה את התפוצה. "מה זה יעזור שהאקדמיה תחליט ששופטי VAR הם 'שופטי מסך', אם אין לי שיתוף פעולה של השופטים? אז יצרנו ועדה יחד עם רונית תירוש, יושבת ראש איגוד שופטי הכדורגל. ישב שם שופט, ישבו אנשי תקשורת, והייתה מין חגיגה כזאת. עשינו דבר דומה ב'הסכת', פודקאסט, עם תאגיד השידור הישראלי. אמרנו להם שנצטרף למיזם, אבל רק אם הם ישתמשו במילה שתיקבע. פנינו לציבור והגיעו מאות הצעות, צמצמנו אותן, הייתה ישיבה, הצביעו והחליטו על 'הסכת'. אגב, זה לא אושר במליאת האקדמיה".

כי לא הבאתם את המילה לאישור למליאה?
"כן. הגוף שמשתמש במילה קיבל עליו את האחריות עליה, ואולי האקדמיה לא תרצה אותה. אבל אתה יודע כמה מילים חודשו מחוץ לאקדמיה? 'רכב שטח' – האקדמיה מעולם לא דנה בזה. המילה 'מונית' אושרה באקדמיה רק בתש"ן, 1990. היא פורסמה לראשונה בעיתון ב־1948, ביוזמה של המשטרה. יוסף בס, שהיה קצין העיתונות של המשטרה, היום היו קוראים לזה דובר, הציע את המילה מונית, והם יצאו בפרסום בכל העיתונים ב־13 באוגוסט 1948. אנשים התעצבנו, בייחוד אנשי לשון – 'איזו מין מילה מכוערת' – והיא נקלטה בלי האקדמיה. כשציבור רלוונטי רוצה מילה, היא תהיה. חידושי המילים הם מפעל לאומי, אנשים ממציאים מילים כל הזמן".

מלחמת ראש בראשה

ראש הוא זכר. יד היא נקבה. גבר שהוא יד ימינו נשאר יד. אישה שהיא ראש נשארת ראש.
אבשלום קור, במסרון אישי לשרית שץ כפי שפורסם בפייסבוק, ספטמבר 2016

גם אבשלום קור, אולי המותג החזק ביותר בישראל בתחום העברית, משתתף כמובן ביצירת השפה. לאחרונה, למשל, הצליח לשכנע את עיריית תל־אביב להחליף את שמו של מיזם "אוטותל" בשם "תלכונית". "אני הייתי מציעה 'תלונית', אבל לא שאלו אותי", אומרת גדיש.

לאבשלום קשה מאוד עם העובדה שלאקדמיה קוראים "אקדמיה".
"נכון, כי אבשלום הוא בגישה כזו. אבל אנחנו בעדו והוא בעדנו. איך הוא אומר? 'כוחנו באחדותנו'. הוא חלק עלינו בעניין ה'ראשה' (צורת הנקבה 'ראשת עיר' או 'ראשת ממשלה', שהאקדמיה אישרה, י"פ), ובעיניי לא היה הגון שהוא ניצל את הכוח שלו בקשר לכך".

"אנחנו בעד אבשלום קור והוא בעדנו. איך הוא אומר? 'כוחנו באחדותנו'. הוא חלק עלינו בעניין ה'ראשה', ובעיניי לא היה הגון שהוא ניצל את הכוח שלו בקשר לכך"

הרגשת שהוא שבר את סמכות האקדמיה?
"אני חושבת שהוא ניצל את הכוח שלו. הוא מותג. האקדמיה ללשון העברית היא גם מותג. הרבה שנים היא הייתה מותקפת מאוד. היא הייתה מין מוסד אנכרוניסטי, מגדל שן, לא מחוברת לציבור. היום האקדמיה מוזכרת יותר בהקשרים חיוביים, וזה מקדם את העברית. זה הישג. למנכ"לית טלי בן־יהודה יש חלק חשוב בזה, בפתיחות לציבור, וגם לפרופ' בר־אשר שהלך איתה. המשאבים הוקצו למקומות הנכונים, לתשוקה הגדולה לעברית ולרצון לגרום לאנשים לאהוב אותה. אנחנו שמחים מזה מאוד, לא כי מישהו מאיתנו מקבל גרוש יותר ולא כי השם שלנו נהיה מפורסם, אלא כי זה עושה טוב לעברית".

