"אני גאה בכל נכה שעוצר את התנועה ברחוב"

אחרי שנתיים של עבודה על הסדרה "מושלמים", כשהוא עסוק בתיקונים אחרונים לשלושת הפרקים, הגיע היוצר אסף גרינבוים לשלב המרגש של הפקת הפרמיירה לסדרה. גרינבוים לא היה מודאג מהגעתם של סלבריטאים לערב, שכן כעורך תוכן בכיר בתעשיית הטלוויזיה הוא ידע שהקולגות יבואו לפרגן לו, וגם זוטות כמו הקייטרינג לא הטרידו אותו. בראש מעייניו היה דבר אחד – לדאוג למקום שיהיה נגיש לכמה שיותר נכים, כך שהם יוכלו להשתתף באירוע החגיגי שלו.

גרינבוים, שנפצע בגיל חמש וחצי ומאז מתמודד עם נכות ביד וברגל שמאל, יצר סדרה על חייו יחד עם עוד חמישה גיבורים שמתמודדים גם הם עם נכויות שונות. במהלך הסדרה, שעולה השבוע ב־HOT8 והופקה בתמיכת קרן רודרמן וקרן גשר, נחשפים הצופים לסיפורם האישי של כל אחד מהגיבורים שמספרים בכנות יוצאת דופן על החוויות שלהם כנכים מיום הפציעה ועד היום: הרגעים הראשונים שלאחר הפציעה, האשפוז הארוך בבית החולים, תהליך השיקום, הנפילות שבדרך והניסיון שלא נגמר להשלים עם החיים החדשים שנכפו עליהם. בניסיון להשיג מקום נגיש להקרנת הבכורה, בדק גרינבוים אינספור אולמות: "מצידי אפשר היה להטיס את כל המוזמנים לאילת אם רק הייתי מוצא שם מקום מתאים". לבסוף התקיימה הפרמיירה באולם בתל־אביב וגרינבוים ויתר על השורה הראשונה של כיסאות האולם לטובת חבריו על כיסאות הגלגלים. בפני חלק מחבריו הוא נאלץ להתנצל שלא יוכל להזמינם בשל מחסור במקום. חוסר נגישות היא אחת הבעיות העולות בסדרה המרגשת והאותנטית, שיש בה גם רגעים מצחיקים וכנים של התמודדות.

גיבורים בעל כורחם

החיים שלו השתנו כששיחק בתור ילד בארגז חול סמוך לביתו ולאתר בנייה. משקולת כבדה שנפלה מהקומה השביעית נחתה על ראשו. כשהגיע לבית החולים הרופאים לא האמינו שישרוד. אבל אחרי עשרה ימים בחוסר הכרה הוא התעורר ואמר לאמא שלו: "אמא, זו לא הפיג'מה שלי". זה היה הסימן הראשון לכך שהמוח לא נפגע. הוא נכנס לתהליך שיקום ארוך מאוד שבמהלכו למד לחיות עם הנכות. את חייו הבוגרים הוא מבלה בתעשיית הטלוויזיה, ולא נותן למגבלות לעצור אותו. הוא היה העורך הראשי של תוכנית האירוח של יאיר לפיד והמשיך איתו גם ל"אולפן שישי", ליהק למספר עונות בתוכנית האח הגדול, פיתח את "אבודים" והיה חלק גם מצוותי התוכניות של אברי גלעד, טל ברמן ועוד.

"אין לי רגשי נחיתות לגבי המראה שלי. אני נראה טוב. אבל בגלל שאנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות, אז אתה מסתכל על המראה של הצד השני בפייסבוק, באינסטגרם. רק אחרי זמן מה אתה לא רואה את הנכות של האדם מולך"

