לאה גולדברג היא מן היוצרים שעליהם ניתן לומר ש"אחרי מותם הייתה להם עדנה". לא שבחייה היא הייתה יוצרת אנונימית. ספרי השירה שלה זכו לכמה מהדורות, וב-1970, חודשים ספורים לאחר מותה, אפילו הוענק לה פרס ישראל. אבל כל מה שזכתה לו בחייה לא יכול להשתוות כלל להתפרצות הכמעט וולקנית של העיסוק בה וביצירתה בחצי היובל האחרון.
ב־1995 פרסמה הסופרת והפסיכולוגית עמיה ליבליך את הספר "אל לאה", שהוא תיאור מסע אישי שלה אל סיפור חייה של גולדברג. ב־2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את האלבום "שרות לאה גולדברג", שבו זמרות – רונה קינן, אהובה עוזרי ועוד רבות אחרות – שרות משיריה. ב־2005 יצאו לאור היומנים האישיים שלה, שאותם החלה לכתוב עוד בקובנה, עיר ילדותה, בהיותה בת עשר, ועשתה זאת בהתמדה עד מותה, במשך קרוב ל־50 שנה. ב־2006 ערך התיאטרון הקאמרי מופע מחווה ליצירותיה. ב־2010 הועלתה הצגת יחיד בשם "אולי מחר אני אהיה", שבה השחקנית שירה פרבר שיחזרה את מהלך חייה של גולדברג מילדותה ועד גיל 40. ובשנת 2011, במלאת 100 שנים להולדתה, הושק הפרויקט היוקרתי "העברים", פרויקט של סרטי תעודה על מיטב היוצרים הקלאסיים של התרבות העברית, בסרט על גולדברג ("לאה גולדברג בחמישה בתים").
שנת המאה לגולדברג ידעה עוד מגוון רחב של אירועים, באופן שכמעט לא נפל מציון 100 שנה להולדת מי שנחשב ל"משורר הלאומי" של דור המדינה, נתן אלתרמן, שנה לפני כן. באותה שנה גם פרסם ד"ר גדעון טיקוצקי, חוקר ספרות הנמנה עם מעריציה הנלהבים של גולדברג, את הספר "האור בשולי הענן", שבו ביקש להעניק לקהל הרחב "היכרות מחודשת" עם יצירתה וחייה. טיקוצקי ויאיר קדר, יוצר הסדרה "העברים" והסרט הספציפי על גולדברג, חברו באותה שנה גם להפקת שורת אירועים נוספים: ערב הוקרה מפואר בשיתוף פעולה של התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית; כנס אקדמי של כלל האוניברסיטאות בישראל, שעסק בחייה וביצירתה; ובקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, שהייתה מקום עבודתה של גולדברג ב־18 שנותיה האחרונות, הוקם חדר הנצחה מיוחד, שבו רהיטים מחדרה של גולדברג באוניברסיטה, לצד מכתבים ופריטים מתיקה האישי.
ב־2012 יצאה לאור ביוגרפיה שלה, שכתבה המשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר יוסף, במסגרת סדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" של מרכז זלמן שז"ר. שנה אחר כך, ב־2013, פורסם ספר שהתמקד בפירוט אהבותיה של גולדברג ("כעץ באפלת היער", מאת שרה בן ראובן). ואם כל זה אינו מספיק, הרי שבשנת 2017 העניקה המדינה לגולדברג את ההנצחה האולטימטיבית: דמותה החלה להתנוסס על שטרות הכסף של ישראל (במקרה שלה: שטר מאה שקלים), לצד דיוקנאותיהם של אלתרמן, טשרניחובסקי והמשוררת רחל על השטרות האחרים.
ציון 50 שנה לפטירתה, ממש בימים אלה (15 בינואר, אם רוצים לדייק), אינו יכול אפוא להסתפק בגלגול מחודש של קורות חייה הטראומתיים. אנו נדרשים לזיכרון מעמיק יותר, הנכרך בשאלה מה היה בגולדברג שכל כך משך ומושך אל דמותה ויצירתה, גם אחרי כל כך הרבה שנים שהיא איננה כבר בינינו.