הדקדוק הפנימי

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית… מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלסטינים שולטות במעברים", "אני ואתה מסכימות".
אהוד אשרי, הארץ

אנשים ממציאים לא רק מילים, אלא גם דקדוק. כשהם עושים זאת באופן מלאכותי, זה בלתי נסבל: למשל, עירוב של זכר ונקבה בצורות רבים, כדי להימנע מהמין הסתמי בעברית, שצורתו כצורת הזכר. "א.נשים", המחדשימות הללו כותבותים. גם גדיש לא תומכת בהמצאה הזאת, אבל לדבריה אין זה עניינו של המוסד שהיא מופקדת עליו. "דקדוק – לא מחליטים עליו בוועדות", היא אומרת. "דקדוק נוצר במבנים תחביריים: זכר ונקבה, נטיית הפועל. הוא לא נקבע בוועדה, יורשים אותו בהתפתחות ארוכת שנים. לא באים יום אחד ומחליטים: מהיום אין גוף ראשון עתיד. יכול להיות שבעוד כך וכך שנים לא יהיה גוף ראשון עתיד, ויגידו 'אני ילך' במקום 'אלך', וזה יהיה תקני. האקדמיה לא תחליט שאין צורך ב'שלוש' ו'שלושה', ומהיום שם המספר הוא רק בנקבה. זה לא עובד ככה. האקדמיה לא יכולה להמציא נטייה חדשה. זה יכול לעלות מלמטה, ולהיקלט או לא".

את לא מאמינה שצורת הכתיבה והדיבור הזו תתפוס.
"הכיוון שנראה לי הגיוני יותר לשפה הוא נטרול המין, לא הנכחה שלו. הרי ככל שקטגוריית המין תהיה פחות קיימת, ככה יהיה לנו נוח יותר. פעם הייתי יוצאת עם הבת שלי מהבית ואומרת 'אנחנו נוסעים לסבא'. היום אני לא יכולה להגיד את זה, אלא 'אנחנו נוסעות לסבא'. מרוב פמיניזם לשוני, התהפכה מגמת הנטרול שאפיינה את העברית מתקופת המקרא, דרך תקופת חז"ל ועד ימינו". למשל, היא מדגימה, נעלמו צורות כמו "תכתובנה" ו"תלכנה". בעברית המדוברת היום, ההבחנה בין "הם" ל"הן" קיימת פחות. "הייתה איזו מגמה, מאז היא קצת נבלמה, ועכשיו אנחנו מסתבכים. צריך לחזור למגמה של הנטרול, שהיא הנכונה. זה מה שקרה באנגלית. באנגלית כל המין נמצא על he ,she ,his ,her. גמרנו, נגמרה הבעיה. כל השאר מנוטרל. הכול זכר.

"פעם הייתי יוצאת עם הבת שלי מהבית ואומרת 'אנחנו נוסעים לסבא'. היום אני לא יכולה להגיד את זה, אלא 'אנחנו נוסעות לסבא'. מרוב פמיניזם לשוני, התהפכה מגמת הנטרול שאפיינה את העברית מתקופת המקרא ועד ימינו. נעלמו צורות כמו 'תכתובנה' ו'תלכנה'. בעברית המדוברת היום, ההבחנה בין 'הם' ל'הן' לא קיימת כמעט"

ומי שחושב שבעיית ההדרה של הנשים נובעת מהשפה, אני לא בטוחה שהוא צודק. אמרה לי פעם אישה, נגיד שכתוב 'דרוש מהנדס' באיזו מודעה. את קוראת את זה ועוצמת את העיניים, מה את רואה? גבר. אבל הנה סיפור – באנגלית. הייתה תאונה, אב ובנו. האב נהרג, הבן הגיע לבית החולים, ושם הסרג'ן – זה באנגלית – אמר: 'איני יכול לנתח כי הוא בני'. גם דוברי אנגלית, שאין בה מין, שומעים את זה ופוערים את הפה. כמובן הסרג'ן היא מנתחת, וזאת האמא. ועדיין, בשבילם, גם באנגלית שאין בה מין, המנתח הוא גבר. זה משהו עמוק הרבה יותר, בתרבות. אז אומרות הפעילות החברתיות שאם יהיה כתוב במפורש 'מהנדסת' או 'מנתחת' זה יקל על נשים להגיש מועמדות".

אבל זה אקטיביזם חברתי, לא לשוני.

