איך אהבתי את העונה הראשונה של "את". היא הייתה שילוב מושלם בעיניי בין סדרה טראשית לסדרה איכותית, בין הטוב והרע בגיבור ג'ו גולדברג ובין התמימות השובה אך המסוכנת של מושאי אהבתו.
הסדרה הייתה מפחידה ברמה שיכולתי להכיל, מספיק לא הגיונית כדי שאוכל להירדם אחרי צפייה בכמה פרקים ברצף ועדיין מספיק הגיונית כדי לעורר בי מחשבה ולהטריד את מנוחתי. ככל שהתקדמו הפרקים, גולדברג הפך מגבר מושלם לקריפי חולני והסדרה נגמרה כשכבר אי אפשר היה ללכת רחוק יותר, שלא לומר לא נשאר את מי לרצוח.
כשעלתה עונה 2 התיישבתי מול המסך בציפייה לשמוע את סימן ההיכר של הסדרה. ה"וויס אובר" של גולדברג מסביר לי למה כל הפשעים שהוא עשה בעונה הקודמת מוצדקים, ושוב אני אהיה על הגבול בין הבנה שלו לזעזוע ממנו, אבל זה לא עבד. אני מזכירה למי שכתב את הסדרה שכבר הבנתי שהוא הרבה יותר חולני משרמנטי.
העונה השנייה מסמלת את כל מה שרע בעונה 2. מחזור של הסיפור, איבוד הדרמה והפלת שעמום על הצופים. מרוב שעמום, לראשונה בחיי ניקרתי מול המסך. גיבורנו הפסיכופת ממש משתדל לא להתאהב באף אחת. הוא ואנחנו הרי יודעים מה יקרה בסופו של דבר, אבל ההשתדלות הזו מחזיקה עשר דקות ואז הוא מתאהב במישהי שקוראים לא פחות ולא יותר מאשר "לאב". נו, באמת!
ורק אל תמכרו לי את הבולשיט שהעונה הזו בוחנת את התחבטויות הנפש של הרוצח לאחר מעשה, כי הדבר היחיד שהיא בוחנת זה את הסניליות של מי שצפה בעונה הראשונה. אל תגידו לי גם שהיא באה לאתגר את הצופה בהבנת עולמו הפנימי והמורכב של רוצח, כי היא לא. ובטח שאל תגידו לי שהחברה הראשונה שהוא חשב שהוא רצח וחוזרת לרדוף אותו היא המצפון שלו – זו באמת לא סדרה שיכולה להרשות לעצמה לצלול לכזה עומק. נכון שראיתי רק פרק ואולי ההמשך טוב יותר, אבל גם אנחנו הצופים לא חייבים לתת הזדמנות שנייה לכל עונה. בדיוק כמו שלא צריך לתת הזדמנות שנייה למי שרצח.
את, נטפליקס  