מודל נשי מורכב
תשובה אחת היא עצם זהותה הנשית. חברה שהלכה והשתחררה בעשורים האחרונים מהבלעדיות של ריכוז העוצמה והמעמד החברתי בידי גברים בלבד נזקקה למודל כזה גם בתחום היצירה, שיאזן ולו במשהו את מעמדם הדומיננטי של עגנון, אלתרמן, עמוס עוז, א"ב יהושע ושאר היוצרים הגברים. לתרבות העברית־ישראלית לא היו הרבה מודלים כאלה, מלבד המשוררת רחל, שאכן זכתה למעמד מקודש בפני עצמה, אבל שייכת בכל זאת לדור חלוצי מרוחק יותר; ונעמי שמר, שנחשבת יותר לפזמונאית ממשוררת, ולו מעצם העובדה שככל הידוע מעולם לא כתבה אפילו שיר אחד שלא נועד מלכתחילה להלחנה ולזמרה.
וגולדברג אכן ביטאה מודל נשי מיוחד, רב־ממדי. יאיר קדר אומר עליה ש"אחד מסודות מעמדה הוא העובדה שדורות שונים בחברה הישראלית יכלו למצוא בה מודלים נשיים שונים. בתקופה מסוימת היא התאימה למודל רומנטי מיושן של אישה הכמהה לאהבה ולא זוכה לה, ובתקופה העכשווית היא התאימה למודל של אישה חזקה, שמפלסת את דרכה בנחישות בעולם גברי". אם לפרט את דברי קדר, ביצירה היא ביטאה יותר את המודל הרומנטי, שמקרין מאוד על הדימוי היותר ידוע שלה כאישה חלשה, תלותית, נזקקת. אבל בפועל היא הייתה אישה חזקה מאוד. היא לא הסכימה כלל ש"ייתנו לה הנחות", או סוג כלשהו של הפליה מתקנת כאישה. אדרבה, בתחילת הקריירה שלה הגדירה את עצמה כמשורר, בלשון זכר; רוצה לומר: הגדרה מקצועית גנרית, ללא שום רמז מגדרי. כמו שאומרת עמיה ליבליך: "מה שהכי בולט אצל גולדברג אלו הניגודים הגדולים באישיות שלה, ואחד הניגודים הכי משמעותיים הוא הפער בין העוצמה היצירתית והמקצועית שלה לבין הדימוי העצמי הכל כך שברירי".
בחבורת "יחדיו" חוותה לאה שניות שתלווה את כל חייה: הרצון להשתייך, להיות חלק מחבורה, ובו־זמנית לשמור בקנאות על קולה העצמאי. החסות ששלונסקי פרש עליה לא הייתה רק חיובית. לפרנסתה עבדה כמזכירת החבורה, אבל הוא ציפה שגם בחיי היצירה תהיה מין אפיגון שלו: יוצרת שתחקה את סגנונו
מצד אחד, כמו שמכנה אותה חוקר הספרות אריאל הירשפלד בסרט של קדר, היא הייתה "מעצמה ספרותית" של איש אחד. אין עוד יוצר בתרבות הישראלית שכתב כל כך הרבה כמוה, ובמגוון כל כך רחב של תחומי יצירה: מאות שירים וגם לא מעט סיפורים, מחזות, שורה ארוכה של ספרי ילדים, שמקומם הנצחי אצל דורות של ילדים והורים גם הוא נדבך משמעותי במכלול מעמדה (מה עושות האיילות, ידידי מרחוב ארנון, איה פלוטו, המפוזר מכפר אז"ר, דירה להשכיר, נסים ונפלאות, ועוד ועוד), תרגומים משפות שונות, וגם שורה של מאמרים אקדמיים חשובים, בשבתה כחוקרת ומרצה לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.