"כן. בתור אישה, יכול להיות שהתעלמתי מתמרור האט או עצור, אבל לא כי היה כתוב בו 'האט' או 'עצור' בזכר. בווייז שלי, 'סיוון' מדברת אליי בלשון זכר. אני לא רוצה שהיא תדבר אליי אישית, אני רוצה שהיא תדבר בלשון סתמית. ככה אני מרגישה נוח. יש מגישות ברדיו שכאשר הן מדברות עם כתבות הן אומרות 'אנחנו מבינות שכך וכך'. מבחינתי, 'מבינות' הן המגישה והכתבת, 'מבינים' זה כל העולם".

גם בהרכב המשפט, סדרו וסגנונו, האקדמיה לא ממש נוגעת. "אם אתה קורא את לשון המקרא ואחר כך את לשון חז"ל והדורות המאוחרים יותר, אתה רואה שהתחביר השתנה מאוד. לכן האקדמיה נמנעת מהתערבות בנושאים של מבנה המשפט. היא אומרת מעט מאוד, וכשהיא מעירה היא בעיקר קובעת שמשהו מותר ולא אסור".

דווקא התחביר הוא לדעתי ליבה של עבודת עורך הלשון, והעורך בכלל. משפטים פשוטים יותר ונכונים לשונית הם גם יפים יותר וגם מעבירים היטב את המידע, שעלול ללכת לאיבוד בסבך המילים. "ד"ר אורלי אלבק מעבירה פה לפעמים השתלמות למשפטנים, שיש להם בעיות קשות בתחום הזה", אומרת גדיש. "הם מנסים לייפייף את השפה, ועושים בה שַׁמּוֹת. היא מנסה להראות להם שדווקא העברית הבסיסית והיומיומית יותר היא לפעמים הנכונה והשורשית יותר".

נקודה למחשבה

פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים… אז תקשרתי לדודו ואואוסלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
תרגום: פעם אחת, אבא שלי הביא לי מלאן פוגים. אז התקשרתי לדודו והוא עושה לי: בוא תראה מה הביאו לי! דוברמן גור! ואני עושה לו: עזוב אותך מכלבים. בוא נשחק פוגים.
מתוך "פוגים", קטע שהתפרסם ללא קרדיט ברשת (ותודה לבלוג של הבלשנית תמר עילם גינדין)

מוניץ מעלה את המהפכה החלקית, מיני־רפורמה, שערכה האקדמיה בכללי הכתיב חסר הניקוד, המכונה היום "הכתיב המלא". ב־2017 פרסמה האקדמיה את הכללים החדשים, עם כמה תיקונים חשובים הנוגעים להוספת האותיות וי"ו ויו"ד, למשל במילה "צוהריים", שינוי שעורר זעם בקרב עורכי לשון וגם בציבור הכללי. "אחד הדברים הכי שמרניים בשפה הוא הכתב", אומרת גדיש. "יש לי חברה שאומרת 'הדבדח' במקום 'התבדח', אבל היא לא תכתוב בדל"ת כי הכתב כבר חזק, הוא קיבע את הצורות של המילים. כשילד קטן כותב כתיבה פונטית זה נהדר, כי כך אתה רואה בעצם איך השפה בנויה. הוא גם לא יודע איפה לחלק את המילים – 'ישך' במקום 'יש לך', 'דוצ'לי' במקום 'דוד שלי'. אבל ברגע שנוגעים בכתיב, אנשים מזדעזעים".

בניסיון להסביר את הבעיה של הכתיבה העברית היא חוזרת לאחור, לכיתה א'. הילדים הצעירים לומדים את השפה עם ניקוד מלא וכתיב דקדוקי, ובכיתה ב' המורים מדללים את הניקוד, ומוסיפים וי"ו או יו"ד באופן שנראה לילדים אקראי לגמרי. "אנשים חושבים שאין כללים, ולא מבינים שיש שתי שיטות סדורות. מה הציע איש הלשון אבא בנדויד? ללמד כתיב מלא עם ניקוד מלא, מכיתה א'. כך תהיה תמונת מילה אחידה: 'צִיפּוֹר'. כיום לומדים בכיתה א' צִפּוֹר, בכיתה ב' ציפור, ובתנ"ך מופיעות צִפֳּרִים. מה הילד חושב על זה?"