לפני שנתיים החליט לחפש זוגיות חדשה ופנה לאתרי היכרויות, שם גילה שברגע שהוא מספר שהוא נכה הצד השני נעלם מיד ולא נותן הזדמנות להכיר אותו לעומק. "הבנתי שאני צריך דבר ראשון לקבל את עצמי. לפני שאני מצפה מאחרים לעשות את זה. הבנתי גם שבני זוג פוטנציאליים לנכים ניזונים ממה שהם סופגים מבחוץ, ושהגיע הזמן לשנות את ההסתכלות של אנשים עלינו. שיראו אותנו באמת. הבנתי שאני יכול לנצל את הכלים וההבנה שיש לי בתקשורת כדי לספר את הסיפור האמיתי. בדרך כלל אנחנו מופיעים בתקשורת כמסכנים מהפגנת הנכים, או במשבצת הסיפור האנושי המרגש. זה לגיטימי וזה בסדר, אבל אנחנו הרבה מעבר לזה. זו סדרה שיש בה אמת. מקבלים בה את החיים שלנו באמת כמו שהם".

חמשת גיבורי הסדרה מלבד גרינבוים עצמו הם רעות רדנסקי – בת 34 שנפצעה קשה בגיל 19 בקפיצה על טרמפולינה במהלך יום הולדת, משותקת מהצוואר ומטה, מתניידת בכיסא גלגלים, כותבת בימים אלה סדרה ומרצה על חייה; נועם גרשוני – בן 36, טייס מסוקי אפאצ'י שנפצע קשה ברגליו במלחמת לבנון השנייה כשמסוקו התנגש במסוק ישראלי נוסף, מתנייד כיום בעזרת קביים, זכה במדליית זהב באולימפיאדת לונדון בטניס בכיסאות גלגלים, הדליק משואה ביום העצמאות ומרצה על סיפור חייו ברחבי העולם; מאיה אורן – בת 24 נולדה עם שיתוק מוחין, מתניידת עצמאית אבל מתקשה בהליכה ובאחיזה בידיים, עובדת במשרד פרסום; מורן סמואל – בת 37, כדורסלנית נבחרת ישראל לשעבר שהפכה לנכה בגיל 24 כתוצאה משבץ בעמוד השדרה, נכה מהמותניים ומטה, מתניידת בעזרת כיסא גלגלים, סגנית אלופת העולם ומדליסטית אולימפית בחתירה לנכים, וגם היא, כמו גרשוני, הדליקה משואה ומרצה על חייה ברחבי העולם; שי רלר, הנכה הקשה ביותר בסדרה, הוא בן 39, שנפצע בגיל 23 במהלך טיול בנפאל כאשר האוטובוס שבו נסע התהפך לתהום. הוא נכה מהצוואר ומטה, בפועל יכול להפעיל רק שתי אצבעות, זקוק לאדם שצמוד אליו 24/7, עובד כאנליסט.

בכנות יוצאת דופן הם מספרים על ההתמודדות היומיומית עם הנכות, עוסקים בקושי לחוות זוגיות ונותנים מבט מפוכח על החברה הישראלית שלא ממש יודעת איך לקבל אותם. זו סדרה שנוגעת בכל אחד. מאז שהתפרסם הקדימון לסדרה ואחרי שנערכה הפריימירה, גרינבוים מוצף בתגובות. "רק השבוע פנו אליי מאה איש בפייסבוק. זה עושה לי טוב על הנשמה, כי הסדרה נוגעת גם באנשים 'רגילים' והם אומרים ששיניתי להם את נקודת הראות. וכמובן יש גם אנשים נכים שאומרים לי שזה עשה להם טוב. חברה שהיא בחורה מלאה אמרה לי שאחרי הסדרה היא הסתכלה בראי ואמרה לעצמה: 'אני לא אוהבת את זה, אבל אני שמה פס על העולם'. אני יוצא מנקודת הנחה בסדרה שכל אחד מאיתנו לא שלם בצורה זו או אחרת עם עצמו. זו ההבנה. אחרי שאתה רואה את הסדרה אתה מבין שהכול חסר משמעות וכמה שאנחנו צריכים להסתכל בכל בוקר במראה ולומר 'וואלה, אנחנו מושלמים'. כשאתה מסיים לראות את הסדרה אתה יוצא בהיי. הנושא הוא כביכול קשה, אבל יוצאים בהיי מטורף".

