מים מתוקים: בית המדרש ללימודי מאיר אריאל

בשמיעה ראשונה, רבים חושבים ש"מחלק המוסר־השכל (אגדת עם מקסיקנית)" של מאיר אריאל הוא לא יותר משיר נונסנס או בדיחה עממית. רק אחרי שהתעמק בטקסט ובמכלול יצירתו של אריאל, קלט יותם זיו עד כמה הם טועים. את התובנות חלק זיו ביום חמישי שעבר בהרצאה במסגרת ערב הפתיחה למיזם החדש "מדרש יונתי: לומדים מאיר אריאל".

במרכז השיר "מחלק המוסר־השכל" ניצבים שני מקסיקנים על רכס. האחד, ששמו חוזה, מתריע בפני חברו חואן: "פקח עיניך, אתה עוד תיפול לתהום". חואן לא פוקח את עיניו, מחייך ומגחך, וכמובן נופל. חוזה משלשל לעברו חבל, וחואן, שידיו ורגליו שבורות, נושך בעוצמה את החבל בשיניו וכך הוא מתחיל לעלות. רגע לפני שחואן מסיים לעלות אל הרכס, הוא נופל שוב לתהום. השיר ידוע בעיקר בזכות מילותיו האחרונות – "לפיכך מוסר־השכל: מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה".

זיו מדגיש שהבחירה בשם חוזה אינה מקרית. חוזה, בעברית מקראית, הוא נביא. לדבריו, חואן מסמל את עם ישראל, שלא שמע לאזהרות הנביאים ונפל בחורבן בית המקדש הראשון ולאחר מכן בחורבן בית שני. "אותי השיר הזה הלחיץ מאוד", הוא מודה. "בהתחלה חשבתי שהוא בהכרח אומר שאם נדפקתי פעם אחת, כבר אין לי תקנה".

עם המחשבות המטרידות האלה בנוגע לשיר הוא הסתובב בעולם, עד שחברו חמי בן־לביא שלח לו הקלטה שאיתר מהופעה של מאיר אריאל בחורשת טל. האנשים שהתכנסו בשבוע שעבר ושמעו את ההרצאה חיכו בקוצר רוח לשמוע את ההקלטה המדוברת, וכשהיא נשמעה בחלל החדר היה ביכולתה לשכנע גם את אחרון הספקנים. לקראת סיום הביצוע של השיר הזה נשמע מאיר אריאל מדקלם: "מה אתם מסתכלים עליי ככה, בני ישראל? חורבן בית ראשון… לא נפילה, וַאחַד. חורבן בית שני… יכולתי, יהודים טובים בני ישראל, יכולתי לשנות את הסוף. יכולתי לשיר עם שפתי הנוטפת, 'תה חי?' אני עונה: לא… ושוב תעבור דקה, עוד דקה, עוד דקה, עד שמישהו ישמע את הדפיקה – דפיקתי – דפיקתךָ".

"מחלק המוסר־השכל" פתח את אלבומו השני, "…וגלוי עיניים". שלוש הנקודות בשם האלבום מבטאות המשך מהאלבום הקודם, ואכן מקובל להתייחס לשלושת אלבומיו הראשונים של היוצר והמוזיקאי המנוח מקיבוץ משמרות כטרילוגיה, ושמותיהם יכולים להיכתב כמשפט אחד בהמשכים: "שירי חג ומועד ונופל", "…וגלוי עיניים", "ירוקות". אבל הצירוף "נופל וגלוי עיניים" הוא גם ציטוט מנבואת בלעם בספר במדבר, כאשר הוא בא לקלל את בני ישראל ונמצא מברך. בעיני זיו, המשמעות ברורה; מאיר אריאל בעצם ביקש להצהיר: אלה נבואותיי.

אלא שמאיר אריאל לא התיימר לחזות את העתיד. לדברי זיו, ברוח נביאי ישראל, הוא ביקש להתריע: מה עלול לקרות אם בני ישראל לא ישנו את דרכם. במקום גורל קבוע מראש, הוא העלה על נס את אפשרות הבחירה. "בשיר הבא באותו אלבום, 'שפריץ חרוזים ללואיז', הוא שר: 'לא מוכרחים לחזור על השגיאה'. מי שנדפק זה מי שאין לו אחריות על הנפילה, ונכנס לעמדת קורבן. לאדם כזה אין אפשרות לתקן – כי מבחינתו אין לו אחריות על הנפילה".

אסף ליברמן: "חמי בן–לביא הציע לי: בוא נקים בית מדרש ללימודי מאיר אריאל. בהתחלה זה נשמע לי מופרך, אבל זה קורה. מאיר אריאל זה הקיבוצניק שגם העמיק בגמרא וכתב 'מודה אני לפניך על כל החסד והאמת'"

ערימה גדולה על הדשא

הרעיון למיזם "מדרש יונתי", שקיבל את שמו מאחד השירים הנוקבים של מאיר אריאל, נולד במוחו של חמי בן־לביא – יזם חברתי בן 38, שעמד גם מאחורי המיזם "שלום שבת" ואוהב כלשונו לעסוק ב"חיבור בין אנשים, על הרקע של תרבות, יהדות וישראליות". במסגרת "מדרש יונתי" יתקיימו אחת לשבועיים שמונה מפגשי לימוד המתמקדים בטקסטים של מאיר אריאל, החל מ־16 בינואר. במקביל, ייערכו החל מפברואר ארבעה מפגשי אמן שבהם מוזיקאים יספרו עליו ועל האופן שבו הוא השפיע עליהם.

"בקיץ הלכתי למופע המחווה למאיר אריאל שהתקיים בלייב פארק בראשון־לציון, עשרים שנה לפטירתו. ישבנו שם ערימה של חבר'ה על הדשא, ערימה גדולה – 12 אלף איש", מספר בן־לביא. "אמרתי לעצמי: הרי יש ביקוש, יש צמא. אנשים באים בשביל המילים. הנחתי שבטח בין כל האנשים האלה יש כאלה שהיו שמחים להיפגש לחבורת לימוד – ללמוד את הכתבים, את השירים".

מי שינחה את המפגשים עם האמנים הוא העיתונאי אסף ליברמן, איש תאגיד השידור "כאן". "אני עמית של ארגון גשר למנהיגות, המנסה לקרב בין חלקי האוכלוסייה ומעודד מיזמים חברתיים, ומשם הכרתי את חמי. לשנינו יש חיבה עזה למאיר אריאל זכר צדיק לברכה. חמי הציע לי: בוא נקים בית מדרש ללימודי מאיר אריאל. אמרתי לו: יאללה, בוא נעשה את זה. בהתחלה זה נשמע לי מופרך, אבל מפה לשם זה קורה", מספר ליברמן בחיוך.

הופתעת מכמות האנשים שהביעה בזה עניין?
"הרבה אנשים שסיפרתי להם התלהבו מהרעיון. הנה הוכח שאפשר לפנות למכנה המשותף הגבוה ביותר ועדיין אנשים באים. מאיר אריאל זה הקיבוצניק שכתב מצד אחד על ערבי חילופי זוגות, ומצד שני העמיק בגמרא וכתב 'מודה אני לפניך על כל החסד והאמת'. מאז המצאת האינטרנט אנשים נברו בטקסטים של מאיר אריאל, ודרך יותם למדתי שכל מילה של מאיר היא בומבה".