"באינסטגרם הגענו למאה אלף ילדים חמודים ששואלים אותנו שאלות. כל כך חמוד לראות את זה. מישהו כתב: 'בוקר טוב. במהלך נסיעה באוטובוס הבוקר נרדמתי וחלמתי, ובחלום הופיעה לי מילה שמשמעותה עטיפה של אלבום או דיסק. מעוניין לשמוע את חוות דעתכם'. זה ילד. נסע באוטובוס, חלם חלום"

הניקוד הוא הסיבה לכך שגדיש התמכרה לעברית. "התאהבתי בניקוד, פשוט התאהבתי, ומאז זה לא עבר לי. הניקוד הקסים אותי, עם הלוגיקה שלו". בתיאור ביוגרפי אחר היא מספרת על הטירונות בצבא, כשלמדו על חלקיו של רובה העוזי: "היה שם 'אוֹם מצמוֹדֶת הקנה'. כמעט התעלפתי מרוב עונג". לכל אורך הריאיון ברור שהיא אוהבת את השפה, את השואלים והעונים, את המקורות ואת התחדישים. האם היא חוששת מהידרדרות העברית? כן ולא.

"האם תהיה עברית?" היא תוהה מחד גיסא. "אם מלמדים פה באנגלית באוניברסיטאות, ומכינים את הדור הצעיר להיות אנשי העולם הגדול, וילדים שרים באנגלית, אז זה כבר זרם גדול. ילד ממוצע, בשעות הפנאי שלו, יושב מול המסך בלי עברית ובלי שפה בכלל, כי הוא משחק במחשב. אבל צריך להודות שמצבה של העברית מעולם לא היה טוב יותר, מבחינת מספר הדוברים הילידים.

"השאלה היא אם העברית תאבד את מעמדה כלשון תרבות. במקסיקו עדיין קיימת שפת המאיה, אבל לא מלמדים בה באוניברסיטה. מלמדים בספרדית. אז אם אדם חוקר באוניברסיטה, ובמחקר שלו אין טעם לפרסם בעברית כי יש מעט קוראים, הוא יפרסם באנגלית. כך הציבור המשכיל הישראלי, שלא עוסק בתחום, מודר, כי הוא לא יתאמץ לקרוא באנגלית. מצד שני, אם התרגומים ייעשו קלים מאוד וישתכללו, יהיה אפשר להריק בקלות מכלי לכלי, לשני הכיוונים. זה גם יכול לקרות".

מי שומרי הסף שצריכים לדאוג לשמור על העברית?
אנחנו לא שומרי סף, אלא מציבים את הקוטב התרבותי של השפה – ומתברר שיש המון אנשים שזה מעניין אותם. ידוע שכל דור בטוח שהדור שאחריו מחרב את השפה באופן מוחלט, אבל אני לא מאמינה בזה. שפה תמיד תהיה – תשרת, תישמר, תשתנה. כל הזמן יש שאיפה להעשרה וגם שאיפה לצמצום, לפישוט, לדחיסה.

"במשך הזמן יש מילים שיורדות מהאולימפוס – המילה 'מציק', למשל. כשאנחנו היינו ילדים היינו אומרים 'מרביץ', והמילה 'מציק' הייתה מילה מהשמיים. מילה כמו 'הזוי' נחשבה פעם לספרותית, היום היא כמעט עגה, סלנג. כל הזמן זולגות מילים מלמעלה למטה, וגם מלמטה למעלה. אי אפשר לדאוג לשפה באמת".

אולי בעברית יש משהו מיוחד, בגלל "ההחייאה המלאכותית" שלה? זה סיפור שלא קיים בשום מקום אחר בעולם.
"טענו פעם שכל המדינה היא בעצם אולפן אחד גדול. יכול להיות שאצלנו מתקנים יותר משמתקנים בשפות אחרות. אנחנו קצת מחונכים לנקיפות מצפון בקשר לעברית. יש כבוד לשפה".