תודה, אנחנו בריאים

הפרק הראשון עוסק בהתמודדות עם החיים שהשתנו, תהליך השיקום וההבנה ששום דבר לא ישוב להיות כשהיה. הפרק השני מתמקד בקושי להשיג זוגיות, בהסתרה באתרי הדייטים ובחשיפה מול בני הזוג הפוטנציאליים. הפרק השלישי עוסק ביחס החברה לנכים. גרינבוים דורש מהמרואיינים שלו להיכנס לפינות הכי מודחקות שלהם.

הוא ערך אודישנים ליותר מ־150 נכים יחד עם המלהק מאיר אליאל כדי למצוא את אלו שידברו בפתחון לב על הכול. כל המשתתפים סירבו בהתחלה להשתתף בסדרה וגרינבוים מצא את עצמו משכנע אותם.

מה שכנע אותם לבסוף?
"הרצון לשנות את הגישה ואת הראייה של החברה עלינו. אנחנו מתארים בגוף ראשון את הקושי בזוגיות ואת הקושי להשלים עם המצב שלנו. אנחנו מתארים מה קורה לנו כשאנחנו עולים לאוטובוס, ואיך זה לדעת שיש דברים שלעולם לא נצליח לעשות". הסדרה גם שמה מראה מול פני החברה. "אני יוצא ממונית ותמיד אומרים לי 'תהיה בריא'. תודה, אני בריא, רק נכה. אנשים סיפרו שהם עומדים ברמזור אז תמיד יעבירו אותם את הכביש. זה לא בא מתוך זה שאנשים רעים. חבר'ה, לא צריך. כשנצטרך עזרה נבקש אותה. תמיד, למשל, אורזים לי בסופר. רעות מספרת שאם היא לבד ברחוב תמיד ניגשים אליה ושואלים אם היא צריכה עזרה. זה נעשה מתוך טוב לב, אנחנו מבינים את זה, אבל באותה מידה זה גם מצחיק אותנו והופך אותנו לסוג של נזקקים, למשהו שאנחנו לא".

הפרק האינטימי ביותר עוסק בקשיים סביב זוגיות. גרינבוים עצמו הגיע לסדרה אחרי שהוא ובן זוגו נפרדו והוא נכנס לאתרי היכרויות, שם הבין שהנכות מרחיקה ממנו בני זוג פוטנציאליים שוב ושוב. כיום הוא נמצא בזוגיות. "אין לי רגשי נחיתות לגבי המראה שלי. אני נראה טוב. אבל בגלל שאנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות, אז לפני דייט אתה מסתכל על המראה של הצד השני בפייסבוק, באינסטגרם, כך שהסינון הראשוני הוא על פי המראה. קשה יותר למצוא זוגיות כשאתה בוחן לפי המראה. אבל אחרי זמן מה אתה לא רואה את הנכות של האדם מולך. כשאתה אומר את המילה נכה, אנשים נבהלים. אחד הדברים שבגללם עשיתי את הסדרה הוא כדי להראות את בני האדם שמאחורי הכותרת 'נכה'. הרי בסוף הזוגיות היא בגלל האדם, ואז לא רואים את כל החיצוניות – גם אם יש מוגבלות. אני מבטיח לכל מי שיהיה בזוגיות עם אדם נכה, שמהר מאוד מתאהבים בבן־אדם ושוכחים את מה שמסביב".

יש ויכוח ידוע בסצנת הנכים, מה עדיף – להיוולד עם הנכות או לקבל אותה באמצע החיים. הדעות חלוקות. אין תשובה על זה. אישית אני חושב שלאדם שעד גיל עשרים חי חיים רגילים ואז הפך לנכה קשה הרבה יותר, כי עד שלב מסוים הוא היה אדם רגיל ופתאום הוא הפך לנזקק. אבל חברים שלי שזה קרה להם אומרים לי ההפך"

