שלום רנית. אז איפה נולדה המשיכה לחינוך משלב?
"נולדתי וגדלתי במשפחה ציונית־דתית בגבעתיים ולמדתי במערכת החינוך הממ"ד – החל מגן בלה ועד האולפנה. האהבה הכי גדולה שהייתה לי זה בני עקיבא ולצידה בערה בי אהבה גדולה לתיאטרון".
שתיים הן ולא יודעות.
"משהו כזה. הייתה לי החממה שלי, העולם הדתי של 'נווה כמוני', והיה חוג תיאטרון שבו כל מי שהגיע לכיתה ח' ניסה להתקבל לתלמה ילין. נוצר מצב שבו עברתי מהאולפנה לתלמה ילין…"
רגע, רגע. מה זה נוצר מצב? תלמה ילין הוא אזור סכנה א' לדתיים! מותר לדתיים להיכנס לשם בכלל?
"את צוחקת, אבל מה שקרה לא מאוד רחוק מהאמת. ראש האולפנה שמע שהלכתי לבחינות, כשאני לרגע לא העליתי על דעתי שבאמת אתקבל. הלכתי רק כדי לדעת כמה אני מוכשרת לפי שלבי הסינון של הבחינות. ביום שהוא שמע על זה כבר לא יכולתי לחזור לאולפנה, ומכיוון שכבר התקבלתי לתלמה ילין וזו האופציה שהייתה פתוחה בפניי, אמרתי 'ננסה'. ככה הגעתי לעולם שונה מאוד מהעולם שלי, שבו הייתי הדתייה היחידה".
ואיך ההורים הגיבו לזה?
"זה לא היה להם קל. הבת החסודה והצנועה שלהם חצתה את הקווים. גם מבחינתי לא היה קל. המרחק הגיאוגרפי בין האולפנה לתלמה ילין הוא 15 קילומטר, אבל המרחק האמיתי הוא כמו בין שני יקומים נפרדים. נשאתי איתי את כל הציונות הדתית לבית הספר יום־יום ובכל שיעור ושיעור. גיליתי שמה שמרגש אותי זה הגשרים שנבנו בין העולמות. החברים הטובים שלי עד היום הם ממחזור ל' בתלמה ילין ומשבט המבשר בגבעתיים".
תני דוגמה לגשר.
"טל מוסרי הוא בן מחזור שלי. כשהוא בא להעביר לתלמידות שלי פעולה על מה זה א־לוהים בשביל אדם חילוני זה היה רגע מכונן. כשחברים היו מגיעים לתלמה ילין זה היה מפגש בין עולמות שריגש אותי ממש. כשסיימתי י"ב הבנתי שיש לי זווית ראייה ייחודית מאוד על מערכת החינוך הישראלית. אלו שיודעים לצטט ספורנו ואבן עזרא ורש"י, הרבה פעמים זרים להם המלט ואדיפוס והעולם הרחב, ומצד שני, אלו שיודעים לצטט בעל פה את שייקספיר ויודעים לזהות בעצימת עיניים יצירות של מיכלאנג'לו בקושי יודעים שעוצמים עיניים בשמע ישראל. הבנתי שקורה פה משהו לא בריא ברמה הלאומית – כאילו מתקיימים פה שני עמים שונים שלא מדברים אותה שפה. גם ברמה האישית חשבתי על זה שיום אחד יהיו לי ילדים, ותהיתי על אילו ערכים אצטרך לוותר – על הזהות ההומניסטית, האוניברסלית? בשום פנים ואופן לא. על הזהות היהודית והדתית? בשום פנים ואופן לא. אז מה האופציות שלי? אז לא היו באמת אופציות".
איך נוצרה האופציה המשלבת?
"ב־99' הייתי היועצת של השר מלכיאור, השר לענייני חברה ותפוצות דאז. 'מיתרים' קמה כשיום אחד הורים צעירים ממודיעין דפקו על הדלת שלו ואמרו לו: 'אנחנו צריכים לדבר איתך. אנחנו הורים דתיים, חילונים ומסורתיים שלא מוצאים את עצמנו במערכת החינוך הישראלית – אנחנו מחפשים חינוך יהודי־ישראלי, שמשלב בין העולמות והערכים שלנו'. הרב מלכיאור החליט ללכת איתם ולהקים את 'מיתרים' – רשת של בתי ספר שהיום קוראים להם משלבים – מאחר שהם משלבים אוכלוסיות דתיות, מסורתיות וחילוניות".
עסקנו לא מזמן במדור הזה באופציה המסורתית. האם בתי הספר המשלבים הם הפתרון?
