לא רבים זוכרים, אבל בסוף הספר "דירה להשכיר" מופיע סיפור ילדים נוסף מאת לאה גולדברג (לצד "כך ולא כך"), "מעשה בשלושה אגוזים". אודה ואתוודה שהתקשיתי מאוד להבינו בילדותי ורק בבגרותי תפסתי את סמליותו. מסופר בו על סנאי שנותר בלי קורת גג בימות הגשמים. כדי לקבל מחסה בביתו של הגמד, מסר לו הסנאי שלושה אגוזים ובהם "שְׁלֹשָה סוֹדוֹת וְרָזִים. / וְהָיָה – כָּל מִי שֶׁיִּפְתֹר אֶת סוֹדָם / אֵין כְּמוֹתוֹ מְאֻשָּׁר בָּעוֹלָם". הגמד נתן את אגוזי הפלא לשלושת משרתיו של שר גדול בתמורה לכך שיפֵרו את מצוות אדונם לכרות את היער שבו חי. מהם נדדו האגוזים לשר עצמו וממנו לאהובתו, ובכל פעם העברתם מיד ליד פתרה מצוקה גדולה לבעליהם הזמניים. לבסוף נישאו השר ואהובתו ונולד להם בן.
יום אחד, בשעה שההורים נעדרו מן הבית, השתעשע הילד בשלושת האגוזים. בפשטות, מבלי שיכיר את האגדה שנקשרה בהם, הוא פיצח את האגוזים ואכל את תוכנם. זהו, כך מסתבר, היה הסוד והרז של האגוזים: שאפשר לאכול אותם להנאה. וזה אולי גם סוד יצירתה של לאה גולדברג: כל כמה שיש לה משמעויות נשגבות, היא יוצאת מן החיים ושבה אליהם בחזרה; טומנת בחובה סודות ורזים, ובה־בעת מספקת צֵידה של ממש לחיים. כל אחד ואחת נוטל מאגוזיה־יצירותיה מה שהוא או היא רואים בהן, ולשומע ינעם.
מה גרם לכך שדווקא "דירה להשכיר", הסיפור הראשון בספר, זכה לפופולריות נרחבת, שהאפילה על "כך ולא כך" ועל "מעשה בשלושה אגוזים"? ודאי שניתן למנות כמה וכמה סגולות מובהקות של "דירה להשכיר", ועם זאת קשה להשתחרר מן הרושם שהיה כאן גם עניין של מקריות ושל מזל. גם במובן זה עשוי "מעשה בשלושה אגוזים" לעמוד כמשל גדול להתקבלות יצירותיה של לאה גולדברג – אנחנו, צרכני האגוזים, ממלאים תפקיד חשוב לא פחות מאשר האגוזים עצמם בהגדרת מהותם. ומכאן: המקום הנכבד שלאה גולדברג תופסת כיום בחיי התרבות שלנו קשור בנו לא פחות מאשר בערך האבסולוטי של כתיבתה.
בעידן הנוכחי, של מוּדעות הולכת וגוברת להיבט המגדרי, לאה גולדברג מצטיירת כמופת ליוצרת שפילסה בכוחות עצמה את דרכה בעולם גברי – "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ" – וכדוגמה לאישה שלא נכנעה לנורמות החברתיות (לא הקימה משפחה, חיה כל שנותיה עם אמהּ) אלא דבקה בייעוד שבחרה בו בצעירותה והתמסרה לו.
כך הוא במישור הגלוי לעין. אבל ברובד סמוי, דומני שלאה גולדברג ויצירותיה רלוונטיות עבורנו בדרך שכל כמה שאנחנו חשים בה, כך אנחנו מתקשים לנסחהּ. ועם זאת, אנסה לאפיין אותה בצורה משולשת, כדלהלן.
ניצחון הנוסח הפשוט
הדרך האחת: לאה גולדברג וכתיבתה הם סמל לעבריוּת. לאו דווקא יהדות, ציונות או ישראליות – אלא עבריוּת. גולדברג הגיעה אל העברית "מבחוץ", בדומה ליוצרות עבריות שקדמו לה (בעיקר רחל המשוררת ואלישבע) ובשונה מרוב היוצרים העברים הגברים שצמחו אל העברית באופן אורגני, בבית אבא. בבית שגדלה בו בקובנה בסמוך למלחמת העולם הראשונה דיברו רוסית, גרמנית ויידיש, ולא הייתה בו זיקה כלשהי לציונות או לעברית. רחוק מזה.
היקלעותה של הילדה לאה גולדברג לבית ספר רוסי למסחר בקובנה, שרוב מוחלט של תלמידיו היו יהודים, ושהפך כמעט בן לילה לגימנסיון עברי, חשפה אותה לעברית ולמהפכת הציונות שסחפה את יהודי ליטא. כבר בשנתה השנייה בגימנסיון, והיא בת עשר, החלה לכתוב יומן בעברית, ותוך זמן קצר רשמה בו שהיא רואה את ייעודה כסופרת עברית. בשונה מרובנו, היא בחרה בעברית, השפה הרביעית או החמישית שדיברה, ולא נולדה אליה. "לבחור לשון, כמי שבוחר לו טבעת", כתבה ברומן "והוא האור" (1946). "הזכות הזאת לבחור בלשון כבטבעת קידושין, ולברך עליה, 'הרי אַת מקודשת'״.