את הסדרה ביים יניב סגלוביץ' ("אורי זוהר חוזר") שדייק עבור גרינבוים כמה רחוק אפשר ללכת כדי ליצור מצד אחד עניין ואינטימיות עם המרואיינים, ומצד שני לא להבריח את הצופים. סגלוביץ' מספר שהגיע לפרויקט עם חששות רבים. "גדלתי על זה שנכה זה דבר מבאס ועצוב, הפגנות ומסכנות. נרתעתי. הגעתי לפגישה עם אסף בפעם הראשונה ולא ידעתי שהוא עצמו נכה, כשהוא סיפר את סיפור הפציעה שלו נותרתי חיוור. הוא התחיל לצעוק עליי 'למה אתה נרתע? החיים שלי רגילים לחלוטין'. הוא סיפר על הקשיים מול מבטים ברחוב ובדייטים, והבנתי שיש כאן סיפור של קהילה שאני לא מכיר. במהלך העבודה הזאת נדלקו בי היצר והרצון לספר את הסיפור של האנשים האלו. נחשפתי לאנשים יפים, חכמים וורבליים. ככל שעבדתי על זה גיליתי שהם דומים לי, הריחוק והרתיעה הלכו והתמוגגו, התאהבתי באנשים. בסופו של דבר עשיתי כל מה שאני יכול כדי לספר את הסיפור, להעביר את השינוי שאני עברתי לקהל הרחב ולשבור את הדעות הקודמות".

דרוש נכה פוטוגני

הגיבורים של "מושלמים" הם כולם צעירים, יפים, אסתטיים מאוד למרות הפגיעה שחוו, עובדים ופעילים. אפילו הלוקיישן שבו מתקיימים רוב הצילומים הוא וילה יפהפייה ברמת־השרון. הכי רחוק מנכים שכולנו רגילים לראות בתקשורת בהפגנות הנכים – עניים, מתוסכלים, מבוגרים. גרינבוים לא מכחיש את העובדה שניסה להביא אל המסך נכים שיצטלמו טוב. "כשאני שואל חברים 'רגילים' מה הם חושבים על נכים, אז מרביתם חושבים שאני קם בבוקר והולך להפגנות. זו הראייה של הציבור על נכים; הם מכירים אותם או כמסכנים או כסוג של מעוררי השראה שהתגברו על הנכות, אבל החיים מורכבים הרבה יותר.

"כשאני שואל חברים 'רגילים' מה הם חושבים על נכים, אז מרביתם חושבים שאני קם בבוקר והולך להפגנות. זו הראייה של הציבור על נכים. הם מכירים אותם כמסכנים או כסוג של מעוררי השראה שהתגברו על הנכות, אבל החיים מורכבים הרבה יותר"

"לאנשים קשה לראות סדרה על נכים, אני יכול להבין את זה. אנשים רואים נכים ומבינים שמחר בבוקר הם יכולים להיות כמוהם. אירוע של כמה שניות יוכל לשנות חיים. אני בסך הכול שיחקתי בחצר ונפלה לי גלגלת על הראש. אני פוקסיונר. רעות רק קפצה בטרמפולינה והפכה נכה. קשה לאנשים עם ההבנה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בקלות. קשה לאנשים לראות את זה, אז ניסיתי להקל עליהם בכך שיהיה להם קל יחסית לצפות באנשים האלה. רציתי שהם יישארו מול הטלוויזיה ויספגו את המסרים".

"מעבר לזה, שי שמצטלם טוב הוא נכה שיכול להזיז רק שתי אצבעות. הוא נכה קשה", הוא מציין, "רעות המהממת, שהפכה לחברה טובה שלי, היא בחורה נזקקת. שלא נטעה. היא הבחורה הכי קולית, מגניבה, יפה, ורבלית ומהממת, אבל בסופו של דבר היא בחורה שיש מישהי שגרה איתה מסביב לשעון. היא לא נכה קלה. הבאתי אנשים עם נכויות לא פשוטות בכלל. אז כן, הבאתי אנשים ורבליים כדי שאנשים רגילים יוכלו להתמודד איתם".