ארגון גשר ומרכז ספיר נרתמו לטובת הפקת הפרויקט והוצאתו לפועל. אירוע הפתיחה נערך במרחב החברתי החדש בכיכר אתרים בתל־אביב, ושם גם יתקיימו שאר האירועים. באירוע התארח חמי רודנר, שביצע מספר שירים וגם ניתח יחד עם האחרים את דמותו ואת כתיבתו של המשורר, הפזמונאי והמוזיקאי. גם אלמנתו של מאיר, תרצה אריאל, דיברה בערב הפתיחה. "הוא היה חרד לעתיד המדינה ולעתיד האנושות", היא סיפרה. "מה אתה בכלל כותב שירים כאלה, שאלתי אותו. אנשים רוצים לקפוץ ולשמוח, לא לחשוב יותר מדי מאיפה הדברים באים ולאן הם הולכים. לכל שיר היו לו לפחות תשע טיוטות עם תיקונים. אמרתי לו פעם: אתה כותב שירים, וזה לכאורה בידור, אבל אתה לא בידור – אתה שיעור קשה במיוחד".

חמי רודנר: "מאיר אריאל היה פרפורמר גרוע. כשהוא דיבר הוא היה מדהים, אבל כשהוא התחיל לשיר הוא איבד כל סוליה של כריזמה. כשהוא מת היצירה שלו פרשה כנפיים, כי הוא לא הפריע לה יותר. הוא נהיה אחד מכוכבי הרוק הכי גדולים בישראל. הנה הוא הביא 12 אלף איש ללייב פארק ראשון–לציון"

כדי להעמיק בטקסטים פנה בן־לביא ליותם זיו (42), מנהל רשת קהילות מעורבות של דתיים וחילונים בארגון מיתרים, ויחד שניהם ינהלו את מפגשי הלימוד. זיו חי בקיבוץ גבעת־חיים איחוד ומגדיר את עצמו כחילוני שמחובר מאוד ליהדותו, אוהב אותה וחוקר אותה. לאורך השנים הוא התעמק רבות בטקסטים של מאיר אריאל. "עדיין לא הוקמה אקדמיה ללימודי מאיר אריאל, כרגע זה שטח פרוץ. ב־13 השנים האחרונות, מאז שחוויתי את הגילויים שחוויתי בנוגע לכתיבה שלו, התחלתי לשתף", הוא מספר. "כתבתי מאמרים, העברתי הרצאות והופעתי, אבל התחושה הייתה תמיד שזה לא מספיק. התחלתי להעביר קורסים על טקסטים של מאיר אריאל באופן עצמאי ב'עלמא' – בית לתרבות עברית בתל־אביב".

בעצם בתחום הזה אתה אוטודידקט?
"כן. זו נבירה שלי בטקסטים. גם תלמידים שלימדתי אותם עזרו לי לחדד את התובנות. היה לי שותף משמעותי שהוא גם מוזיקאי, עמית ארבל. אבל בגדול, כן, זו חקירה עצמאית. לימודי היהדות האקדמיים שלמדתי סייעו לי מאוד. למדתי תואר ראשון במכללת אורנים ותואר שני בבר־אילן, במחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית. את השפה הישראלית־קיבוצית כבר היה לי, אבל את השפה היהודית לא היה לי בכלל. לא הכרתי עד שלמדתי. הקמתי קבוצת לימוד לפרשת השבוע, כמו שהייתה אגב למאיר אריאל עצמו בביתו. גם לאבא שלו הייתה קבוצת לימוד בזמנו. בניגוד לבני קיבוצים אחרים, השפה הזו לא הייתה זרה לו. אני נחשפתי לזה רק בגיל מתקדם יותר".