מצד שני, חייה ויומניה מלאים באהבות נכזבות, ובתחושות בדידות איומה, עד כדי רצון חוזר ונשנה להתאבד, לחדול. ליבליך מציינת דוגמה חדה לשניות הזאת: "בזמן כתיבת הספר עליה נתקלתי בתמונה מהעמוד הראשון של עיתון 'הארץ'; תמונה שבה גולדברג, עם בגד שחור ושרשרת פנינים מרשימה, עומדת לצידו של ש"י עגנון, במסיבה שנערכה לכבודו לרגל זכייתו בפרס נובל לספרות. באותו יום עצמו, ביומן שלה, היא כותבת שנמאס לה לחיות, ואין לה בשביל מה לחיות". זה נכון באופן כללי לגבי דמותה, ובעיקר לגבי הביטחון העצמי שלה כאישה. משך שנים רבות גולדברג שידרה מראה מסוגנן ובטוח של "פאם פאטאל" אירופית: עם כובעים מסוגננים וסיגריה ארוכה, עם פומית, בפיה. ומצד שני, באותן שנים עצמן יכלה לכתוב שורה כמו "את אישה לא יפה, בת 22".
עננה של מחלת נפש
למעשה, כל סיפור חייה של גולדברג מלווה במאבק בתחושות האובדן והאימה. היא נולדה ב־1911 בעיר קניגסברג שבגרמניה, עירו של עמנואל קאנט. אבל שנות ילדותה הראשונות עברו עליה בעיר קובנה שבליטא. הוריה יצאו מקובנה לקניגסברג רק כדי שתיוולד שם, בעיר הפרוסית שבה שירותי הבריאות נחשבו לטובים יותר. בהיותה בת שלוש כבר נאלצה לנדוד עם הוריה (לגולדברג נולד אח צעיר בשם עמנואל, אבל הוא מת כתינוק, כך שהיא גדלה כבת יחידה) מזרחה, לערבות השלג הרוסי, בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה והגירוש שכפו הרוסים על המוני היהודים בליטא, שבהם חשדו בריגול לטובת גרמניה.
הם עברו את שנות המלחמה בנדודים בין כמה ערים, מתקשים למצוא את פרנסתם. אבל הטראומה הגדולה של חייה חיכתה לה בסוף המלחמה, עם חזרתם לליטא. בגבול שבין רוסיה לליטא עצרה אותם קבוצת חיילים ליטאים. אם קודם נחשד האב בריגול לטובת גרמניה, הפעם חשדו בו הליטאים כקומוניסט, בגלל צבע נעליו: צהוב עם גוון של אדום. יום אחרי יום, במשך עשרה ימים, העמידו אותו לפני כיתת יורים, נותנים פקודת ירי, ומוותרים על מימושה ברגע האחרון. ההתעללות הזו הוציאה מהאב את מחלת הנפש הפוטנציאלית שכנראה קיננה בגנטיקה המשפחתית, והוא יצא מדעתו. במשך השנים שיבואו אחר כך הוא יצא ובא בין בתי חולים לחולי נפש; אשתו התגרשה ממנו, והבת לאה פחדה מביקוריו המזדמנים בבית הספר שלה, שם הפך מושא ללעג חברותיה.
מאז ועד יום מותה, המאבק באופציה של מחלת הנפש היה אחד המאבקים הגדולים של חייה, כולל ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם, שמא ילקו גם הם באותה מחלת נפש משפחתית. ב־1946 היא פרסמה רומן אוטוביוגרפי בשם "והוא האור", הדומה מאוד לסיפור חייה. הגיבורה, נורה, בת דמותה של גולדברג, אומרת שם: "על אפכם וחמתכם אהיה שפויה, אהיה עזה, אהיה מאושרת מאוד".
הילדות הקשה הזו היא שיצרה את השניות הגדולה בחייה של גולדברג: חרדתית ופגיעה מאוד, אבל גם עצמאית, דעתנית, מוכוונת מטרה. מגיל צעיר החליטה ללמוד ברצינות את השפה העברית, כדי לממש את השאיפה הגדולה של חייה: להיות סופרת בארץ ישראל. בסרט של קדר מוצגים כמה עמודי יומן שכתבה בשנות הילדות, בכתב עברי ברור אבל מלא שגיאות כתיב חינניות. את שיריה הראשונים כתבה בגיל שבע, ומתוך הכרת ערך עצמי ביקשה מאימה שתעתיק אותם.