יש עוד משהו משותף לכל המשתתפים בסדרה מלבד מאיה, שנולדה עם שיתוק מוחין – על כולם התהפך העולם ביום אחד, שבו הם הפכו בתאונה או עקב מחלה למשותקים. גרינבוים מסביר לי שמדובר בוויכוח ידוע בסצנת הנכים: מה עדיף, להיוולד עם הנכות או לקבל אותה 'במתנה' באמצע החיים? "הדעות חלוקות. אין תשובה על זה. אישית אני חושב שלאדם שעד גיל עשרים חי חיים רגילים ואז הפך לנכה קשה הרבה יותר, כי עד שלב מסוים הוא היה אדם רגיל ופתאום הוא הפך לנזקק. אבל חברים שלי שזה קרה להם אומרים לי ההפך. 'עשרים שנה ידענו מה זה טוב, לפחות נהנינו מהתקופה ההיא'". אישית הוא לא זוכר כלום מהתאונה ששינתה את מסלול חייו בגיל חמש וחצי. "אני חושב שזה עדיף, אני לא זוכר את החיים שלי לפני הנכות ולא צריך להתמודד עם האבל על מה שהיה פעם. אין תשובה או אמת מוחלטת בנוגע לשאלה הזו. מדהים איך בסוף כולנו מתמודדים עם אותם דברים, יכולתי להשלים בסדרה משפטים של אחד מהשני. הורדתי בעריכה משפטים מסוימים, כי כמה אפשר לומר אותו דבר".

הבמאי יניב סגלוביץ': "גדלתי על זה שנכה זה דבר מבאס ועצוב, הפגנות ומסכנות. נרתעתי. הגעתי לפגישה עם אסף בפעם הראשונה ולא ידעתי שהוא עצמו נכה, כשהוא סיפר את סיפור הפציעה שלו נותרתי חיוור. הוא התחיל לצעוק עליי 'למה אתה נרתע? החיים שלי רגילים לחלוטין'"

יצאת להפגין עם הנכים?
"השתתפתי בחלק מההפגנות. המצב של הנכים בארץ קשה מאוד. נקודה. העובדה שחלק מהם משׂתכר בסכומים שהם בדיחה מלמדת שהמצב קשה מאוד. זה לא שאנשים עושים את זה בכוונה. הרבה נכים לא מתקבלים לעבודה בגלל הנכות, ויש הרבה שלא יכולים לעבוד. אני כל כך מבין אותם, ובכל הפגנה שהם יוצאים אליה אני גאה בהם. הייתי שם. יש תחושה שהציבור עצמו לא נרתם עד הסוף למאבק הזה. יש רתיעה מהנכים. לכן הסדרה הזאת. כדי שיקבלו אותנו ויבינו אותנו, ואז גם יצטרפו להפגנות. יש נכים שלא יכולים לדבר. אני מרגיש שיש לי שליחות, אני צריך לדבר בשמם של אנשים אחרים. יש כמיהה למישהו שיבוא ויגיד את מה שהם רוצים להגיד במשך שנים. אני גאה בכל נכה שעוצר את התנועה ברחוב, הלוואי שהדברים היו נראים אחרת. זה נובע מכך שלא רואים בשום מקום נכים שמדברים בגוף ראשון".

תודה להוריי שהביאוני

הוא בן 44, גדל בפתח־תקווה, אביו היה איש קבע שפרש מהצבא לאחר התאונה של בנו ופתח סוכנות נסיעות, אמו ניהלה מפעל, והוא בן אמצעי בין שתי בנות. "משפחה חמה ומלוכדת", לדבריו, שלאחר התאונה ליוותה אותו ותמכה בו. הוא עבר תהליך שיקום ארוך מאוד. אמו ליוותה אותו לכל טיול שנתי, דאגה שילמד לשחות עם יד אחת פעילה. כשרצה ללמוד לנגן היא לא אמרה לו "לא" כמתבקש, אלא עברה איתו בין מורים שונים עד שיבין בעצמו שזה לא מתאים. כך הם עברו ממורה לפסנתר למורה לתופים. כשביקש ללמוד לרכוב על אופניים למרות שאין לו שיווי משקל, אמו שכרה לו מורה פרטי. "נדרשו אולי מאה שיעורים בתשלום מלא כדי שאבין לבד שאני לא יכול". הוריו, לדבריו, הם הגורם המשמעותי בחייו, שהפך אותו למה שהוא היום. "יש לי מסר להעביר להורים במצבם, והוא שהם צריכים לזכור שהחינוך שלהם הוא זה שיקבע מה הילד שלהם יהיה – אם הוא יהיה מוגבל גם ברמה הנפשית או שהוא ירגיש הכי רגיל בעולם. אל תגנו על הילדים שלכם. תיתנו להם להתנסות".

