נתחיל מהסוף: יממה לאחר שסעדנו ב"ויוינו" קיבלתי טלפון מנציג המקום שביקש לשמוע על שביעות רצוני מהביקור, משל היה מדובר בחברת ביטוח או מוסך יוקרה, ולא במסעדה סטנדרטית בפתח־תקווה. הנקודה הזו מלמדת הרבה על תשומת הלב המיוחדת והנדירה שבה מתייחסים באיטלקית החדשה לפרטים הקטנים ביותר. עוד דוגמאות? מגבונים שמגיעים בסוף הארוחה כשהם כבר פתוחים וחוסכים התעסקות מתסכלת (ולפרקים מביכה אם את שלומיאלית שלא מסוגלת לפתוח אפילו חבילת ופלים); מי ברז שמוגשים לשולחן בתוך בקבוק מעוצב עם פרוסות מלפפון דקיקות שהכי לא משדרות "קמצנים, תזמינו מינרליים"; מפיות משובצות באדום ולבן שמחליפות את מפיות הנייר הבנאליות ומוסיפות לתחושת הקפצנו־לפיאצה־ברומא; תפריט שמתחשב בטבעונים, בצמחונים, בצליאקים ובסוכרתיים, כולל מידע מפורט על כל מנה.
מה שמרשים במיוחד הוא שהמקום נפתח רק לאחרונה ועדיין מצוי בתקופת החסד של ההרצה. למרות העומס הקבוע הכול מתוקתק, המנות יוצאות מהר והשירות לבבי וקשוב.
ואם כבר הזכרנו את פתח־תקווה – העניין קצת קשה לנו אז נאמר אותו בבת־אחת וזהו: בתקופה האחרונה אם המושבות הפכה למוקד קולינרי שכבר לא ניתן להתעלם ממנו. התרחבות אזורי התעסוקה של עיר השינה האפרורית הביאה איתה גם גל של בתי קפה חדשים, ברים מעוצבים ומסעדות קונספט מעניינות. כשהן מצטרפות למסה הקיימת, אין פלא שהאזור שוקק חיים מדי לילה, עם מקומות שצריך להזמין בהן שולחן שבועות מראש. כאמור, אחת מהן היא "ויוינו", שמגדירה את עצמה כ"מסעדה איטלקית שמחה". היא אמנם משתייכת לרשת ארצית, אבל פרט לסגנון העיצובי המעט־שבלוני, היא ממש־ממש לא נותנת תחושה כזו ומציעה מנות מקוריות ומבחר יינות וקוקטיילים.
כצפוי, התפריט מתבסס על פיצה ופסטות לצד דגים, סלטים ומנות ראשונות מהמטבח האיטלקי כמו ארנצ'יני, קלצונה, בוראטה ורוטולו. אבל לפני הכול – מפנקים כאן בפוקצ'ה על חשבון הבית. אף אחד אולי לא רוצה לבקר במפעל נקניקיות, אבל הכלל במסעדות פשוט מאוד: ככל שהמטבח פתוח יותר, כך הסועד רגוע יותר. אז בוויוינו הקיר השקוף הענק לא רק חושף את צוות הטבחים שחובש קסקט אופנתי וחביב, אלא גם טאבון יפהפה וענק שיובא מאיטליה, משובץ פסיפס גאודי בשחור ולבן. ובכן, התנור לא רק יפה – הוא גם אופה נהדר. הפוקצ'ה רכה וחמימה, משוחה במעט שמן זית ועשבי תיבול, וכשמוסיפים לחתיכה הקרועה מעט סלסת עגבניות וקונפי שום אז היא בכלל ממלאת את ייעודה בחיים.
מלבדה הזמנו "קריספי שמפיניון" שהיו עצומות בגודלן ובשרניות. הן מולאו בתערובת גבינות בתיבול עדין וטוגנו בציפוי פריך כשאת הטעם הדומיננטי סיפקו שלושת המטבלים המעניינים: איולי כמהין (מעולה), רוטב פלפלים חריף (נחמד) וקרם לאבנה זעתר (יציאה).
בגזרת האלכוהול הלכנו על קוקטייל הבית "מוניקה בלוצ'י", שבניגוד גמור לאישה שעל שמו הוא נקרא היה די סתמי וחסר מעוף. הקוקטייל השני לעומת זאת (mad colada) כבר היה יותר טעים ומרשים וכלל רום, סירופ שקדים, מיץ אננס וקוויאר תות – כלומר, כדורונים שקופים של נוזל אדמדמם ומתוק שמתפוצצים בפה. למרבה הבאסה, בשניהם כמות השיכר לא הייתה מספקת.
המשכנו לעיקריות, שהיו פשוט מצוינות. צמד נתחי פילה הבס היו עסיסיים ומצופים קראסט קינואה שהתערבב עם הריזוטו־בטטה־עגבניות. שילוב שקצת חששתי ממנו, אך לשווא. את פלח הלימון המסורתי החליפה קציפת לימון מענגת שהייתה פשוט הברקה.
המנה השנייה הייתה מוצלחת אף היא: ניוקי בעבודת יד, שהיה נימוח ועשיר בלי טיפת דביקות או טעם לוואי, עטוף בחמאת מרווה, ערמונים, דלעת, אפונת גינה ופרמזן. מעל כל התקרובת הונח לו בדרמטיות ספיאדיני (שיפוד איטלקי) יפהפה ועליו חתיכות סלמון רך שנצלה על הפלנצ'ה.
ההגשה המוצלחת נמשכה עם הקינוחים, כשהגיע ה"רושה" – כדור שוקולד עשיר במילוי קרם פטיסייר, נוגט וקוקוס. נדמה כי הצלחת היא בכלל קנבס שעליה ציירו ביד בוטחת עם חומרי הגלם – פס שוקולד משוח שאותו מעטרים פירות יער ונענע, שבבי שוקולד ופיצוחים. מדובר ביצירת אמנות לא פחות מאשר בקינוח טעים.
ואי אפשר היה לסיים את הארוחה מבלי לטעום את הקינוח האיטלקי האולטימטיבי, הלא הוא הטירמיסו. הוא היה נחמד, אבל יחס הבישקוטי אל מול המסקרפונה נטה יותר מדי לכיוון הפחמימתי ולא היה מספיק עשיר. אבל לא נתקטנן על זוטות. כידוע, גם את רומא לא בנו ביום אחד.
motzash.food@gmail.com