כמו ארץ מדבר

זיו שופע בגילויים ובתובנות על שירי מאיר אריאל, והשיחה אותו מפליגה לכמה וכמה כאלה. למשל, אחד משירי האהבה האהובים שלו, "מים מתוקים", שנפתח בהכרזה "אהובתי כמו ארץ מדבר". זיו טוען שהשיר מתכתב עם פרק ח' בספר דברים. "זה פרק שמדבר על תנאי ההתנהגות של העם בארץ ישראל. על הסכנה שבכניסה לארץ: במדבר קל לזכור שיש א־לוהים, אבל כשאתה בארצך קל לשכוח ולחשוב שאתה בעל הבית, ו'כוחי ועוצם ידי'. אפשר גם למצוא שם עקרב, בפרק הזה, כמו שמופיע בשיר. אז כן, ב'מים מתוקים' יש רובד נוסף שהוא על היחסים של העם היהודי עם ארץ ישראל. הארץ היא רק כמו ארץ מדבר, לא ממש מדבר. היא דורשת התנהגות מסוימת, שאם לא תעמוד בה היא תקיא אותך ממנה. הרבה פעמים מצטטים מהמקרא וזה בא בתור קישוט. מאיר אריאל גייס גם את המשמעות המקורית, וכך הוא טען את השירים במשמעות".

או, אם תרצו, "טרמינל לומינלט". "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה", שר מאיר אריאל, "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה". זיו מעיר שאריאל התכתב בשיר הזה עם שיר של שלמה אבן גבירול, "מליצתי בדאגתי [הדופה]". שירו של אבן גבירול מימי הביניים מציג דו־שיח שבו אדם מספר על סבלו הגופני והנפשי. באחד הקטעים בן שיחו אומר לו: "וּמַה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה! / וּמַה יּוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוֹקִים / וּמָה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?".

מה יהיה בבית המדרש?
"בכל מפגש יהיה נושא מרכזי והתמקדות בשיר או שניים שמייצגים אותו. נביא גם הפניות לקטעים משירים אחרים שמחזקים את הרעיון, קטעי וידיאו רלוונטיים וכתבים אחרים שנותנים עוד בסיס לחשיבה. יהיה למשל מפגש שמוקדש לעולם האלקטרוני והמדיה, שיעבור דרך השירים 'סינרומן', 'קוצים א" ו'חיית הברזל'. יהיה מפגש שיעסוק בדימוי של האישה בשיריו, עם השירים 'תקווה', 'מים מתוקים' ועוד. בהקשר לאלבום '…וגלוי עיניים' נעסוק בנושאים של כנות, אמת ודיוק בכתיבה שלו – הקנאות לאמת והמחירים שלה. ישנו גם הנושא של הזהות. מאיר אריאל היה קשה להגדרה, או סרבן הגדרה. למשל ב'נשל הנחש' הוא עוסק בזה: 'לו רק יכולתי גם אני כך להגיח / בהשילי בלי כל חשש / תרבות של עור אשר יבש / וכמו חדש למחוז חפצי אגיע'".

בשיר "בלוז כנעני" כתב אהוד בנאי על הגעגוע שלו למאיר אריאל, והוא מדמיין שם בפזמון איך שניהם יושבים כל הלילה על אותו דף גמרא – סצנה שלא התרחשה במציאות. אולי בעצם הדבר הכי קרוב לחברותא עם מאיר אריאל הוא לשבת וללמוד את הטקסטים שלו.
"אני קורא לזה 'מסע בהגותו של מאיר אריאל'. אני חושב שהוא הביא לשירים שלו מחשבות עמוקות ומורכבות בצורה מדויקת. כשיושבים ולומדים מאיר אריאל זה משאיר את רוחו פה, במחשבות וברעיונות".

תיגעו גם ביוצרים ובמקורות שהשפיעו עליו?
"יהיה מפגש בנושא הכתיבה, ונעסוק בו בין השאר בהשפעה של בוב דילן עליו. השפעה שניגע בה כמעט בכל שיעור היא ההשפעה של היהדות והמקורות היהודיים עליו".

