היי זיו, אתה הגעת לעולם החינוך בדרך עקלקלה. ספר מה הביא אותך לעסוק בחדשנות בחינוך.
"גדלתי בירושלים, הייתה לי ילדות טובה, למדתי ב'ליד"ה' (תיכון שליד האוניברסיטה), ושם למדתי איך להצליח במערכת. אתה שקט, מצליח במבחנים ומסתדר. סיימתי את התיכון והרגשתי שעשיתי שקר בנפשי, שבכל השנים האלו רק שמרתי על דופק נמוך. התסכול הזה ליווה אותי בכל מיני תפקידים שעשיתי. תהיתי איך אפשר להפוך את מערכת החינוך למקום מרתק ומסקרן, מקום שיש בו תשוקה. למדתי עבודה סוציאלית והייתי עו"ס קהילתי. הלכתי לתחום של חינוך בלתי פורמלי כי לא האמנתי שאפשר לשנות מבפנים. הפרויקט החינוכי הראשון שהייתי מעורב בו היה בנתיבות, שם גרתי חמש שנים. הקמנו גרעין סטודנטים וקרו שם הרבה דברים טובים, בסופו של דבר הגענו למצב שייצרנו פעילות קבועה עם תוכן ברמה לכאלפיים ילדים. כאלה שהגיעו כי היה להם מעניין ולא כי הם חייבים. היה שם סיפור הצלחה".
היית גם יועץ של שר החינוך לשעבר גדעון סער.
"בתקופה ההיא הגישה הייתה לשפר ולא לשנות. אם יש בעיה במתמטיקה אז נוסיף שעות. לא שאלנו את עצמנו האם זו הדרך הנכונה ללמד מתמטיקה. לזכותו של שי פירון אפשר לומר שהוא כן ניסה לשנות, לא עוד מאותו דבר. הוא שאל את השאלה: האם עושים נכון את הדברים. זו הגישה שמלווה אותי גם היום. אחר כך עבדתי במרכז לשלטון מקומי ובמכון הישראלי לחדשנות ומשם הגעתי לתפקיד הנוכחי שלי".
שלשמו התכנסנו כאן במדור.
"נכון, בהתחלה בכלל לא הבנתי איך מחברים בין חדשנות לשירות הציבורי. ואז הגעתי לירושלים, עיר ענקית עם היסטוריה מפוארת וכ־283 אלף תלמידים, כלומר רק התלמידים שבה הם בגודל של חיפה כמעט. וכדי לקבל פרופורציות – העיר השנייה מבחינת מספר התלמידים הגבוה ביותר זו תל־אביב, עם 60 אלף תלמידים".
וירושלים זה לא רק עניין של גודל, אלא גם המגוון האנושי העצום שבה.
"נכון מאוד. תמיד היו פה בתי ספר פורצי דרך כמו 'הניסויי' ה'דו־לשוני'. אבל כוח הכבידה מושך למטה. יש המון אחריות – מורים טובים, ביטחון לתלמידים, מערך הסעות ועוד ועוד, ולכן המוטיבציה הייתה לייצר יחידה שתעסוק לא רק בשוטף אלא בהזדמנויות, איך מבינים מה הצליח לעבוד בחלק מהמקומות ואיך הופכים את אותן הצלחות לבנות קיימא. אם יש מורה מצוין, אנחנו נשאל איך ההשפעה שלו תהיה על כל השכבה או כל בית הספר ואיך אפשר לקחת את המודל שהוא בנה למקומות אחרים בעיר. אנחנו מנסים לחבר בין צרכים לפתרונות. מנהל בית ספר ומורים מתמקדים בצורך ובאתגר כאשר לעיתים מספיק להרים מבט ולראות שמישהו בשכונה אחרת פתר אותו, או לכל הפחות התנסה באותו האתגר.
ללמוד מבתי ספר אחרים זה בגדול הרקע להקמת היחידה שלנו בעיריית ירושלים. היום באות מחלקות חינוך מכל הארץ והעולם כדי לקבל מאיתנו השראה. היום לכולם ברור שהשאלה היא לא האם צריך לעשות שינוי אלא איך עושים אותו. מפה מתחילה ההזדמנות".
טוב, אז כולם רוצים אחרת והשאלה היא איך עושים את זה. לאן הולכים מפה?
"אנחנו מאמינים שלמורים ולצוותים חינוכיים יש רעיונות טובים בשטח. לכן נגיד לשטח – יש לכם רעיון טוב? נוכל לתמוך בו. אנחנו לא נגיד אם צריך לשנות לימודי מתמטיקה או פיזיקה, אבל כדי שנשקיע בהם זה צריך לענות על אמות מידה שיוכלו לשרת את בית הספר ואת המרחב העירוני, שאלות כגון: האם זה עונה על צורך רוחבי ולא נקודתי, משהו שישרת את בית הספר. דבר נוסף – זה חייב להיות ישׂים, כי אם תביא רעיון מדהים אבל יידרשו עשר שנים לפתח אותו ושלושה מיליון דולר, זה לא יעבוד אצלנו. אנחנו גם מחפשים רעיונות שאפשר לנייד ולהפיץ. מחקר מלווה על מה שעשינו בתשעים בתי ספר לאחר שנתיים של פעילות מראה שמורים שמאמינים שהם יכולים לחולל שינוי, מדווחים על עלייה בחדוות ההוראה ועל כך שהתלמידים רוכשים יותר מיומנויות והופכים ללומדים עצמאיים".