עברית שפה מורדת

הפועל "עשה" הוא ממילות היסוד בכל לשון ומרבים בו גם בעברית. מי שעייפה נפשו מ"לעשות", פעמים יכול "לערוך" (=לסדר), אבל כאן השימוש מוגבל.
מתוך מדריך הלשון לרדיו וטלוויזיה, מאת הלשונאי אבא בנדויד

אחרי כל זה, האם למאבק של עורכי הלשון יש בכלל הצדקה? אולי אנחנו מתאמצים לחינם, חושבים שאנחנו מחזירים למסלולה שפה שהשתבשה, אך בעצם נלחמים מלחמת מאסף? האקדמיה לצידנו: המזכירות המדעית פונה למשרדי ממשלה, לחברות ולגופים אחרים בבקשות לתקן את הטפסים, השלטים והפרסומים שלהם. "וייז, למשל", גדיש מדגימה, "התלוננו בפנינו שיש שם שגיאות, שהקריינית אומרת את שמות המקומות בצורה לא נכונה. הצלחנו להגיע אליהם. יש לי טופס שדרכו אני יכולה לפנות אליהם בכל פעם שאני מוצאת שגיאה. היום, לפי הכללים החדשים, צריך לכתוב 'מיסים' ביו"ד אחרי המ"ם. פנינו לרשות המיסים, והם אמרו לנו שקשה לשנות את כל הסמלילים שלהם והפרסומים. אבל פנינו, והרבה פעמים אנשים נענים.

"לאחרונה מישהו הקשיב לכריזה לעיוורים בתחנת אוטובוס. אמרו שם שהאוטובוס יגיע בעוד עשרים ואחד דקות. הוא התקומם ופנה אלינו. פנינו למשרד התחבורה, המשרד איתר את מי שצריך לטפל בזה, וטיפלו בזה. הרבה פעמים אנחנו הכתובת, וכשהאקדמיה פונה אנשים בדרך כלל מתייחסים לזה יפה. ברכבת הקלה עדיין כתוב תחנה הבאה. כדי להוסיף את ה"א הידיעה צריך לעבור בערך שמונה גופים, אז בעניין הזה לא שינו כלום. מנגד, כשהתחילו את הכריזה באוטובוסים של אגד, החברה הקימה מערכת פניות שבה כל אדם יכול לדווח על שגיאות, ופותרים אותן על המקום. זה נהדר. יש שיתוף פעולה, ולאנשים אכפת".

"מה זה יעזור שהאקדמיה תחליט ששופטי VAR הם 'שופטי מסך', אם אין לי שיתוף פעולה של השופטים? אז יצרנו ועדה יחד עם רונית תירוש, יו"ר איגוד שופטי הכדורגל. ישב שם שופט, ישבו אנשי תקשורת, והייתה מין חגיגה כזאת. עשינו את אותו הדבר ב'הסכת', פודקאסט, עם תאגיד השידור הישראלי. אמרנו להם שנצטרף למיזם, אבל רק אם הם ישתמשו במילה שתיקבע. פנינו לציבור והגיעו מאות הצעות, צמצמנו אותן, הייתה ישיבה, הצביעו, והחליטו על 'הסכת'"

מנגד, יש פעמים שבהן אנשים עומדים בעקשנותם, ולפעמים בלי סיבה טובה. אחת ההתלבטויות הקטנות שהיו אצלנו בעיתון, בסוף השנה העברית שעברה, הייתה אם להשתמש בפ"א רגילה או בפ"א סופית בשורת התאריך שלנו, בשנת תש"ף. "גם אם נגיד שאתה חושב שצריך תש"פ, אי אפשר שהמדינה תתנהל ככה", מלינה גדיש. "יש מטבעות, יש פרסומים רשמיים, יש חוק. כתבו תש"ך, תש"ם, תש"ן – הגיעה תש"ף. הודענו את זה שנה מראש, ידענו שזה מגיע, ואז – בהארץ או ב־ynet, ברשת כותבים ככה ובעיתון המודפס אחרת. אותו גוף מסחרי, יש לו שתי אסכולות. אבסורד. משרד החינוך, שאמור להיות ממושמע – כותב פ"א כפופה. או עיריית ירושלים. למה? אין משמעת. זה משעשע אותי נורא".

אולי זאת התחושה האופיינית ביותר לעורך הלשון העברית: שעשוע. שעשוע מתוך הבנה שהישראלים אוהבים את העברית שמציצה אליהם מהעבר, אבל גם חיים את חייהם. השפה היא כלי שימושי בפיהם, לא שריד מקודש שאין לגעת בו. דווקא משום כך היא רחבה ועשירה יותר, וגם אם הגרסה התקינה שלה מובנית ומסודרת משהייתה בעיתון הצפירה ב־1889, העברית שאנחנו דוברים בפינו היא פרועה ומפוזרת, מורדת ועקשנית, ב־2020. פשוט לא יכול להיות אחרת.