כשאתה מודע כל כך לרבדים העמוקים ולמשמעויות הנסתרות, זה לא מפריע לך ליהנות מהשירים?
"כן, יש לי אזהרת מסע, שהשירים לא נשמעים אותו דבר אחר כך. זו החוויה שלי ואנשים אחרים דיווחו על חוויה דומה. אם אתה אוהב את מאיר אריאל כמו שאתה מכיר אותו ולא מוכן לקבל תשובות על שאלות מסוימות, אלא רוצה להישאר תמים, עדיף שתשמור על עצמך", הוא מחייך. "אני מקווה שיום אחד אוכל גם לשמוע את השירים ולחזור לרובד של הפשט, כמו בעבר. כשאני מתעמק, התנאי הראשון הוא הכבוד לטקסט, להבין שהוא לא כתב מילה אחת סתם".

יותם זיו: "יש לי אזהרת מסע, שהשירים לא נשמעים אותו דבר אחר כך. זו החוויה שלי ואנשים אחרים דיווחו על חוויה דומה. אני מקווה שיום אחד אוכל גם לשמוע את השירים שלו ולחזור לרובד של הפשט, כמו בעבר"

מה, גם ב"מכופף הבננות"?
"זה טקסט מוקדם שלו, זה יותר כמו תרגיל בכתיבה. אני חושב ששירים שהוא כתב לאחרים, אולי חוץ מגידי גוב שקיבל בין השאר את 'שלל שרב', כוללים פחות מסרים חבויים ופחות מורכבים".

הוא אהב להשתמש במשלבים שונים ולשחק בשפה. מה הייתה העברית בשבילו?
"יש כאלה שקוראים לו 'המאהב של השפה העברית'. אפשר לגמרי להתחבר לדבר הזה, מהבחינה של החושניות שבה הוא השתמש בשפה. הוא היה אחד הדייקנים הגדולים בעיניי".

לפעמים הוא גם הרשה לעצמו לכופף מילים לטובת השירים.
"כן, אבל אז יוצא משהו שהוא מדויק יותר. למשל ב'שפריץ חרוזים ללואיז': 'שואל את נפשך להירדם / תוך תקווה שזה יתלהד"ם'. לקחת ראשי תיבות ולהציב אותם כפועל, זה גאוני. הגמישות שלו היא בלתי נתפסת בעיניי. הוא גם התאמן, זה לא רק כישרון. הוא פיתח את זה לכדי אמנות".

ילדה קטנה שקועה בבוץ

בן־לביא נחשף לשירים של מאיר אריאל כבר בגיל צעיר מאוד. "גדלתי עליו, כפשוטו. אחי הגדול גבי, שגדול ממני בשמונה שנים, היה מהיחידים שהיו הולכים למופעים שלו. גרנו באותו חדר. אחי הגדול שם דיסקים בחדר וניגן אותם בריפיט. אני הייתי בן שמונה. דמיין ילד בן שמונה שגר עם אחיו הגדול, שומע דיסק וסופג כל הלילה טקסטים של מאיר אריאל. הדברים האלה מחלחלים.

"לימים, כשהייתי בן 18, אחרי שהוא נפטר, אני זוכר שעמדתי ואמרתי לעצמי: יום אחד ילמדו את מאיר אריאל באוניברסיטה. מאיר אריאל היה בשבילי מורה, יותר מכל מורה שהיה לי בתיכון, אולי יותר מכל מורה שהיה לי בחיים. דרך השירים שלו הלכתי. מסע חיי שזור במילים ובשירים שלו, גם אם לא תמיד הבנתי".

גם בן־לביא נהנה לצלול לתוך הטקסטים והמשמעויות החבויות בהם. "מה שאני אוהב מאוד הוא התנ"כיות. אפילו הבחירה בדימוי של 'כתונת פסים' (בשיר בהשתתפות אמני ישראל המדמה את החברה הישראלית המגוונת לכתונת פסים צבעונית, ש"מ). המבט שלו היה מבט־על. מבט היסטורי שמחובר לעבר, אבל גם לעתיד. כמו נביאים שעמדו בשער והתריעו. 'כתונת פסים' אומר: מה שקורה כרגע זו שיבת ציון. הדבר שהתפללנו אליו אלפיים שנה, קיבוץ הגלויות – זה קורה. הוא דיבר אל בני ישראל, וקשה לפספס את זה. ההתכתבות עם המקורות ועם הייעוד של בני ישראל נוכח בשירים".