באחת הסצנות בסדרה מספרת מאיה, חולת הסי־פי, שלא פעם הילדים צחקו עליה, וכשהלכה לחוג ג'אז גם האמהות הרימו גבה על הילדה שלא רוקדת כמו כולם. על גרינבוים הילדים אף פעם לא צחקו, למעט פעם אחת בכיתה א', כשאחד הילדים לעג לו והוא חזר הביתה בוכה. למחרת באמצע היום וללא התראה הגיעה אמו, פתחה את דלת הכיתה וצרחה על הילד שפגע בבנה. "היא אמרה לילדים 'הבן שלי הוא ילד רגיל, אם מישהו מכם יתייחס אליו בצורה אחרת יהיה לו עסק איתי'. היא הייתה גאונת הדור ובאמת מאז אף אחד לא התעסק איתי".

הוא למד במסגרות רגילות, כולל במגמת משחק, וכבר בגיל צעיר הופיע על במה למרות המגבלה. כבר עשרים שנה שהוא בתעשיית הטלוויזיה. ההשתלבות שלו בעולם הלא קל הזה הלכה דווקא בקלות. "חונכתי שאין לי מגבלות ואני יכול לעשות הכול, וזה מה ששידרתי", הוא אומר. בימים שחלפו מאז עלה הפרומו של הסדרה לאוויר הוא מקבל תגובות גם מאנשים שעבדו לצידו. "כולם כתבו לי שהם אף פעם לא תפסו אותי כאדם עם מגבלות או שלא דרשו ממני אף פעם פחות ממישהו אחר. אני חושב שתמיד היה לי קל כי שידרתי משהו אחר, ואולי גם בחרתי את האנשים הנכונים לעבוד איתם". גרינבוים למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. הוא החל את דרכו המקצועית כקורא עיתונים בתוכנית בוקר, תפקיד שעיקרו לצוד את כותרות העיתונים המעניינות ולהתקשר לאנשים הקשורים אליהן, להעיר אותם בשש בבוקר ולבקש מהם להתראיין בנושא ("התרגלתי להרחיק ממני את השפופרת כדי לא לשמוע את הצרחות של אלו שהערתי אותם").

בהמשך עבר לעבוד בתוכנית האירוח של יאיר לפיד ואיתו עבד שמונה שנים. באותה תקופה הוא התגלה כאוצר לכל תוכנית ראיונות, האיש שמצליח להביא את המרואיינים הכי מבוקשים. בין היתר הוא הצליח להביא לתוכנית את איבון רוזנשטיין בתקופה שבה נעצר בעלה זאב רוזנשטיין, את אהובה אלפרון ואת מרגלית הר־שפי בתקופה שבה כל כלי התקשורת חיזרו אחריה.

כלוכד מרואיינים, תגלה לי מה הסוד שלך בעניין?
"1. לא לוותר; 2. להקים אוהל מחוץ לבית שלהם אם צריך; 3. להיכנס להם ללב".

אחת הנשים שהוא הצליח להיכנס לליבה אבל נכשל במשימה לשכנע אותה להתראיין היא סוניה פרס ז"ל. בשלב מסוים מרוב שיחות טלפון בין השניים הם הפכו לחברים. "הגיע זמן שכבר לא היה אכפת לי שהיא לא התראיינה, כי הפכנו לחברים הכי טובים. היה לנו המפגש הקבוע עם החברות שלה, היינו נפגשים בבית בתל־אביב, גם הנשיא היה לן שם לפעמים. בשלב מסוים כבר הייתי פותח את הארונות לבד ומכין לכולם קפה. על כל הכוסות היה כתוב 'משרד ראש הממשלה', היא הייתה אישה צנועה ומהממת עם עברית צחה".