בניגוד לרוב מובילי התרבות העברית ממין זכר, גולדברג לא הייתה פעילה ציונית: היא לא הייתה חברה באף תנועה ציונית, בוודאי גם לא בתנועת נוער. שנות ילדותה הטראומתיות לא אפשרו כלל חיים כאלה, והאם, הדמות המרכזית של חייה, בכלל העדיפה את התרבות הרוסית. נראה שארץ ישראל והשפה העברית היו עבור גולדברג יותר מחוז חפץ אישי מאשר עניין לאומי; מקום ושפה שבהם תוכל להרגיש בית, בהיעדר בית ממשי יותר.
היא הייתה מאוד מחושבת בצעדיה. כאישה, הסיקה שהפרנסה העיקרית שממנה תוכל לכלכל את חיי היצירה המיוחלים תהיה בוודאי משרת הוראה. כדי שתוכל ללמד בעברית בארץ ישראל לא הסתפקה ברמת העברית שהכירה מילדות. היא נסעה לברלין, ואחר כך לבון, כדי לכתוב שם דוקטורט על התרגום הארמי של תורת השומרונים, לא פחות. לשם כך התמחתה לא רק בעברית, אלא גם בערבית ובשפה הפיניקית, שהולידה את הכתב העברי – זאת בנוסף למגוון השפות האירופיות שכבר הכירה.
למזלה, כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה היא כבר הייתה בשלבי הסיום של עבודת הדוקטורט, וכך הייתה לאחת היהודיות האחרונות שזכו לדוקטורט גרמני באותן שנים. היא הבינה שזה הזמן לממש את חלומה הישן ולעלות לארץ, והתחילה לטוות קשרים ראשונים עוד בטרם עלייה. היא שמעה על חבורת סופרים ומשוררים צעירה בשם "יחדיו", בהנהגת המשורר אברהם שלונסקי, ויצרה איתם קשר. שלונסקי הוא זה שסידר לה את רישיון העלייה לארץ. ב־1935 עלתה לארץ, ואִמהּ צילה הגיעה כמה חודשים אחריה. מאז ועד מותה של גולדברג התגוררו השתיים יחד. את האב, אברהם, השאירו בבית החולים לחולי נפש בקובנה, ולימים הניחו שנספב בשואה, עם רוב יהודי קובנה.
חשש מכל אידיאולוגיה
בחבורת "יחדיו" חוותה עוד שניות שתלווה את כל חייה: הרצון להשתייך, להיות חלק מחבורה, ובו־זמנית לשמור בקנאות על הקול העצמאי שלה. החסות ששלונסקי פרש עליה לא הייתה רק חיובית. לפרנסתה עבדה, בין היתר, כמזכירת החבורה, אבל הוא ציפה שגם בחיי היצירה תהיה מין אפיגון שלו: יוצרת שתחקה את סגנונו. אבל זה ממש לא היה הכיוון שלה. בניגוד למשחקי הלשון האינסופיים של שלונסקי, או הווירטואוזיות הלשונית של אלתרמן, גולדברג החליטה מתחילת דרכה שהיא רוצה לכתוב בשפה פשוטה, עניינית, שווה לכל נפש. אגב, גם בחייה האקדמיים המאוחרים יותר התעמתה עם חבריה והממונים עליה, ברצונה לכתוב בשפת הדיבור ולא בז'רגון האקדמי. יש האומרים שגם זה חלק מסוד המעמד המתמשך שלה.
גולדברג אהבה מאוד את תל אביב. העיר ובתי הקפה שלה נראו לה מזכירים דיים את הערים האירופיות שאהבה והשאירה מאחוריה. גם בעניין הזה הייתה שונה מרוב בני דורה: הם, ציונים אידיאולוגיים, אמנם הושפעו מאוד מהתרבות האירופית ומסגנונה, אבל לא העזו לבטא געגוע אליה. אדרבה, הזדהותם הלאומית הייתה חלק מובהק מסימן ההיכר של הביוגרפיה שלהם ושל יצירתם. שלונסקי היה חבר בגדוד העבודה ופעיל בולט במפ"ם; אלתרמן נודע כמשורר התקומה, ו"הטור השביעי" שלו עקב שנים ארוכות אחר כל ענייני המדינה. ואצ"ג בוודאי גייס את שירתו לטובת החזון המשיחי של מלכות ישראל.