הדיאלוג עם המקרא לא תמיד צפוי. "בשיר 'בשדה ירוק' (שהלחין דני סנדרסון וביצע גידי גוב – ראו בתמונה, ש"מ) הוא התכתב עם שיר השירים. היופי הוא שאפשר לקרוא את 'בשדה ירוק' איך שרוצים, אבל המקור תמיד יוסתר שם".

הייתה לו ביקורת רבה על המציאות המודרנית.
"בשיר 'חיית הברזל' הוא דיבר על המחשבים העוקרים את אצבעותינו מעולמנו. הוא כתב שם על 'המונים־המונים, חצי־אוטומטיים, הלומי פטישוני כסף סמויים' – הרבה לפני שהומצא המכשיר הזה שנמצא לי ביד, הטלפון החכם. הוא היה מונע הרבה מחרדה, הוא ראה לאן דברים הולכים.

"כל הזמן הייתה לו ביקורת גם על הטלוויזיה, שהיא מרדימה. ב'קוצים א' הוא מתאר איך הוא לא מבדיל בין קטע חדשות רטוב לסרט איכותי, איך הוא רואה 'ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות'. זה מבוסס על מקרה אמיתי של ילדה שנלכדה בבוץ בעקבות התפרצות הר געש בקולומביה וגססה לעיני המצלמות. היה צריך לחלץ אותה, וזה היה דימוי חזק מאוד. בתחילת השיר הוא כתב: 'המלך העירום רוכב שנית, בלחץ ההמון. מבליט את הכתף הימנית, מראה את הלשון'. מי היה מבליט את הכתף הימנית ומוציא את הלשון כשהוא היה קולע סלים? מייקל ג'ורדן. כמובן זה זורק אותנו לבגדי המלך החדשים, לילד היחיד שאומר שהמלך הוא עירום. הילד שיושב על הספה ומזפזפ בין הערוצים. יש פה ביקורת: האם העיניים שלנו עצומות או פקוחות. אצל מאיר אריאל ההיבט הזה תמיד קיים – התביעה לא להירדם ולהישאר ער".

הקצב האיטי של הליצן המשתומם

מוזיקאים ישראלים רבים הושפעו מיצירתו של מאיר אריאל. אחד מהם חמי רודנר, שהשתתף כאמור באירוע הפתיחה של פרויקט "מדרש יונתי".

"זה לא רק הטקסטים, זו כל הדמות שלו שהייתה נוכחת. אני בן הקיבוץ גבעת־ברנר, והוא היה מגיע אלינו פעמיים בשנה: בחורף למועדון חברים ובקיץ לבריכה. הוא היה חלק מהחיים שלי בתור נער. סגדנו לאלבומים שלו בגבעת־ברנר. 'שירי חג ומועד ונופל' יצא ב־1978, ואני הייתי בדיוק בגיל המתאים לספוג השפעות. באהבה אליו הרגשנו גם שאנחנו שונים ומיוחדים מיתר בני התמותה", הוא מחייך בהתרפקות. "עד היום אני חושב שקשה למי שהוא לא קיבוצניק להבין את הטקסטים מהאלבום הראשון. בשירים כמו 'ארול' ו'דוקטור התחכמות' יש לחלוטין הווי והומור של קיבוצניקים. מאיר אריאל סימל זרם חתרני בקיבוצים, של אנשים שחושבים בצורה אחרת".