יצא לי לראיין פה במדור כמה אנשי חינוך שדיברו על "חדשנות בעולם החינוך". לפני שהמושג הזה יהפוך לשחוק מדי, וכדי שהקוראים לא יגידו "אה, שוב הם מדברים על חדשנות", אני רוצה למקד את השיחה שלנו בדבר החדש ש"ביתא מחנכים" עושים – וזה שינוי ברמת העיר, ברמת הרשות.
"יש כ־380 בתי ספר ו־14 אלף מורים בירושלים, והם קהל יעד פוטנציאלי ליצירת השינוי. זו מערכת החינוך הגדולה והמגוונת בישראל. כשרוצים לייצר חדשנות ולהפוך בתי ספר לרלוונטיים – לגיוון ולגודל יש ערך. היכולת ליצור ולהיחשף למודלים חינוכיים חדשים בירושלים גדולה באופן משמעותי ממקומות אחרים בישראל".
"סיימתי את התיכון והרגשתי שעשיתי שקר בנפשי, שבכל השנים האלו רק שמרתי על דופק נמוך. תהיתי איך אפשר להפוך את מערכת החינוך למקום מרתק ומסקרן, מקום שיש בו תשוקה"
מספר בלתי ייאמן.
"זה באמת חתיכת אתגר, לייצר שינוי בקנה מידה של עיר, ועוד בעולם החינוך שהוא נורא מורכב. בהתחלה היינו תמימים – יצרנו אקסלרטורים (מאיצים). אמרנו: ניקח רעיון טוב, נשקיע בהם חצי שנה־שנה והלמידה בבית הספר תשתנה. היום אנחנו מבינים שעבור שינוי משמעותי נדרש ליווי של שנתיים־שלוש בתוך בית הספר. פתחנו תוכניות כאלה גם במזרח העיר – המאיץ הראשון בארץ שכולו מתנהל בערבית, ובו אנחנו שואלים אותם מה החלומות שלהם. עשינו גם מאיץ בחינוך המיוחד – יש בירושלים שמונים בתי ספר כאלה. פתחנו תוכניות לממ"ד ולממלכתי, בעל־יסודי וביסודי – בכל מגזר יש תוכניות שאומרות: אם אתם רוצים לחלום, נדאג שהחלומות שלכם יתגשמו".
אנשים ממוסדות שונים פועלים יחד?
"הבנו שאחד הצירים הכי משמעותיים כדי לחולל שינוי בעיר כל כך גדולה הוא לייצר תשתית שבמסגרתה בתי ספר יודעים מה קורה בבתי ספר אחרים. אם בתי ספר שונים עובדים על תוכניות פורצות דרך, מתבקש שבתי ספר אחרים ילמדו מהם. 'אתה שברת מרחבים? זה מעניין! אני יכול ללמוד ממה שעשית'. אנחנו יוצרים רשת של אנשים שמתקשרים זה עם זה. אנחנו גם עושים הרבה אירועי חדשנות. חקרנו מה גורם למקומות כמו עמק הסיליקון לפרוח לעומת מקומות אחרים.
מקומות שחדשנות מתרחשת בהם הם מקומות שיש בהם הון אנושי ומעבר של ידע כל הזמן. התחלנו לעשות 'מיטאפים' – אירועים שהעניין שלהם הוא פשוט להיפגש. זה לא כנס שיש בו במה ומרצים וכולם מקשיבים, אלא קבוצה של אנשים שיש להם מה לתרום ולהרוויח אחד מהשני. 50־60 אנשים שחוקרים נושא ביחד, ויש שם המון למידה משותפת. אחת לחודש יש מפגש כזה. מעבר למפגשים האלו אנחנו בפייסבוק ויש לנו ניוזלטר, והקלטנו כמה עונות של פודקאסטים של מורים שמספרים על ההצלחות שלהם. כל הדברים האלו מייצרים תנועה. אם יש משהו שמדליק אותי, אולי אגלה שיש בעיר המשוגעת הזו עוד אנשים שהנושא הזה מעסיק אותם. כשאתה לבד אתה חושב שאתה המשוגע היחיד, אבל כשפתאום אתה מגלה שיש עוד כמוך בבתי ספר אחרים, לאט־לאט נוצרת קבוצה של אנשים שהם קהילה. נקודה משמעותית נוספת ביכולת לייצר שינוי הוא מנהיגות שמוכנה לקחת סיכון ולנסות דברים אחרת, וזה משהו שמנהל חינוך ירושלים התברך בו הן ברמת הנהלת המנהל והן ברמת שדרת המנהלים בשטח".