גולדברג, ששילמה מחיר אישי כבד על מלחמות שנולדו מתוך אידיאולוגיות נוקשות, חששה מכל אידיאולוגיה. היא יכלה בוודאי להזדהות עם סיסמתה של מפלגת העבודה בבחירות האחרונות: לא "ישראל לפני הכול", כגרסת כחול לבן, אלא "בני אדם לפני הכול". ביטוי מכמיר לב של הגישה הזו מצוי בסיפור שמאחורי אחד משיריה הידועים, "ערב מול גלעד": "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם". בשמיעה ראשונה השיר מכוון לסצנה אימהית בדיר של כבשים. אבל האמת היא שהוא רק משל: לגולדברג היה ידיד קרוב בקיבוץ אפיקים בשם יוסף אופין. מדי פעם נסעה לבקר בקיבוץ, ואחד הדברים שהיא התקשתה לקבל שם היה רעיון הלינה המשותפת. תיאור הצורך של הטלה לחזור לחיק אימו, ולקבל רק ממנה, ולא משום מטפלת משותפת, את החיבוק והקריאה בשם שיאפשרו לו להירדם, היה דרכה העדינה לומר את הביקורת.
זהות קוסמופוליטית
באותה רוח, היא לא היססה לבטא את געגועיה לנופים ולתרבות האירופית שעזבה. "כאב שתי המולדות" – המולדת הביולוגית שבה גדלה והמולדת התרבותית־רוחנית שאליה הגיעה – הוא ביטוי שהיא עצמה טבעה באחד משיריה. "משירי ארץ אהבתי", אחד משיאי יצירתה, הוא דוגמה מובהקת לכך. "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", היא כותבת בגעגוע עמוק. בילדותנו, כששרנו את הלחן הנפלא שכתבה דפנה אילת לשיר הזה, היינו בטוחים שהוא שיר אהבה קסום לארץ ישראל. האם ייתכן בכלל שמשוררת מרכזית כמו גולדברג תחשוב אחרת? רק כשבגרנו התגלתה האמת: מדובר בשיר אהבה לליטא, מולדתה. הרי המשפט "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" לא באמת יכול להתייחס לארץ ישראל.
היא גם אהבה מאוד לנסוע מדי פעם לאירופה, ובעצם אהבה נסיעות באופן כללי. הסופר חיים באר מספר בסרט של קדר שהוא נסע איתה פעם באוטובוס מירושלים לתל אביב. אחרי שירדו, הוא התפתה לעקוב אחריה ולראות לאן היא ממשיכה. להפתעתו הרבה הוא גילה שהיא עלתה מיד על האוטובוס שהחזיר אותה לירושלים. כשסיפר על כך לידידם המשותף, המשורר ט' כרמי, אמר לו כרמי: "בשביל לאה, הנסיעות הן אמצעי השראה. יותר קל לה לכתוב בנסיעות". את אחת מיצירות המופת שלה, "משירי הנחל", כתבה בהמתנה לרופא שיניים.
ואולי כאן טמונה הסיבה העמוקה ביותר לגילוי המחודש של גולדברג בשני העשורים האחרונים. הביוגרפית שלה, חמוטל בר יוסף, כותבת על כך כבר במבוא של הספר: "יש המסבירים את גל האהבה ללאה גולדברג כיום בעמדתה 'הקוסמופוליטית', הלא מגויסת, לעומת משוררים כביאליק, שלונסקי, אצ"ג ואלתרמן". התרבות הישראלית של העשורים האחרונים עברה את שיאי הדבקות הציונית של תקופת המנדט, או עשורי המדינה הראשונים. היא מוכנה לקבל שאנשים ינפיקו דרכונים נוספים על הדרכון הישראלי, שרובם דרכוני ארצות שבהן הושמדו או מהן גורשו היהודים בבושת פנים (הרי אלה המדינות שיש להן מספיק רגשי אשמה, ובעיקר מספיק געגוע לתרומה היהודית, כדי לאפשר את הדרכונים). תרבות היידיש והלאדינו והשירים המרוקאיים או העיראקיים כבר לא אסורים בהשמעה אלא נחגגים ברוב עם, לא מתוך רצון לחזור לגולה אלא דווקא מתוך תחושת נורמליות שבה הזהות הישראלית היא כבר לא "אידיאולוגיה" אלא מצב טבעי, וממילא ניתן לצרף לו זהויות נוספות, לפי "הצורך".
