סוף שנות התשעים פינת שנות האלפיים הביאו איתן תקופת הסתגלות לא קלה לחובבי הרוק בעולם. אחרי כמה שנים טובות של אופוריה שנדדה לסירוגין בין מרכז הכובד בארצות־הברית ובין זה שבבריטניה, החגיגה נגמרה.
היו אז שני הרכבים שעל גבם הקהל הנטוש של הז'אנר העמיס תקווה להצלת המצב, או לכל הפחות חגורת הצלה עד יעבור זעם: הסטרוקס הניו־יורקרים, שבישרו מאוחר יותר את מהפכת הפוסט־פאנק של תחילת שנות האלפיים, וקולדפליי הבריטים. הקליפ של השיר "Yellow", שבו ילד בן עשרים וקצת בשם כריס מרטין הגיע משום מקום להתהלך בחוף הים בגשם עם מעיל הפארקה המזוהה עם הז'אנר וברקע ריף הגיטרה המתמשך, היה רגע של אושר לחובבי הז'אנר המוכים.
אלבום הבכורה של קולדפליי, "Parachutes", היה אלבום ממכר עם שירים נפלאים. ההצלחה שלו הניבה זכיות בפרסים החשובים ביותר בסצנת המוזיקה הבריטית, מכירות בכל העולם, סיבובי הופעות מוצלחים והרבה מאוד כסף בחשבון הבנק.
אלבומי ההמשך של קולדפליי בעשור הראשון של שנות האלפיים היו מעט פחות טובים אך עדיין שמרו על די־אן־איי פוסט בריטפופי והתכתבות ישירה עם השורשים. אבל כשמסתכלים היום על הופעות של קולדפליי ומאזינים לאלבומים האחרונים שלהם, קשה שלא לתהות מה הקשר בין הלהקה ההיא למה שקיים היום. זו לא רק הצבעוניות המקושקשת על הבמה, הסרטים הזוהרים על היד של מרטין וסטיק־לייטים שמחולקים לקהל. אלו רק התסמינים החזותיים למקום שהלהקה הגיעה אליו. את החספוס שמתנפץ אל תוך הרגש החליפה אווירת קרקס קוסמופוליטי שמתאים את עצמו לדור של היי־טק מהונדס. משהו מהזן שממרק את המצפון עם אוכל טבעוני, נאומים של גרטה ונסיעה למידברן (בג'יפ מזהם).
באופן צפוי למדי אך גם אירוני, זאת גם התקופה המצליחה ביותר להופעות הלהקה, שהפכה להיות מעין U2 של דור ה־Y. הביקוש לאמת ולאומץ כבר מזמן הפכו למוקצים וגם כריס מרטין מפחד להביא את הלהקה שלו למחוזות האלו, לנוכח המחיר שהוא עלול לשלם בעקבותיו אצל הקהל. במאמר מוסגר נגיד שלא מפתיע הפלרטוט הקולני שלו עם הגעה לישראל בלי להגיע להחלטה עקרונית מוצהרת בנושא ולעמוד מאחוריה, לכאן או לכאן.
ההחלטה שלהם להשיק את האלבום "Everyday Life" בירדן התקבלה בהרמת גבה על עוד צעד מתיש מצד החבורה, אך עם תקווה שאולי הפעם כן תגיע איזו בשורה חדשה ומשמעותית, בטח אל מול העטיפה המסקרנת למדי בערבית (שמזכירה באופן מחשיד את עטיפת האלבום של דודו טסה והכוויתים).
חייבים לציין שזה לא אלבום רע. קולדפליי תמיד מופקים באופן מהוקצע. בזהירות אומר שאולי אפילו יש כאן כמה מהשירים היותר מעניינים שלהם מאז המהפך המסחרי. יש לא מעט קטעים, כמו "Church" ו"Daddy", שאפשר להקשיב להם ולשקוע אל תוך הכורסה בניחותא, ולא מעט כאלה שאפשר להניע את הראש איתם. ההרכב מנגן בצורה הכי מגוונת שלו עד היום, כולל כמה קטעי סולו של כלי נשיפה נהדרים שמצטרפים בשיר "Arabesqe". את הקול והטונציה של מרטין קשה לנצח, הוא פשוט נעים.
למרות כל זה, עדיין קשה להשתחרר מהתחושה הנלווית שבעצם מדובר בעסק נודד ולא באיזו אמת מוזיקלית שמוליכה את כל הסיפור הזה. זה בא לידי ביטוי בטקסטים המכילים סיסמאות בנאליות של שלום עולמי ("אני יכול להיות אתה ואתה יכול להיות אני"). הערבית נמצאת במקום מובלט במעטפת החיצונית, אבל בפועל המוזיקה הערבית לא באמת נוכחת בשירים יותר מאשר ז'אנרים אחרים שמבקרים באלבום. גם כשהמוואל מבקר, נדמה שזה תחום ומהונדס ביותר. לקהל הנוכחי של קולדפליי סביר שהאלבום יהיה רק עוד תחנה בדרך לסלפי הבא בהופעת האצטדיון הענק שבדרך. כדי להשיב לעצמו את הקרדיט מהקהל הוותיק יותר, יהיו כנראה עוד כמה צעדים בוני אמון שמרטין יצטרך לעשות.