"לחלוטין. המסורתיים לא מוצאים את עצמם לא כאן ולא כאן. בממ"ד מסתכלים עליהם כסרח עודף כי הם הולכים לכדורגל בשבת, ובממלכתי מתייחסים אליהם כפגאנים. ילד מסורתי לא מרגיש בבית כשמורה אומרת שההלכה היא א־ב־ג ואמא שלו לא עושה מה שהוא לומד בכיתה. יש דיסוננס והוא מפתח ניכור, או כלפי הבית או כלפי המערכת. חיפשנו מערכת שתיתן לכל אחד את התחושה שהוא נמצא בבית שלו, לכל מיתר יש מקום בכיתה וביחד יש הרמוניה. אף ילד לא צריך להתבייש בבית הוריו, אלא להפך – להיות גאה בבית ולהביא אותו לכיתה, והמורה לא אומרת 'נוהגים לעשות ככה' אלא שואלת 'מה אתם נוהגים לעשות?' והלוח מתמלא בכל סוגי המנהגים".
"עם הקמת המדינה פיצלו את מערכת החינוך לשני זרמים, וזה החטא הקדמון של המציאות הישראלית. אנחנו לא גדלים יחד ואז אנחנו לא מכירים ולא מבינים את עולם הערכים של האחר"
בכמה בתי ספר אתם נמצאים היום?
"רשת מיתרים מלווה 119 מוסדות חינוך מהגולן ועד ירוחם. גנים, יסודי, חטיבות ביניים, תיכונים ושלוש מכינות קדם צבאיות".
כשאת אומרת שהיא מלווה, למה את מתכוונת? זה אומר שאלו לא בתי ספר שלכם?
"זו לא רשת של בעלות, אלא רשת שנותנת ליווי פדגוגי מקצועי. המורים בעצמם הם תוצרים של מערכת חינוך אחת, או ממ"ד או ממלכתי, ומישהו צריך לתת להם ליווי פדגוגי, איך מדברים בשפה משלבת בכיתה שבה יש ילד שמאמין בתורה מסיני לצד ילד שסיפורי התורה הם כמו הארי פוטר בשבילו. עליהם ללמוד איך בונים מערך שיעור שמתאים לכולם ואיך להביא פרשנות לתוך הטקסט שיש בה ריבוי קולות ורלוונטיות לחיים. אנחנו עושים את הכול דרך שלושה צירים – יהודי, ישראלי ואוניברסלי. מחנכים את הזהויות השונות, אבל ביחד".
יש אנשים שיקראו את הצימוד שעשית בין משה רבנו להארי פוטר, יתפסו את ראשם בידיהם ויזעקו געוואלד. הביקורת מצד דתיים היא שזו דרך מבלבלת ושאתם עושים מיש־מש. מה את אומרת לאנשים כאלו?
"הנושא של הפחד הוא חזק מאוד ויש ממנו משני הפלגים, הדתי והחילוני. אלו פוחדים מהדתה ואלו מחילון. כל אחד רוצה שהילד שלו יצא כמוהו, גם הדתל"שים. תמיד צוחקים על הפרדוקס של הדתל"ש שרוצה שהילד שלו גם יצא דתל"ש".
תגידי, מה הסיפור הזה של המין האנושי שרוצה שהילדים שלו יצאו בדיוק כמוהו? אני לא בטוחה שאני מבינה את זה לגמרי. יש לך הסבר פסיכולוגי לזה?
"אין לי הסבר פסיכולוגי עמוק. כל אחד מבסוט מהמקום שנמצא בו, אחרת לא היה שם. אנשים מרוצים מהדרך שעשו ורוצים לחסוך לילד את הדרך שיש בה חיבוטי נפש וקשיים, לחסוך את המסע".
לא הייתי רוצה לחסוך מהילד שלי מסע.
"בשביל זה יש בתי ספר משלבים. הילד עובר כאן מסע. אנשים מפחדים מהמיש־מש וחוששים שמפגש עם זהויות אחרות ייצור בלבול, אבל ילדים שגדלים ככה מגיל גן מקבלים זהויות שונות כדבר מאוד טבעי. לא מזמן נכנס אחד התורמים שלנו לכיתה ושאל כמה דתיים וכמה חילונים יש. אחת התלמידות ענתה: 'אנחנו אפילו לא יודעים מי דתי ומי לא'. המפגש החברתי הוא חזק, מתווך ומלווה. אנשי החינוך נמצאים שם כדי לעזור לילדים לפתח זהות מורכבת. החינוך המשלב מגשים במובנים רבים רעיונות וערכים שכל בניה ובנותיה של הציונות הדתית גדלו עליהם: חיבור בין קודש וחול; ערבות הדדית של 'כלל ישראל' ויהדות רחבה ומאירת פנים – שמהווה גשר בין חלקי העם ולא מחיצה מפרידה".