רודנר, סולן להקת "איפה הילד?" שהמשיך גם לקריירת סולו מצליחה, מציין שהוא התבגר עם האלבומים של מאיר אריאל. "באלבום השני שלו היו גם התייחסויות פוליטיות שהתאימו לנו, כמו ב'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'. היה שם אנטי מיליטריזם. אבל כשהתחלתי לעשות מוזיקה קצת עזבתי את מאיר אריאל".

דווקא כשהתחלת ליצור בעצמך?
"כי המוזיקה שעשיתי קצת הפנתה עורף לקיבוץ ולישראליות. זו הייתה תקופה כזו שחשבתי שאני מליברפול, כש'איפה הילד' קמה".

אם כבר מדברים על איפה הילד – במבט לאחור יכול להיות שבשירים כמו "נפלת חזק", "מה שעובר עליי" או "הביאו את הסתיו" יש משהו ממאיר אריאל?
"יש טקסט אחד פחות מוכר, שיר שנקרא 'הבלדה על פגום', שזה 'ארול' בגרסת הבלהות של גבעת־ברנר. בלי 'ארול' השיר הזה לא היה נכתב. יש ב'איפה הילד' אלוזיות למקורות, מה שמאיר אריאל תמיד אהב, למשל בשיר 'אחד א־לוהים'.

ב'הביאו את הסתיו' התייחסנו לעיר תל־אביב כאל ישות חיה ונושמת, כמו שמאיר אריאל התייחס לארץ כאל משהו אורגני, כסיפור אהבה עם אישה. יש דברים שלקחנו בבלי דעת ממנו, כי היה ברור שהוא חלק מאיתנו. הוא ושלום חנוך, שניהם מקיבוץ משמרות, המציאו למעשה את הדבר הזה שנקרא רוק ישראלי. העניין הזה שאתה יכול בפזמון להביע דעה פוליטית, להתבטא בצורה פילוסופית, להשתמש בכלאיים של שפה עשירה ושפת רחוב – זה לגמרי ממנו".

התחושה הרווחת היא שמאיר אריאל משפיע אחרי מותו יותר ממה שהשפיע בחייו.
"הרבה יותר. הרבה־הרבה יותר. אגב, הוא היה פרפורמר גרוע. הוא הופיע לא טוב. כשהוא דיבר הוא היה מדהים, אבל כשהוא התחיל לשיר הוא איבד כל סוליה של כריזמה. מאיר אריאל נורא הפריע לעצמו. הוא לא ידע להתבטא תקשורתית, כי תמיד ההתבטאות שלו הייתה מורכבת ולא חד־ממדית; הוא נכשל בלשונו לא מעט, עם כל מיני שטויות שסיבכו אותו נורא, והוא גם דיבר לאט. בשנות התשעים היה כבר קצב אחר, שלא היה הקצב המהמהם הזה שלו. 'הליצן המשתומם', כמו שהוא קרא לעצמו. ברגע שהוא מת היצירה שלו פרשה כנפיים, כי הוא לא הפריע לה יותר. הוא נהיה אחד מכוכבי הרוק הכי גדולים בישראל. הנה הוא הביא 12 אלף איש ללייב פארק ראשון־לציון".

מאיר אריאל נפטר ב־1999, בגיל 57, מקדחת הבהרות המועברת באמצעות קרציות. "הוא ההוכחה לכוח המשיכה של האיכות. היא מושכת אליה אנשים גם כעבור זמן", אומר רודנר. "למרות המוות העצוב והעלוב שלו, הגאונות שלו לא יכלה שלא לחיות ולבעור. כל מי שכותב רוצה לחיות אחרי המוות שלו. ל'נשל הנחש' יש קרוב לשלושה מיליון צפיות ביוטיוב. בבית הספר למוזיקה 'מזמור' אני פוגש תלמידים צעירים שמכירים את כל השירים מהאלבום 'רישומי פחם' בעל פה. בזמן אמת מי ידע על האלבום הזה? זו גם תקווה לאנשים: חברים, תכתבו טוב, ובסוף מישהו יעריך את זה".