בוא נדבר רגע על החיסרון שעלול להיות בשינוע מהלכים בעיר. זה כמו להזיז דינוזאור מסורבל וכבד גוף.
"את צודקת, אנחנו מדמים את זה לנושאת מטוסים. זה מורכב ואיטי יותר, אבל הכוח של הרשות המקומית שעובדת הוא כוח שלא ישווה לו שום דבר אחר. ברגע שהספינה לוקחת את הכיוון הנכון, התזוזה היא עמוקה, היא לא נקודתית. היא סוחפת אחריה.
"התחלתי לבד. 'ביתא מחנכים' היה אדם אחד. אפרופו חדשנות ויזמות, הרבה פעמים כשמישהו מציע משהו חדש, הסביבה לא תמיד מבינה את הצורך. באתי עם רעיון, אמרתי: יש כל כך הרבה מורים, בואו נייצר סדרות של מפגשים שאפשר ללמוד בהם על ידע חדש. אנשים אמרו לי: 'אין סיכוי שמורים יבואו בשמונה בערב ועוד בלי גמול'. התחלנו לעשות סדרה של מפגשים – היו מגיעים 350 איש לאירוע. מורים, תלמידים, מנהלים ואנשי ממשל – הגיעו 'הדלוקים' של הנושא הספציפי שבו עסקנו. אחרי כמה זמן ראינו שיש ביקוש וככה הצוות גדל. ראינו שיש המון מורים שמגיעים לאירועים, והצלחנו לצרף לצוות מנהל קהילות. עבדנו עם בתי ספר על המיזמים שלהם, ראינו שיש ביקוש וצורך בשטח לפדגוגיה אחרת והצלחנו להרחיב את הצוות למנהלת פדגוגית שמלווה אותם. יזם מראה ביקושים, מראה שיש צורך, ואז כשמבינים שיש היתכנות זה גדל בגיבוי עירוני.
"עוד דבר משמעותי שקרה הוא שהאגפים במנהל חינוך ירושלים התחילו לבוא ולומר לנו 'בואו נעשה חדשנות'. חדשנות זו לא טכנולוגיה אלא לייצר תפיסה אחרת, להעיף את השטח, לקדם את המטרות שלהם. היום המשמעות של המושג 'חדשנות בירושלים' היא שיש הרבה יחידות בתוך האגפים שהן יחידות חדשנות, והלמידה והעשייה משותפות. יחידות מטה מהטובות בארץ בכל האגפים: חינוך מיוחד, יסודי, על־יסודי ומזרח העיר. ממש השתנה משהו במבניות של מנהל החינוך. כשרוצים באמת לעשות שינוי לא צריכים רק להגיד לבית ספר 'בואו תשנו', גם אתה כמטה צריך להשתנות, צריך להיות גמיש יותר. זה דבר משמעותי ביותר כשרוצים לייצר שינוי בעיר".
תן לי דוגמה.
"עבדנו עם איזה בית ספר כדי לשבור מרחבים פיזיים והם עשו עבודה מדהימה, כתבו תוכניות אדריכליות מדהימות. לרוב כשרוצים לבנות משהו באים לעירייה, ולעיר יש דרך מסוימת לקנות רהיט, אז העירייה הייתה צריכה לשנות מפרטים. החזון של אותם אנשים פורצי דרך לא היו במלאי ובקטלוג של העירייה. הקטלוג נדרש לעבור שינוי, כלומר כל הדברים האלו גוררים שינוי מבני בעירייה. והעירייה הצליחה לשנות את המפרטים. לכן אני רוצה את הדינוזאור הזה – את העיר.
בשדה היזמות החברתית מדברים בעולם על מגמות של עיור, הכוח של הערים רק גדל. התושבים רואים בך כתובת. היכולת שלך להבין את השטח גדולה יותר, והמרחק בין קבלת ההחלטות לשטח הרבה יותר קרוב. אנחנו גם הריבון – משלבים בין גוף של הממשל לחינוך. הנה, קחי לדוגמה סיפור אקטואלי עצוב. יש עמותות נהדרות שעושות דברים חשובים, אבל עכשיו עם אי־היציבות בגלל הבחירות החוזרות ונשנות וממשלת המעבר, הרבה חברים שלי מעולם העמותות מפורקים כלכלית. חלק מהם ייעלמו למרות שהם נותנים שירותים טובים למדינה".
מנפלאות מערכת הבחירות שלא נגמרת. בקיצור, אתה אומר: "אחריך לעיר!"
"דווקא עכשיו אתן לך מטפורה לא עירונית. אפשר לומר שאנחנו כמו חקלאים. נדרש הרבה זמן לחקלאי לעבד את השדה, לייצר גומות, לשתול שתילים, להשקות וכו'. בעירייה נדרש הרבה זמן להניע דברים ולא תמיד זה פשוט, אבל ברגע שיצרת את המנגנון, זה יעבוד גם בלי קשר לזיו או לעמותה כזו או אחרת. זה בר־קיימא. אנחנו החקלאים של עולם החינוך". 
שיחות עם אנשי חינוך פורצי דרך.