בחברה ישראלית כזו, הזהות המוצהרת הכפולה של גולדברג טבעית יותר מהאידיאולוגיה הציונית הנוקשה של אלתרמן. בעניין הזה יש לגולדברג יתרון מובהק אפילו על יהודה עמיחי, שגם הוא כמותה העדיף בני אדם על אידיאולוגיות. כמו שאומר טיקוצקי: "בניגוד לגולדברג, עמיחי עשה מאמץ גדול לאמץ זהות ציונית וישראלית מובהקת. גולדברג, לעומתו, דבקה בזהותה האירופית; בסגנונות ובנושאים של כתיבתה, בלבוש המעודן שלה, בתרבות בתי הקפה". ועם כל זאת, בר יוסף מדגישה שהגעגוע והמשיכה של גולדברג לתרבות שעזבה לא פגמו כהוא זה בהזדהותה הציונית.
שני קוטלים צעירים
ב־1959 פרסמה גולדברג את הספר "מוקדם ומאוחר", שכלל מבחר משיריה, ישנים וחדשים גם יחד, והוא אפוא סוג של סיכום ביניים. בצד כמה ביקורות משבחות, זכה הספר לשתי ביקורות קטלניות במיוחד משני מבקרים צעירים שבדיוק החלו באותן שנים את דרכם. הראשון היה המשורר נתן זך, שכתב ב"דבר" שיצירתה לא עברה שום התפתחות לאורך השנים, ולכן שירי הספר, המסכמים את תקופות יצירתה השונות, יוצרים למעשה רושם חדגוני. לדעתו, כל שירתה ניתנת לתמצות בנושא אחד: הייסורים "המתוקים" של אהבה שלא באה על סיפוקה. את הפשטות שביקשה להשיג בשיריה הוא פירש כפשטנות, ומנגד טען שהרגשות שהיא מביעה משקפים נוסחה קבועה, ואפילו פסקנית מדי.
הקוטל השני היה דן מירון, אז חוקר ספרות בן 28 ולימים מהבולטים שבחוקרי הספרות העברית ומבקריה. הביקורת הייתה דומה למדי לזו של זך: שירתה של גולדברג, טען מירון, היא שירה "נעימה ונקייה" אך אין בה גדולה. עולמה הרגשי סתמי ומוסרני, כמו "ספרי מוסר מימי הביניים", ואין בו חוויות ותובנות "אמיתיות".
רציתי מאוד לשאול השבוע את זך ומירון מה הם חושבים כיום על אותה ביקורת. שניהם, כמו גולדברג עצמה, חתני פרס ישראל, שכוכבם כמובן דרך מאוד מאז אותם ימים. את זך לא איתרתי, ומירון מאוד לא רצה להתייחס לדברים. לדבריו, "זו שאלה סבוכה שאינה מתאימה לשיחה טלפונית". עם זאת, ציין, שבמאמר מאוחר יותר על יצירתה של גולדברג הוא ריכך חלקית את ביקורתו.
