את התנועות לאחד החלקים היפים והמרשימים במופע האחרון של להקת בת־שבע גם אתם יכולים לבצע, ולמעשה כנראה למדתם אותן בגן הילדים. עם עלייתו לאחרונה של מופע המחול שיצר אוהד נהרין, פרסומים שונים הכתירו אותו כיצירתו הפוליטית ביותר. אני יכול לחשוב על עבודות אחרות של נהרין שהן בעלות אמירה פוליטית, "עבודה אחרונה", לדוגמה – אבל מבין יצירותיו מהשנים האחרונות, זו בעיניי הישראלית ביותר – והביצוע על ידי רקדני הלהקה, שחלקם הם לא־ישראלים במובהק, מדגיש עובדה זו אפילו יותר. ככזו, אין לה ברירה אלא להתייחס גם למחלוקות הפוליטיות. כך לדוגמה המופע נפתח בהודעה השגורה לכיבוי הטלפונים הניידים בזמן המופע בקריינות דרמטית, ובשלוש שפות, עברית אנגלית וערבית, תגובה הולמת לחוק הלאום המדיר את השפות הנוספות. בזמן הקריינות בערבית כבר נשמעים צחקוקים מפי חלק מהקהל, אולי בגלל הטקסיות שבה הולבשה ההודעה הטריוויאלית ואולי מפני שהערבית נשמעת להם זרה לאולם המחול, ובכך הביקורת מופנית גם אל חלק מהקהל ה"נאור".
הערבית ממשיכה גם בסגנון מוזיקה המלווה את חלקו הראשון של המופע, שמתגלה בהמשך דווקא כשיר ישראלי – "משחקי קלפים" שמבצע משה כהן וחיבר ירמי קדוש, עוד שיר שלכאורה זר לתרבות הגבוהה ולישראליות כפי שנתפסה עד לא מזמן, ודאי לעומת שיר כמו "בשנה הבאה" שיככב גם הוא בהמשך המופע, בקטע שבו רקדן מפליא ביכולות אקרובטיות. מילות השיר המוקרנות סביבו מאזכרות את ערבי השירה בציבור, הוא מזכיר ביציבה אולי חייל בלהקה צבאית והטון הכללי מזכיר ששנים אנחנו מחכים לאותה "שנה הבאה". את שירתו של כהן מחליף פסקול דיסטורשן עצבני והבמה תוססת בתנועות, בבלגן ובחשש להתנגשות, שמוחלפים באחת בדממה שממנה עולה שיר יפני נוגה (אם גם הוא היה בעברית ומבוסס על לחן טורקי, אולי הייתי קורא לו שיר דיכאון), והרקדנים מתכנסים למין תמונת חלום, תהלוכה איטית ויפהפייה על הבמה הארוכה והצרה. נהרין משתהה על האיטיות הזאת, בוחן את סבלנות הקהל. מהאיטיות המהורהרת הזאת מעביר אותו נהרין לתמונה שבה רקדן אחד רודף אחר רקדן אחר.
נהרין משתמש היטב בחילופי הטון והסגנון, ומשחק כך גם ביחסים בין הרקדן היחיד ובין הקבוצה, מספק כל הזמן מזון לעין וחומר למחשבה לצופה הקשוב. נהרין נוגע גם בשאלה מה הופך תנועה למחול. בשלב מסוים ניתנת הזדמנות לכל רקדן בלהקה להביע את הווירטואזיות שלו, במין קרבות ריקוד בסגנון תרבות הנשפים הקווירית שזוכה לאחרונה לעדנה (בסדרת הטלוויזיה "פוזה", למשל), כשעקבי הנעליים משמשים כמעט כנשק.
דווקא קטע זה עייף במהירות יחסית, לעומת תמונת הצעידה, ריקוד "הנה מה טוב ומה נעים" כשהרקדנים חבוקים בשורה, הרמת ידיים פשוטה, או התנועות מגן הילדים שהוזכרו בפתיחה, שריתקו בפשטותן. למעשה, אחד הקטעים הזכורים במופע הוא של חוסר תנועה מוחלט המקבל את משמעותו מטקסט של חנוך לוין המוקרא ברקע. למרות ששיאים של רגש לא חוויתי במופע, נהרין שוב מוכיח את עצמו כרב־אמן מיומן שיודע להשאיר את הקהל שלו ער, חושב ועל קצה הכיסא, גם ברגעים שבהם הוא בוחר "לשעמם" אותו.