"הרבה נכים לא מתקבלים לעבודה בגלל הנכות, ויש הרבה שלא יכולים לעבוד. אני כל כך מבין אותם. יש תחושה שהציבור עצמו לא נרתם עד הסוף למאבק הזה. אני גאה בכל נכה שעוצר את התנועה ברחוב"

מרואיינת אחרת שגרינבוים הביא לכורסה באולפן של יאיר לפיד היא כאמור מרגלית הר־שפי, שהתראיינה שם בפעם הראשונה. הריאיון גרר ביקורת חריפה על לפיד והתוכנית על כך שנתנו לה במה. "היא טרקה לי את הטלפון 400 פעם, אבל בכל פעם שאומרים לי 'לא' זה מדרבן אותי".

ולבסוף חטפתם על הריאיון הזה הרבה ביקורת.
"לא פשוט לתת לה במה, אבל אם זה לא היה אנחנו זה היה מישהו אחר. אם את שואלת אותי אם אני מצטער על זה בדיעבד? אני קצת מצטער על זה. להגיד לך שהיה נכון לתת לה במה? היום בדיעבד אני חושב שזה לא היה נכון".

במשך שמונה שנים עבד צמוד ליאיר לפיד. "הוא איש מקסים, שרוצה לקדם נושאים שלא תמיד עומדים בראש סדר היום. הוא רצה שנביא לתוכנית אנשים שלא קיבלו במה במקומות אחרים – אתיופים, הומוסקסואלים בשנים שבהן זה פחות היה מקובל. הוא לימד אותי המון על טלוויזיה, על הומניות וקבלה".

הכישורים האלו מספיקים לדעתך כדי להיות ראש ממשלה?
"אני חושב שהוא יכול להיות ראש ממשלה מדהים. הוא אדם טוב לב וזה דבר שלא יוצא בתקשורת. הוא באמת רוצה את טובת המדינה. הדימוי הציבורי שלו קצת עושה לו עוול".

הוא שימש כמלהק ראשי ל'אח הגדול', וליהק את העונה הרביעית ובהמשך את עונת ה־VIP. הוא אחראי לכניסתו לבית של איתם ישראלי העיוור, המתמודד שהגיע לבית עם כלב הנחייה שלו. "היה לי ברור שאני משתמש במקום שלי כדי להביא בן אדם עם מוגבלות לתוכנית. איתם נכנס יום קודם לכן לבית כדי 'להרגיש' אותו וכדי שהכלב ירגיש את המקום. היה לי חשוב גם שיהיו אנשים דתיים, נכנסה אז רקדנית הבטן שחזרה בתשובה, ברי סימון".

ובסופו של דבר התברר לכולנו שמדובר בניסוי חברתי, שחלק מהמתמודדים בעבר קיבלו כדורים פסיכיאטריים ושבאופן כללי התוכנית רדודה למדי.
"זה לא היה בעונה שלי, ואין לי מה להגיד על זה. זה כבר לא קיים, לא משתמשים שם היום בכדורים. כשאני רואה אנשים כמו קותי סבג, שהיה בעונה שלי, אני רואה הרבה אנשים שזה עשה להם טוב. לא הרגשתי שזה משהו רדוד. בתקופה ההיא הייתה השפעה מטורפת. המטרה הייתה להעביר מסרים לכאן ולכאן, להראות שהחברה הישראלית בנויה ממרקם מיוחד של אנשים. בתור מלהק ראשי של התוכנית היה לי חשוב להעביר את זה. היו שם אנשים מגוונים ושונים, ועובדה שזה הצליח".

אחד הדברים שהוא גאה בהם הוא העבודה שלו ב"אבודים". הוא היה מהצוות שהקים את הגרסה הישראלית של התוכנית וליווה אותה. "אני חושב שצופית גרנט עושה עבודה מדהימה, זו תוכנית שעושה מצווה, פשוטו כמשמעו. עד היום בכל ראש השנה יש משפחות שמראות לי איך הן חוגגות יחד את החג בזכות 'אבודים'. זו עוד דוגמה לזכות שיש לי לעבוד בתעשייה ולעשות דברים משמעותיים שנוגעים בהרבה אנשים, כמו ב'מושלמים', ואני מקווה להמשיך ולעשות את זה".