יום אחרי יום העמידו אותו החיילים הליטאים לפני כיתת יורים, נותנים פקודת ירי, ומוותרים על מימושה ברגע האחרון. ההתעללות הזו הוציאה מהאב את מחלת הנפש הפוטנציאלית שכנראה התקיימה בגנטיקה המשפחתית והוא יצא מדעתו. הבת לאה פחדה מביקוריו המזדמנים בבית הספר שלה, שם הפך מושא ללעג חברותיה
עבור גולדברג עצמה, בזמן אמת, הביקורות האלה היו קטלניות במיוחד. לא הועילו כל השבחים שקיבלה לאורך השנים. חלומה הגדול להתגבר על כל קשיי חייה ולהפוך לדמות משמעותית בתרבות העברית כאילו קיבל סטירת לחי שממנה התקשתה להתאושש. מאז אותן שתי ביקורות ועד מותה עברו בדיוק עשר שנים. בעשור ההוא, העשור האחרון לחייה, היא מיעטה מאוד לכתוב, בוודאי לעומת השטף האינסופי שנבע ממנה בשנים שקדמו לכך. אחד השירים הבולטים שכן כתבה באותם ימים נקרא "דיוקן המשורר כאיש זקן". הוא כתוב בלשון זכר, כביכול כדי להסתיר שמדובר בה עצמה, אבל התוכן המריר מספר בדיוק את הסיפור:
אני יושב אל שולחן הכתיבה ונערים משחקים על קברי/ אני חותם על האחרון בשיריי, והם מוחים את שמי וזכרי… אל תנסה ללכת עם הדור, הדור אינו רוצה שתלך עם הדור/ הדור הלך למקום אחר ולך אין הזמנה/ אל תנסה ללכת עם הדור/ הדור אינו רוצה שתלך עם הדור/ הדור רוצה היום אותך לקבור ולהנחילך לדורות אחרים.
גולדברג פרסמה באותו עשור רק ספר שירים אחד, שגם לגביו אמרה ש"הוצאתי אותו רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין כותבת". במקום זאת התמקדה בתחום יצירה חלופי, שלפני כן היה רק תחביב ועכשיו הפך למרכזי: הציור. טיקוצקי, שפרסם לפני כשנה כ־300 שירים גנוזים שנותרו בעיזבונה של גולדברג, לאו דווקא מן העשור ההוא, אומר שהיצירות שבכתב הן החלק הקטן שנותר גנוז בעיזבונה: "החלק העיקרי הם 4,000 הציורים שהשאירה אחריה".
אגב, לשאלה איך הרשה לעצמו לפרסם שירים שגולדברג עצמה ביקשה לגנוז, הוא אומר: "אם הייתה באמת רוצה לגנוז אותם לנצח, הייתה משמידה אותם, כפי שעשה אלתרמן עם רוב היצירות שגנז. כמי שהייתה בעצמה גם חוקרת ספרות, היא הייתה מאוד מודעת לכך שיום יבוא וחוקרים צעירים יחקרו בעיזבונה, ויפרסמו מה שירצו. עובדה שהיא לא טרחה לאסור על כך".
אהבות חד צדדיות
בדבר אחד נגעה ביקורתו של זך בעניין רגיש, אך ללא ספק אמיתי, בחייה של גולדברג. היא לא רק הייתה סופרת ילדים משובחת למרות שלא היו לה ילדים משל עצמה. היא גם כתבה שירי אהבה נפלאים, למרות שמעולם לא הייתה לה אהבה ממומשת משמעותית. באופן משונה, מושאי אהבתה היו תמיד אנשים שלא יכלה באמת לקשור איתם קשר קבוע. בברלין התאהבה בצעיר הודי. בתל־אביב אהבה במשך 12 שנים – האהבה הארוכה והגדולה של חייה – את המשורר אברהם בן־יצחק (סונה); דמות מסתורית, שמתואר בסרט כ"שתקן כמו נזיר פרנציסקני", אבל נחשב למשורר נפלא למרות שבכל חייו פרסם 12 שירים בלבד. זו הייתה אהבה אפלטונית וגם חד־צדדית מאוד. בן יצחק נהנה מחברתה, אבל לא היה מסוגל להשיב לה אהבה. חוקר הספרות אריאל הירשפלד טוען בסרט של קדר ש"גולדברג פשוט לא הבחינה שמדובר בהומוסקסואל". חוץ מזה, בן יצחק היה מבוגר מגולדברג ב־28 שנים, ונפטר בהיותה בת 38. למרות שהייתה זו אהבה אפלטונית, היא כתבה על הקשר ביניהם את הספר "פגישה עם משורר".
שנים אחר כך, בירושלים, שוב התאהבה בחוקר איטלקי בשם פאולו ויונטה, שהגיע כמרצה אורח לאוניברסיטה למשך כמה חודשים. היא יצרה איתו קשר, ובאחד ממכתביו אליה דימתה לראות הזמנה ששלח לה להגיע אליו ולחיות איתו. היא נסעה לאיטליה, רק כדי לגלות שהאיש חי שם עם מאהבת אמריקנית צעירה, וכך שוב חזרה מושפלת, לדירה הקטנה עם האם, ברחוב אלפסי 16, תוך שהיא מכנה את עצמה במרירות "זקנה סנטימנטלית".
ב־1969 חלתה גולדברג בסרטן השד. את חודשי חייה האחרונים העבירה בעיקר בציור, בדירתה. חברתה תמרה ריקמן סיפרה בסרט של קדר ש"בעיקר ציירה באותם חודשים רישום אחד ארוך על כל הקיר שליד מיטתה, ומדי פעם הייתה קוראת לי, שאראה את החלק החדש של היצירה". היא נפטרה בינואר 1970, וכמה חודשים אחר כך הוענק לה פרס ישראל. למרות הכלל האוסר להעניק את פרס ישראל ליוצרים מתים, היא הוחרגה מהכלל משום שהדיונים על הענקת הפרס נערכו עוד לפני מותה. אמה, כמובן, היא שקיבלה בשמה את הפרס. על היחסים הסימביוטיים ביניהן תעיד גם העובדה הבאה. האם הלכה לעולמה 12 שנים אחרי הבת, ונקברה לידה. היא ציוותה לחרות על קברה, מלבד שמה, רק ארבע מילים: "אם המשוררת לאה גולדברג".
בדיוק לפני עשור, במלאת 40 שנה לפטירתה של גולדברג, פרסם חוקר הספרות אריאל הירשפלד מאמר על אודותיה. בניגוד למורה שלו, דן מירון, הירשפלד כתב על גולדברג מילים נפלאות:
כשהייתי ילד היה עבורי שמה של לאה גולדברג זהה כמעט עם עצם מעשה השירה… ידעתי לשיר את "שיר היקינתון" לפני שהבנתי את מילותיו ו"איה פלוטו" ליווה אותי אל השינה מדי ערב כמעט… היא הייתה נוכחת בילדותי ובנעוריי כאיזו אם גדולה וחכמה שהתבוננה במקום הזה וידעה להגיד עליו את הדברים הנבונים ביותר, הנוגעים לעצם החיים, הגדילה, היכולת לאהוב והיכולת לחוש פחד וחמלה.
כשנפטרה גולדברג, מספר הירשפלד, הביאה המורה שלו לספרות, רבקה גורפיין, שגם הייתה חברתה של גולדברג, לכיתה את שירה הקצר מאוד "תשובה": "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים? ובאיילות? ובאבנים הגדולות שבהרי ירושלים?". בעיניו של הירשפלד, השורות הספורות האלה הן תשובה לשאלה הגדולה מאוד: האם עוד יש טעם לשירה במאה העשרים? ועל כך הוא כותב: "בדרך הזאת [של גולדברג] השירה היא הכלי לדובב את חוויית החיים, החמלה והיופי; הדרך לשמור על ראיית הסוסים והאיילות. היא הדיבור הכלל אנושי הקודם לכל ציונות ומדינה".
והוסיף הירשפלד אמירה שהרבה ישראלים יוכלו להזדהות איתה, גם אם לא ידעו כמותו לנסח אותה בעצמם: "היוצרת הזאת הצליחה ליצור גוף יצירה היכול ללוות אדם מן העריסה ועד ערש הדווי, ולכל גיל היא יצרה דבר אחר; דיבור נכון, משמעותי, שאינו שוליים לעיקר אחר… היא לא הייתה רק 'משוררת', אלא הפכה לנוכחות חיונית בחיינו".