כשאת מדברת ככה, אני חושבת על הניכור בין האוכלוסיות בארץ, שרק הולך וגדל ממערכת בחירות לזו שרודפת אותה.
"המיינסטרים צריך להיות מערכת החינוך המשלב – לגדל ילדים אלו לצד אלו, להתחכך אחד בשני, ומי שזה לא מתאים לו יכול ליצור לעצמו בית ספר דתי או חילוני או חרד"לי. אם זה היה המיינסטרים זה היה נותן מענה לרבים. אנחנו לא מטפלים בסימפטום אלא בשורש של הלכידות החברתית, מהמקום שבו הכול מתחיל. עם הקמת המדינה פיצלו את מערכת החינוך לשני זרמים, וזה החטא הקדמון של המציאות הישראלית. אנחנו לא גדלים אחד עם השני ואז אנחנו לא מכירים ולא מבינים את עולם הערכים של האחר. אחרי שבעים שנה אפשר לראות את ההשלכות של ההחלטה הזו, לקחת את המציאות לידיים ולשנות את זה".
את לא חוששת שכבר יש ניכור גדול מדי משני הקצוות של החברה הישראלית? שכבר מעדיפים "להיפרד"?
"ממש לא. אני מרגישה שאנשים רוצים לחקור את התרבות שלהם וכשנותנים להם לעשות את זה עם כלים נכונים הם מרגישים מופרים ולא מאוימים. רוב הציבור בישראל רוצה להתחבר לתרבות ולשורשים, אנשים מחפשים את החיבור הנכון. אנחנו פיצחנו את זה. קיבלתי השבוע חמישה טלפונים מכל מיני יישובים וערים שאומרים 'יש לי חלום', אנחנו באים ועושים חוג בית, בהתחלה עם בערך חמישה חלוצים־מייסדים ואז עשרים – וכשההתעניינות גדלה אנחנו הולכים לרשות המקומית ובודקים את האופציה להקים בית ספר או להתאים בית ספר קיים. אנחנו אף פעם לא אומרים 'ככה עושים בית ספר משלב. זאת הדרך', אלא עוזרים להם לפתח את הדגם שלהם".
אתם מקימים בתי ספר או קהילות?
"יש חילונים שכשמדברים איתם על קהילה, הם לא מבינים מה זה אומר. אחד מההורים החילונים שפגשתי שאל אותי: 'כשאת אומרת קהילה למה את מתכוונת? אני שומע להט"ב'. דתיים חיים ככה – בית כנסת, עזרה ליולדת, שבעה ועוד. חילונים לא מכירים את הדבר הזה. חיים בקהילה מעורבת הם חיים מרגשים. זה משנה את אופי החיים או אופי של יישוב ועיר. קהילת 'יחד' מודיעין שינתה את האופי של מודיעין לגמרי. זו קהילה שנוצרה סביב בית הספר, והיום מתקיים לגביה ויכוח האם זו קהילה שיש לה בית ספר או בית ספר שיש לו קהילה… גילינו שכשיש קהילת הורים סביב בית ספר זה משפיע ותורם להצלחתו. לא בכל בית ספר הצלחנו להגיע למצב כזה, אבל זו בפירוש השאיפה. הגעה ליעד יש רק בווייז. אנחנו בדרך".
ואצל המורים, מצליחים לשמור על איזון בין דתיים לחילונים?
"מעבר לאיזון, הסוגיה שבעיקר מעסיקה אותנו היא השפה שבה המורים מדברים. המורים כיום הם בוגרי מערכת אחת – הממ"ד או הממלכתי, ואנחנו יוצרים שפה חדשה שהיא שפה משלבת. הבנו שאנחנו צריכים להכשיר מורים בדרך שלנו ופתחנו מסלול להכשרת מורים לחינוך המשלב יחד עם מכללת הרצוג, והשנה הוא מסיים המחזור הראשון. בתי הספר כמהים לקבל את אותם מורים שהוכשרו מלכתחילה לחינוך המשלב".
ולהרצוג לא מגיעים רק דתיים?
"תתפלאי, אבל לא. יצרנו שם גם תקדים שבו נשים וגברים לומדים יחד. עכשיו אנחנו במגעים עם אוניברסיטת תל־אביב, בתקווה שנוכל לבשר שבשנת תשפ"א ייפתח מסלול כזה שם".
תוך כמה שנים יקום זרם משלב במערכת החינוך?
"תלוי מאוד בשר שיכהן. מה שבטוח זה שהשטח זועק לחינוך כזה. שינוים גדולים בארץ קורים מלמטה. הלוואי שהייתי יכולה להיענות לכל הפניות והייתי מצליחה יחד עם הרשויות לפתוח בתי ספר משלבים לפי הדרישה".