ברור שהעברית נכרכה לבלי הפרד בציונות, אבל מחויבותה היסודית של גולדברג הייתה לשפה עצמה ולאו דווקא לאידיאולוגיה, כל כמה שהלכה בתלם הציוני (כבת כעשרים וארבע, בשנת 1935, עלתה לבדה ארצה ושימשה מורה בבתי ספר; בהמשך הייתה פעילה מאוד בבמות של תנועות הפועלים). העֶמדה השולית שהגיעה ממנה אל העברית היא אחד ההסברים לפשטות היחסית – המתעתעת למדי – של כתיבתה, שגונתה בשעתה (חשבו על זיקוקי הדי־נור הלשוניים בשירת עמיתיה שלונסקי ואלתרמן, למשל), והנה, דווקא הנוסח ה"פשוט" ניצח, ו"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". נדמה שכיום העבריוּת היא אחד המכנים המשותפים האחרונים שנותרו לנו ומכאן גם מעמדה הבולט של גולדברג, שהעברית שלה כל כך לא נוסחאית או מסומנת, עד שב"שקיפותה" הלכאורית היא יוצרת נוסח ריבוני משלה.
הדרך השנייה המסבירה את הרלוונטיות של גולדברג עבורנו נקשרת לדרך הקודמת: ריבוי זהויותיה. במידה שגולדברג ראתה עצמה יוצרת עבריה כך גם תפסה עצמה כבת תרבות אירופה, ולהפך. "היא הייתה בו־בזמן בת־בית ואאוטסיידרית הן באירופה והן בארץ", כתב עליה מיכאל גלוזמן. בפרוץ מלחמת העולם השנייה סירבה לחטוא בכתיבה מגויסת ומנגד הייתה ערה מאוד לענייני השעה והגיבה עליהם בדרכה המאופקת, המרומזת. היא נמנעה מלקשור עצמה בממסד הפוליטי ולחמה למען ריבונותה של האמנות, ובד בבד השתתפה בחינוך דורות שלמים, אֵם של רבבות ילדים ולא של אף ילד אחד משלה. בתנועה החופשית שלה בין הקטבים, בהתנגדותה לזהוּת אחת ויחידה, בישרה אולי את העידן הנוכחי.
לכתוב את השבר
הדרך השלישית היא השברים וההרמוניה. ביסוד הכּתיבה של גולדברג עומדת ההנחה שלאחר המופתים הגדולים בתרבות (נֹאמר: דנטה, פטררקה, וקרוב יותר לזמנה: אלכסנדר בלוק הרוסי וריינר מריה רילקה הגרמני) אי אפשר עוד לכתוב יצירה מושלמת. כל שניתן לכתוב הוא איזה שבר, שאולי יהיה ראוי לשמו, לא יותר מכך. לכן יש ביסוד כל יצירותיה איזו ענווה.
לַשבר במובנו האסתטי נוספו במרוצת חייה שברים ביוגרפיים והיסטוריים: התפרקות משפחתה בתום מלחמת העולם הראשונה וחורבן התרבות האירופית כפי שהכירה והוקירה במלחמת העולם השנייה (ועִמה השואה, שאביה נספה בה ככל הנראה). גולדברג השכילה לבנות מן השברים הכואבים הללו שלם העומד בפני עצמו, דווקא בהצביעוֹ על סדקיו העמוקים. מן הדיסהרמוניה יצרה הרמוניה שאיננה מתקתקה אלא מודעת היטב לסתירותיה ובכך היא מורכבת בהרבה: "בְּתוֹךְ עוֹלָם קָשִׁיחַ וְזוֹעֵם, / מִתַּחַת לְשָׁמַיִם צונְֹנִים / אֲנִי עוֹמֶדֶת וּבְלִבִּי שִׂמְחָה" (מתוך "נפלְאתה"). כך גם הפכה את הפחם של אהבותיה הנכזבות ליהלומי שיר. בדור כדורנו, החש תדיר שהעולם המוּכּר לו הולך ומתפרק, מבטאת גולדברג גם את אווירת המשבר העמוק וגם את אפשרות תיקונו, ולוּ בזעיר אנפין.
וזוהי אולי הנקודה החשובה מכול: ביסוד יצירתה של גולדברג ישנה אופטימיות זהירה, כזאת העשויה לצמוח רק לאחר ייאוש גדול. היא מלמדת אותנו את "האומץ לחולין", את ההכרח למצוא יופי בשגרת היומיום האפרורית; לא לנהות אחר "חופי הפלא" אלא לחיות את החיים, ובמילותיה של רחל, "כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל". משום כך לאה גולדברג מדברת כל כך את שפתנו, גם ממרחק השנים. מי שנהגה באריסטוקרטיות מסוימת וב"דיסטנס" עם תלמידיה באוניברסיטה העברית, מי שהגיעה אל התרבות העברית מבחוץ, הפכה "אחת משלנו" – דווקא משום ששמרה על ריבוי זהויותיה, דווקא מפני שסירבה להיות "אחת משלנו" או "להסתחבק", דווקא משום שנותרה נאמנה לעצמה בכל תמורות החיים וההיסטוריה. בכך לאה גולדברג מעמידה בפנינו עד היום ציווי מוסרי ואמנותי, שהלוואי שנעמוד במקצת ממנו.
ד"ר גדעון טיקוצקי מלמד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש עורך בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים
